"אני לא מתביישת לומר - אנחנו מחנכים להקים משפחות". זרביב (מימין) והמאירי
"אני לא מתביישת לומר - אנחנו מחנכים להקים משפחות". זרביב (מימין) והמאיריצילום: לירון מולדובן

קשה לתפוס לשיחה את ראשות ארגון 'שוברות שוויון'. אין להן רגע דל. מאות נשים חברות בארגון הצעיר, בן השנתיים בלבד, שהקימה קבוצת המייסדות. יש שם חילוניות ודתיות, אימהות לילדים, קרייריסטיות או עובדות במשרה מלאה, שבתוך מרוץ החיים גם מוצאות זמן לפעילות תודעתית, שבעיניהן היא חשובה מאין כמותה. והן ממש לא פמיניסטיות, להפך.

"אני עורכת דין מתמחה ובעלת תואר בביולוגיה, אני עובדת המון וממש לא חושבת שאישה צריכה לשבת בבית או לחזור למטבח", אומרת ליזי המאירי, חילונית תל אביבית וממקימות הארגון, "אני לגמרי רואה את עצמי כקרייריסטית, אבל אני אומרת בקול: אני קורבן של הפמיניזם הרדיקלי".

גם כשהחלו את דרכן המשותפת בהקמת הארגון, נעמה זרביב וליזי המאירי לא הבינו עד כמה אימתנית היא רוח השוויון שהן מתייצבות מולה. לפני כשנתיים נחשפה זרביב לפעילותו של 'הפורום לחוסן צה"ל' שהקים אל"מ במיל' רז שגיא. שגיא נאבק אז בשילוב נשים ביחידות קרביות בטענה כי הדבר מחליש את צה"ל, פוגע ביכולת הלחימה של החיילים ומוריד את רף הכושר בקרב הזרוע הלוחמת.

"רשמית הצטרפתי לפעילות ההסברה של רז, אבל זה לא היה בראש מעייניי. לא הרגשתי בהתחלה שזה כל כך נוגע בי", מספרת זרביב, "רק כשנחשפתי לנתוני הפציעות של הלוחמות, לפגיעה ביכולתן ללדת, הזדעזעתי ונכנסתי לעניינים".

ניסויים פוליטיים בבני אדם

כמו זרביב, גם המאירי הוכתה בתדהמה מהנתונים. "ראיתי מה שכתב שגיא, והוא מדבר ממה שראה בתוך צה"ל. הייתי בהלם", אומרת המאירי, "תראו מה צה"ל עושה בשביל לרצות כמה פמיניסטיות. זה לא התפקיד של הצבא. בצה"ל אנחנו באים לתרום למדינה, ואם למדינה טוב יותר שלא אהיה בתפקיד מסוים, אין סיבה שאני אדחף את עצמי אליו".

כשרצו הנשים בארגון להדוף את גל ההתלהבות מהופעתה של אישה לובשת מדי ב' על טנק או קצינה ברחבת המסדרים מוקפת בגברים שעברה יחד איתם את המסלול, הן נתקלו בקיר שאותו הן עדיין מתקשות לעבור - הפחד מארגוני הנשים, אשר משתק כל יכולת להביע התנגדות למהפיכה שמתחוללת בצה"ל.

"הגיעו אליי מקרים מזעזעים של נשים עם נזקי בריאות קשים", אומרת המאירי, "יש נשים שכבר בשלב הטירונות נפצעו. הכרתי לוחמת שהתייבשה כי במשך פעילות שלמה נמנעה משתיית מים כדי שלא תיאלץ למצוא מקום להתפנות בין הגברים. יש המון מקרים כאלה, אבל הנשים האלה לא ידברו. יש פחד והשתקה. אביגדור קהלני ויפתח רון טל, קצינים בכירים עתירי זכויות, העזו לפצות פה בנושא ועשו להם לינץ', פשוטו כמשמעו. נשים בצבא נפגעות מפריצות דיסק, שברים, מאבדות את הפוריות. רבות מהן לא עוברות בכלל את המבדקים, מעבירים אותן בלי נתונים אמיתיים. אני בעצמי נפגעתי משיימינג כשניסיתי להעלות את הנושאים הללו לדיון בקרב חבריי לעולם המשפט, אבל אני לא יכולה לשתוק מול זה. עושים כאן ניסויים פוליטיים בבני אדם. חיילים הם לא שפני ניסיונות, בייחוד לא כשזה נוגע לביטחון המדינה".

"אחד הדברים שהייתי רוצה לחוקק", מוסיפה זרביב, "זה שירות לאומי לכולן, לא רק לבנות דתיות. מה שקורה היום עם החיילות בצבא זה שהן מגיעות באמת עם רצון גדול לעזור לעם ישראל, אבל בצה"ל המקומות היותר נחשבים הם היחידות הקרביות. חיילת שלא מגיעה לשם מרגישה שהיא פחות תורמת. בשירות לאומי היא יכולה להגיע למקומות הרבה יותר משפיעים שגם מותאמים לה".

כשהבינה את הנזק שנגרם כתוצאה מהמהפיכה הפמיניסטית בצה"ל, ניסתה זרביב להתחקות אחר המקור לרוח החדשה. "חיפשתי את המקור לכל זה והבנתי שצה"ל הוא רק מטרה אחת שסומנה מתוך תפיסת עולם שלמה. מישהו עובד חזק כדי להטמיע בנו את המסר שבמקרה הטוב אין הבדל בין גברים לנשים, ובמקרה הגרוע כל הגברים הם רוצחים בפוטנציה וכל הנשים הן קורבנות של הממסד הגברי".

מאחורי מכונת השוויון עומד ארגון 'שדולת הנשים', בתמיכת מקורות כספיים וסיוע נרחב מחברות כנסת במפלגות השמאל. איש לא משער עד כמה צעדים שנראים תמימים למען קידום נשים ברשויות השונות הם חלק ממערכת שלמה שנועדה למחוק כל סממן של הבדל בין המינים.

"לאישה יש מהות?"

זרביב מורגלת בפעילות ציבורית. היום היא תושבת כרמי קטיף, ועד לגירוש וגם בשנים שאחריו היא שימשה כמזכירת היישוב קטיף. לימים ניהלה את הגרעין התורני ברמלה, ריכזה את תחום התודעה בעמותת 'בת מלך' ועסקה בתחומים חברתיים רבים. גם כאן היא שינסה מותניים והתגייסה למשימה.

"בתחילת הפעילות הגענו לוועדה בכנסת", מספרת זרביב, "דיברו שם על הקמפיינים השונים לקידום מעמד האישה. בתחילת הדיון היו מחיאות כפיים לקרן החדשה ואמרו לנציגיה תודה על התמיכה והעזרה. במהלך אותו דיון אמרה מרב מיכאלי שהמטרה היא שבכל משרד ממשלתי, עירייה או רשות, תהיה שגרירה שמטרתה לדאוג להטמיע את הערכים הללו בתחום שלה. ככה זה עובד".

ואכן, בכל מקום ציבורי היום יש עין שמפקחת ודואגת שלא תהיה הפרדה או הדרה של נשים. כך במשרד הרווחה, לדוגמה, הוציאו מכתב המורה כי המשרד לא יפעיל או יתקצב שום אירוע שתהיה בו גדר או שיוצב בו שילוט המלמד על הפרדה בין גברים לנשים, וכי בכל כנס שיתקיים תחת חסות המשרד יהיה שוויון בין מספר הגברים והנשים שנואמים על הבמה.

הדוגמאות הבולטות מהתקופה האחרונה לדריסת צרכיו של ציבור מסוים בשם השוויון הן הניסיון לבטל את ההפרדה בין גברים לנשים באירוע הקיץ לציבור החרדי בעפולה, והקמפיין נגד עמותת 'עזרה למרפא' של הרב פירר, אחרי שהתגלה כי בערב ההתרמה השנתי שלה לא הוזמנו נשים לשיר אלא רק להופיע בדיבור או בהנחיה.

אחת הפעילויות הראשונות של 'שוברות שוויון' הייתה הצטרפותה כידיד בית המשפט לדיון בעתירת שדולת הנשים ופרופ' יופי תירוש ממכללת ספיר נגד הקמפוסים החרדיים בבר אילן ובקריית אונו, שם מאפשרים לימוד בנפרד לגברים ונשים.

"בהתחלה חשבתי שנצטרך להסביר שההפרדה לא פוגעת בנשים אלא להפך, מאפשרת ליותר נשים חרדיות ודתיות ללמוד מקצועות אקדמיים ולהשתלב בשוק העבודה", מסבירה זרביב, "אבל כשקראנו את החומרים ששדולת הנשים הגישה לבית המשפט, הבנו שהסיפור כאן הרבה יותר גדול. הן בעצם הביאו חומרים שמקורם בתיאוריה הקווירית. זו שיטה שסוברת שאין דבר כזה בת שגדלה להיות אישה ובן שגדל להיות גבר, אלא דוגלת בכך שהאדם בוחר את מינו. הן טוענות בעתירה ש'עצם ההפרדה על בסיס מגדרי מכוננת את הזהויות המבוקשות'. בעצם הן אומרות שאם מבחינים בינינו, אנחנו בונים את העולם הזה שבו יש גברים ויש נשים כדברים שונים. ואם אף פעם לא יפרידו אותנו, בכלל לא נדע שיש קבוצה של גברים וקבוצה של נשים, וכך יהיה שוויון. בעצם האדם בוחר את מינו, בלי שהחברה תסליל אותו לשם. חשוב לומר שהתיאוריה הזאת לא קבילה, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה רפואית, אבל כשזה מוגש לבית המשפט בתוך ערימת מסמכים זה יכול לקבל איזשהו תוקף".

"בריאיון לכתבת של עיתון 'הארץ' פרסתי בפניה את המשנה שלי, ואז היא שאלה: 'אתם בעצם ארגון מהותני?'. למען האמת לא הבנתי את המילה הזאת, והיא הסבירה: 'אתן מאמינות שלכל אדם יש מהות?'. אמרתי שכן. אנחנו מאמינות שלגבר יש מהות של גבר ולאישה יש מהות נשית. זה דבר שכבר כמעט אסור להגיד אותו היום. שואלים אותי: 'את רוצה להסליל מגיל קטן את הבנים והבנות?', ואני לא מתביישת לומר - זו לא הסללה, זה חינוך. אנחנו מחנכים להיות אבא ואמא ולהקים משפחות".

בהמשך יזמו נשות הארגון מאבקים בסוגיות ציבוריות נוספות שעלו על סדר היום. האירוע הראשון שגרר תשומת לב ציבורית היה מופע 'משיח בכיכר' של חב"ד בלב תל אביב. העירייה ביקשה לבטל את המופע שכן הוא כלל מחיצה בין גברים לנשים, אך בית המשפט קבע כי אחרי שהאירוע כבר פורסם והקהל תכנן להגיע, האירוע לא יבוטל. "הוצאנו אז נייר עמדה", אומרת זרביב, "אמרתי את דעתי בקול בנושא הזה. כאישה דתייה, במשך הרבה שנים נאלצתי לעמוד בצד ולראות את הגברים רוקדים באירועים ציבוריים ואני לא יכולתי להשתתף. דווקא כאשר יש מחיצה, אני פתאום יכולה לרקוד גם בלב כיכר רבין. הפתיע ואכזב אותי לגלות איך החילונים הליברלים עובדים קשה כדי לכפות את הערכים שלהם על ציבורים אחרים".

אירוע רדף אירוע, ונשות הארגון מצאו עצמן מעורבות בלא מעט סערות ציבוריות. כשיזמה אוניברסיטת בר אילן כנס לטיפול בתופעת הפוליאמוריה, הן ניהלו מאבק עיקש כדי לעורר קול מחאה גם בתוך המוסד. הן אספו שמות של ידידים, תורמים וחברי הנהלת בר אילן, והביאו לכך שהכנס צומצם משמעותית ונערך עם הסתייגויות רבות. "אנחנו לא קוראות לזה פוליאמוריה", אומרת המאירי, "זה נשמע כמו דבר יפה עם מילה מקושטת. בעינינו זו בגידה בהסכמה בתוך המשפחה. אנחנו לא מכבסות את זה ומסרבות לראות בזה דבר חיובי כלשהו".

"תיאוריות ההסללה הן שטות"

אחד ממסעות הפרסום הרועשים שיצאו מתחת ידיהן היה נגד הוראת רשת נעמ"ת להפסיק עם פעילויות 'אבא של שבת' ו'אמא של שבת'. הסתדרות הנשים טענה אז כי מדובר בהגנה על ילדים ממשפחות חד הוריות או חד מיניות שאין להם אבא או אמא, אך נעמה רואה בכך רצון להעביר מסר עמוק יותר. "הסיפור הלהט"בי לא כל כך תפס פה מקום", היא אומרת, "הכול היה מתוך פחד להסליל. הם לא מוכנים שילדה בגיל גן תאמר על עצמה 'אמא', זה סימון מטרה שלא נכון לאג'נדה שלהם".

"שיתפתי את הקמפיין הזה בקבוצה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב", מספרת ליזי, "מה שעברתי שם היה לינץ' לכל דבר ועניין. קראו לי הומופובית, אלימה, טענו שאני פוגעת בילדים קטנים. לא משנה כמה ניסיתי להסביר להם את עמדתי, פשוט לא הצלחתי. אני מכירה את העולם הזה, אני קורבן שלו. כשהייתי ילדה חלמתי על משפחה גדולה עם ילדים ואורחים, אבל לאורך שנים מחנכים אותי להיות קרייריסטית, עובדת, מוצלחת. היום בגיל 43 עוד אין לי ילד וזה כואב לי. המון נשים בגיל שלי מתחרטות על כך אבל את הנעשה כבר אין להשיב, ומדובר בנשים שעשו דברים בחיים, הגיעו להישגים ושובצו בתפקידים מכובדים. בשורה התחתונה זה לא שווה את זה. נכון, אני לא חושבת שנשים צריכות להיות במטבח, אבל הן בהחלט צריכות להיות בתפקיד אמא".

המאירי משתפת גם בתיאוריות שנלמדות היום באקדמיה, אשר מנסות לבסס תיאוריה זו. "מלמדים היום באוניברסיטה מושגים כמו 'העובר כטפיל' ו'כלוב האימהות' ומנסים בכל הכוח לשנות את המהות של הנשים בעולם. עוד תיאוריה שנחשפתי אליה היא ה'הסללה'. היום מלמדים כיצד העולם מחולק לתכונות נשיות וגבריות בגלל ההסללה מגיל קטן. איך כבר בימים הראשונים להולדת תינוקות מלבישים את הבנים בכחול ואת הבנות בוורוד וזה מה שגורם להם לפתח תכונות נשיות או גבריות בהתאמה. התיאוריות הללו לא מחזיקות מים, מסיבה מאוד פשוטה: בחודשים הראשונים התינוק בכלל לא רואה צבעים, וכבר אז אפשר לראות הבדלים בין בנים לבנות בצורת האחיזה ובתנועות הרגליים. צריך לחזור על זה שוב ושוב: ההבדלים בין גבר לאישה הם בכל תא בגוף, במבנה המוח, בכל עצם או חוליה ובכל איבר ואיבר, מהגדול ועד הקטן. להשליך את זה על הסללה או חינוך לעתיד גברי או נשי זה במילה אחת שטות".

מקרה אחר שאליו נדרשו 'שוברות שוויון' היה סערת משה ברקת. ד"ר ברקת מונה לתפקיד הממונה על שוק ההון במשרד האוצר. עוד בטרם נכנס מינויו לתוקף, הוא ביקש כי יצוּות לו נהג ולא נהגת כפי שהייתה לקודמתו בתפקיד, דורית סלינגר. בקשתו של ברקת נענתה בקול צעקה מצד ארגוני הנשים. זרביב פרסמה אז מכתב תמיכה בעמדתו של ברקת והסבירה: "הוא רוצה להיות נאמן לאשתו ולא להיות במשך שעות רבות עם אישה זרה. הוא לא מחפש לו חברות מלבד בת זוגו לחיים, אבל גם רצון כזה הופך לשערורייה".

בסערה האחרונה שהביאה לביטול ערב ההתרמה לעמותת 'עזרה למרפא' בנשיאות הרב פירר, גם כן יצא גילוי דעת מטעם הארגון. במכתב שפרסמו נכתב כי "העובדה שהרב פירר, איש חסד יקר שומר מצוות, מבקש לשמור על אורח חייו ולא לשמוע שירת נשים, אינה פוגעת כהוא זה בכבודן של נשים ובמעמדן. אנו לא מודרות ולא מושפלות כאשר אדם מבקש לקיים את דתו – דתן של מאות אלפי נשים בישראל, דתו של העם היהודי. ביטול האירוע בשל שמירת מצוות פוגע גם ברב פירר וגם בהמוני נשים וגברים בישראל, כאשר צעד זה פוסל את ערכיהם ואת אורח חייהם. אנו נדהמות לנוכח עזות המצח של ארגונים מסוימים לדבר בשם ציבור הנשים בישראל, ולשים בפיו ובליבו פגיעה שאינה קיימת."

"מסכן מי שנולד גבר"

פוסט שעורר במיוחד את חמתה של המאירי עלה בדף הפייסבוק של ויצ"ו – ארגון הנשים הוותיק. הרשומה שהועלתה עסקה ברצח מיכל סלה ז"ל על ידי בעלה, אך המסר שעלה ממנה מדאיג. הוצג שם תרשים זרימה המלמד כי כל אישה שחיה עם בן זוג – נשקפת סכנה לחייה. "זו תפיסה מסוכנת", אומרת המאירי, "נכון שיש מקרים מצערים וכואבים של אלימות, אבל יש פה פשוט קמפיין נגד כל הגברים. אני אומרת ברצינות – היום מסכן מי שנולד כגבר. גברים נתונים היום למתקפה תודעתית שמסיתה נגדם ומציירת כל אחד מהם כרוצח אפשרי".

"יש גם המון פייק ניוז בקמפיינים הללו", אומרת נעמה. "במאבק נגד רצח הנשים עלתה בעיתון 'הארץ' רשימה של 24 נשים שנרצחו בשנה אחת במקרי אלימות במשפחה. עברנו שם שם וגילינו שרבות מהן לא נרצחו על רקע מגדרי. חלקן נפלו קורבנות לתרבות של רצח שקיימת בציבור מסוים ואף אחד לא אומר את זה".

"אף אחד לא מדבר על האלימות נגד גברים", מוסיפה ליזי, "תלונות שווא על הטרדות מיניות, העובדה שיותר משלושים גברים גרושים מתאבדים בשנה. וכשמישהו מעז להזכיר דבר כזה, הוא נתון למתקפה". ליזי מביאה את המקרה של ד"ר יואב מזא"ה, משפטן שחקר את תופעת תלונות השווא והגיע למסקנה שתלונות כאלה מצויות הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב. "הוא הוחרם מאז", היא אומרת, "הוא לא מלמד היום בהמון מקומות שבעבר היה מגיע אליהם, בגלל שמרצות באוניברסיטאות ובמכללות הטילו עליו וטו".

בסופו של דבר משוכנעות נשות 'שוברות שוויון' כי קולן נשמע, גם אם לא תמיד מעל גלי האתר ובערוצי הטלוויזיה. להערכתן, ציבור נשים גדול בישראל מבין את הדברים ואף מזדהה עמם. "אני חושבת שהקול שלנו נוכח", אומרת זרביב, "לא מזמן אמר לי חבר כנסת בפגישה אישית שלאורך שנים, בגלל משמעת קואליציונית, הוא נאלץ להצביע בעד חוקים שהיו מאוד שליליים בעיניו ובעיני חבריו, אבל לא הייתה להם יכולת להרים ראש ולהתנגד, כי לא מצאו ציבור שתמך בהם. עכשיו, כשאנחנו כאן וקולנו נשמע, יהיה קל יותר להניא אישי ציבור ממהלכים כאלה. בסופו של דבר אנחנו הרוב, אומנם רוב דומם, אבל אני מאמינה שהציבור בצד שלנו".

לדברים מצטרפת גם עדי בן ישי, ראש צוות התוכן בארגון. לדבריה, "בסופו של דבר נשות ישראל איתנו, כך אני חשה. יש כאן ניסיון של מיעוט קטן לכפות תפיסת עולם על החברה הישראלית, שברובה היא שמרני, וערכי המשפחה הם נר לרגליה. לילודה במדינת ישראל אין אח ורע בעולם המערבי".

"אני לא אומרת שאין השפעה של האג'נדות הפמיניסטיות והן מחלחלות אט אט, אבל הציבור איתנו. תנועות הנשים הוותיקות במדינת ישראל – ויצ"ו, נעמ"ת, שדולת הנשים ואפילו קולך, כולן פועלות על פי תיאוריות רדיקליות שמגיעות לכאן מהמערב ונלמדות בחוגי המגדר. אבל בסופו של יום, למרות הניסיון לנפח את הנתונים בנוגע לאלימות נגד נשים, הציבור לא קונה את התיאוריות הקיצוניות והמופרכות שקובעות שיש דיכוי גברי נגד נשים. המציאות פשוט מוכיחה אחרת. מי מגן פה על נשים וילדים אם לא חיילי הסדיר והמילואים? אז להגיד שגברים יהודים הם אלימים, זו פשוט שטות".

היום הן שואפות ליצור תוכניות עבודה מסודרות ולאסוף משאבים שיאפשרו להן להאיץ את הפעילות. "אנחנו עושות הכול בהתנדבות", אומרת זרביב, "יש לנו דף פייסבוק פעיל ובו עולים הקמפיינים שלנו. את המיזם שלנו נגד ביטול אבא ואמא של שבת הרמנו בתרומה קטנה של אלפיים שקלים. זה סכום זעום והקמפיין הזה עשה הרבה רעש. אם היה לנו סכום שכזה בכל קמפיין שאנחנו רוצות להרים, יכולנו ליצור יותר השפעה.

"בנוסף לכך, אנחנו רוצות לבנות תוכניות לשינוי מעשי. אחד התחומים שהייתי רוצה לגעת בו הוא עידוד הנשים לצאת לעבודה. היום אמא מקבלת הנחה במעונות של משרד הכלכלה לפי השעות שבהן היא עובדת. זו בעצם דחיפה של נשים להישאר יותר שעות בעבודה, ואני אומרת הפוך - אולי אפשר להציע סיוע או הטבות לאישה שרוצה להיות בבית עם הילדים, למי שבוחרת במשפחה. אנחנו לא רוצות לומר לאף אחד מה לעשות, ומשפחה וגידול ילדים זה לא רק תפקיד של האמא, אלא עבודה משותפת. אנחנו בהחלט רוצות שהילדים והמשפחה לא יהיו נטל על רצון של נשים להגשים את עצמן, אלא יהיו השיקול המרכזי. כמה נשים אני מכירה שבגיל מאוחר, אחרי שנים של משרות ניהוליות ועבודות בכירות, הצטערו על כך שלא הפחיתו קצת מהעומס ונשארו עוד שעה עם הילדים, הקריאו עוד סיפור לפני השינה או אפילו היו מביאות עוד ילד. אנשים חושבים שאנחנו באות לקחת את הנשים אחורה למטבח. להפך, אנחנו רוצות שנשים יועצמו ויהיו עם בטחון במה שהן עושות. אנחנו לא רוצות להיות חיקוי של גברים, אנחנו רוצות שנשים ירגישו בטוחות ושלמות במקצועות שהן יבחרו, גם אם הן הולכות להיות מנהלות, מפקדות וקרייריסטיות, וגם אם הן רוצות להיות אחיות או גננות".