במסגרת הכנס לפתרונות חדשניים לאתגרי בטיחות ילדים נשאה דברים גם שובה דביר, שבנה נחלץ מהרכב המשפחתי לאחר שננעל בתוכו. בעקבות האירוע הפכה למתנדבת בארגון ידידים.
בשיחה עם ערוץ 7 מספרת דביר כי הגיעה לשאת דברים בכנס לבקשת המארגנים, על מנת להציג את סיפורה האישי והתובנה העולה ממנו ולפיה אין מי שיכול לקבוע בביטחון ש'אצלי זה לא יקרה'. גם היא עצמה הייתה משוכנעת שאירוע שכזה לעולם לא יקרה לה, ובכל זאת.
מעבר לכך ביקשה "להגיד להם שהם עושים עבודת קודש ומצילי חיים", היא אומרת ומספרת את סיפורה, סיפורו של בארי, בנה, שהיה אז, ביום בו ננעל ברכב בגיל חמישה חודשים בלבד.
"כשהייתי שומעת על מקרים כאלה זה היה נשמע לי מנותק ורחוק, מוזר שילד ננעל ברכב, מה, האימא לא נמצאת לידו, אבל מסתבר שלא. הילד בפנים, אתה במרחק נגיעה ממנו ואין לך דרך לחלץ אותו משם".
כשהיא מספרת את סיפורה מדגישה שובה דביר כי בראשה עלו גם באותו יום מחשבות על החשש לשכוח חלילה את בארי כשהיא לוקחת אותו איתה ברכב בו היא חוזרת מהעבודה שם נמצא גם המעון של בארי. החשש שלה היה שמא היא תרד מהרכב, תלך לעבודה ותשכח חלילה את בארי בכיסא שמאחור, אך מסתבר שהסכנה קיימת גם ללא שכחה, כאשר הרכב ננעל:
"זה היה יום שרב חמסין חם, אף אחד לא ברחוב. חזרתי מהעבודה. הייתי עם החששות והפחדים משכחה ומצאנו, בעלי ואני, פתרון ישים, מחזיק מפתחות שמחובר למפתחות הרכב ולסלקל של הילד, כך שאי אפשר לצאת מהרכב ולשכוח את הילד. באותו יום כשחזרתי מהעבודה, חיברתי את הקפיץ וזרקתי את המפתחות קדימה אל מושב הנהג. היה מאוד חם כשקשרתי אותו לרכב, בקושי נשמתי ברכב וכל מה שעבר לי בראש היה לפתוח את המזגן. סגרתי את הדלת שלו, באתי לפתוח את הדלת שלי והיא לא נפתחת, ניסיתי שוב והיא לא נפתחת. ניסיתי שוב ושוב אבל לא. הסתובבתי מסביב לרכב ולא מצאתי פתח כלשהו".
"כמו בחוק מרפי, אף אחד לא היה ברחוב. חם בחוץ וכל האנשים בבתים עם המזגן. מצאתי את עצמי צועקת 'הצילו'. ראיתי נערה מעבר לכביש. קראתי אליה והיא לא שמעה אותי. ניסיתי לקרוא לה באנגלית והיא שוב לא שמעה. עזבתי את הרכב ועברתי למדרכה השנייה, הבנתי שהיא לא מתקשרת בשפה שלי ומשכתי אותה בחוזקה לרכב, ובלי שפה תיקשרנו בקושי והתקשרנו ל'ידידים'".
במשך כל הזמן הזה מנסה שובה לשמור על קשר עם בארי, קוראת לו ומדברת אליו. "בהתחלה הוא חייך, אחר כך בכה ובהמשך עשה תנועות. הוא בכה ואני אתו. צעקתי 'בארי, בארי', דפקתי על החלון כמו משוגעת. אנשים שאלו איך לא שברתי את החלון. ניסיתי לשבור את החלון, אבל על הקו היו איתי מ'ידידים' שאמרו לי שעוד שתי דקות הם איתי, אל תנפצי את החלון. מצד שני מרעידה אותי המחשבה שאם אשבור את החלון אולי רסיסים יעופו לכל עבר".
"ירדתי לכביש. עצרתי את הרכב הראשון שעבר. הוא אמר לי 'זוזי מהכביש'. עצרתי אותו וביקשתי עזרה. הוא ירד", ממשיכה דביר לספר כיצד במקביל לשיחה עם 'ידידים' היא מקפידה לשמור על קשר עין עם בארי שבמושב האחורי ובמקביל עוד ועוד אנשים מתקבצים סביב הרכב.
"איש אחד הגיע עם אבן גדולה כדי לנפץ את החלון, שאלתי אם לשבור או לחכות ל'ידידים', אבל האנשים שמסביב אמרו לחכות קצת. אותו אדם אמר לי שכשאתן איתות הוא ינפץ את החלון. היה הרגע שבו כבר ראיתי את הרכב של 'ידידים' מגיע לחלץ את בארי אבל ראיתי גם שבארי עוצם עיניים וצרחתי 'תנפצו את החלון'. הוא לקח תנופה אחורה והאיש מ'ידידים' הדף אותו ואמר לו 'אתה לא מנפץ' כי שהפעולה שלו תהיה יעילה יותר מניפוץ חלון עם כל הרסיסים".
המתנדב פרץ לרכב וחילץ את בארי מבלי לפגוע ברכב. "הוא הוציא את בארי. חיבקתי אותו. כונני מד"א בדקו אותו שהכול בסדר. הוא מאוד מאוד הזיע ונשם עמוק מהרגיל. היה לי חשוב שהוא יעבור בדיקה רפואית ואני מודה לכל האנשים שהיו איתי ול'ידידים'".
היום, כאמור, שובה חברה בארגון ובימים אלה היא נמצאת בשלבים מתקדמים של הכשרת המתנדבים, "עברתי קורס חילוץ ממעליות, חילוץ ילדים מרכבים, החלפת גלגל ומצבר. עכשיו אני בשלב החונכות.
ואם אנחנו שואלים מה בכל זאת קרה לדלת הרכב שננעלה כשבארי בפנים ושובה בחוץ? מסתבר ש"זרקתי את השלט אל כיסא הנהג כנראה בצורה חזקה והוא נלחץ על המושב ופשוט נעל את הדלת", היא אומרת ומזכירה את כלי הרכב שבהם נעילה פנימית מגדילה את רמת הסיכון לאירועים דומים.