הורים לחוצים מרגיעים ילדים מבוהלים

האזעקות, דיווחי התקשורת והשיח שמסביב מלחיצים לא מעט את הילדים. מי שאמור לתווך להם את המציאות ולהרגיע הם הורים לחוצים לא מעט.

שמעון כהן , י"ד בחשון תש"פ

מלחיץ
מלחיץ
MDA Spokesperson

כשמהמסגרות החינוכיות סגורות והילדים בבתים, ההתמודדות עם הפחדים והלחצים של ילדים החוששים מירי הטילים, מהדיווחים בתקשורת ומלחץ ההורים נופלת על ההורים עצמם.

על הדרך הנכונה להתמודד שוחחנו עם ד"ר רוני גז-לנגרמן, מרצה וחוקרת מצבי לחץ ומשבר במרכז להורות ומשפחה במכללת קיי בבאר שבע.

"הדבר הראשון שמומלץ להורדת הלחץ הוא לא להיות בהקשבה בלתי פוסקת לערוצי התקשורת השונים משתי סיבות: ההורה לא פנוי כך לילד או הילדה וכך הוא לא קולט את סימני המצוקה של הילד. רצוי להיות במקום של שקט ושלווה ככל הניתן ולראות מה הילד דורש בהתנהגות שלו. כשהורה צמוד לחדשות הוא קצת דוחה את הילד שלפעמים רוצה קרבה".

"מדובר בילדים שלא יודעים לבטא ולהגדיר מה כואב להם במצוקה ולכן רצוי שלא לצפות בטלוויזיה. אפשר להתעדכן במינון דרך אתרי אינטרנט", אומרת ד"ר גז-לנגרמן ומוסיפה את חשיבות השקט הנפשי של ההורה ולשם כך עליו להכיר את עצמו ולדעת כיצד הוא מתפקד במצבי לחץ. "אנחנו המודל של הילדים. הילד לומד מכל מה שנעשה, וכדאי שהורה ילמד את ההתנהגות שלו. אם יש הורה שלחוץ מהאזעקה צריך להפנים את משמעות האזעקה לא כמשהו מלחיץ אלא כמשהו שמגן עלינו. צריך להביא את הדבר לידיעתנו, שאזעקה לא פוגעת בנו גם אם הקול שלה חזק מאוד, היא כלי שנועד לזרז אותנו בדרך למקום המוגן".

בדבריה מדגישה גז-לנגרמן כי לא מדובר במשהו שניתן לסגל באופן מיידי אלא לתרגל במשך השגרה. "לא מגיעים למצב של לחץ ומחליטים שאנחנו גיבורים גדולים. אם לא עשינו את עניין ההכנה אני ממליצה על הפחתת זמן המסך ולהפנים שהאזעקות לטובתנו. לא להאביס את הילדים במידע שלא מקדם אותם".

בדבריה מסבירה גז-לנגרמן את משמעות הלחץ בחיינו כבסיס להתמודדות עמו: "לחץ הוא תגובה לשינוי דרמטי בשגרה שלנו. במצב כזה צריך להשתמש במשאבים פנימיים וסביבתיים שעומדים לרשותי כדי להגיב למצב. אם לא יודעים לנצל את המשאבים שבידי זה גורם לי להיות לחוצה ולתופעות פיזיות ונפשיות. מצב לחץ הוא הפער בין המשאבים לבין היכולת לתווך אותם. אם ידוע לי שאני אדם לחוץ אבל כשאני בקרבת אנשים שאני אוהבת זה עוזר לי אז אשב עם הילדים ביחד. אם הילדים רוצים לדבר אז לתת להם לדבר ולהקשיב להם".

ומה לגבי הורים שבוחרים לאכוף על עצמם חיי שגרה ולא לדבר כלל על המצב החריג בפני הילדים בתקווה שניתן יהיה להתעלם מהמציאות ולדלג מעליה? את אלה רואה גז-לנגרמן כמצב הקיצון ההפוך למצבי הלחץ וגם מצעדים כאלה יש להימנע. "ילדים מרגישים וצריך לתווך להם את המציאות במינונים שלא יזיקו להם. מינונים שלא מזיקים זה שלא אתן מידע מיותר ומצד שני לא אמנע מהילד מידע לחלוטין".

"כשהורים לא מדברים על נושאים מסוימים הילדים יחפשו את התשובות בערוצי מידע אחרים וחיפוש אחרי ערוצי מידע כאלה עלול להיות מאוד שגוי. הם יכולים לדבר בינם לבין עצמם או עם השכנים ולהפליג עם הדמיון בלי להבין מציאות מורכבת. לכן אם ילד אומר שהוא מפחד כדאי לשאול אותו ממה הוא מפחד ולדבר".

"צריך להכיר את הילדים כדי לדעת מה מתאים להם ואיך להעביר להם את המידע הזה", אומרת גז-לנגרמן במה שנראה משימה לא מבוטלת עבור הורי הדור הזה.