אחינו ביתא ישראל

עדיין אין לי תשובה טובה לשאלה מדוע הייתי צריכה לעבור מסע באתיופיה כדי להבין שלבני העדה שחיים לצידנו בישראל מגיע להיות שווים

עפרה לקס , כ"ז בחשון תש"פ

מסירות נפש לשמירת המצוות
מסירות נפש לשמירת המצוות
צילום: ללא קרדיט

"לא האמנתי שהיא כל כך יפה", אמרה לי דבי, כשצעדנו לאורך הנחל שבין בית העלמין לכפר. "ההורים שלי סיפרו לי כמה היא פורייה ומלאת מים, אבל חשבתי שכמו שהם דמיינו שירושלים עשויה מזהב, אולי הם רק דמיינו שאתיופיה ירוקה", המשיכה דבי, ואני הרגשתי דקירה קטנה בלב, עוד משקולת קטנטונת במסע המשותף שלנו לאתיופיה.

דבי כבר נולדה בארץ. הוריה ואחיה עלו לישראל ושנה אחר כך, אחרי שאמה אכלה את הלחם של ישראל ושתתה את החלב שלה, כמו שאביה אומר בכל הזדמנות, היא הרתה. כשדבי הגיחה לאווירא דארץ ישראל, מיד הועמסו על כתפיה הקטנטנות התקוות שתהיה ישראלית, שתתערה ותצליח, שתהיה חלק. איך התנהלו החיים באתיופיה שהייתה להם בית, אילו אסונות עברה המשפחה בדרך, את זה לא סיפרו לה. תפקידה להביט קדימה ולא לאחור.

דבי למדה והתקדמה, אבל דבר אחד לא קרה: תחושת הזרות לא קהתה. "בבית אני שומעת שאני צריכה להיות ישראלית, אבל החברה משדרת לי כל הזמן ובכל דרך שאני לא, שאני עושה משהו לא נכון". דבי הגיעה למסע לאתיופיה כדי לחבר את השורשים שלה לעץ האדיר שממנו מגיעה המשפחה והעדה שלה, למצוא את החלק האבוד בפאזל חייה, כדי לחזק את השייכות שלה לעם ישראל ולארץ ישראל. אם אתה יודע מאין אתה בא, יקל עליך להביט קדימה ולהתגבר על הקשיים.

בממלכת הגדעונים

אנחנו, הלא אתיופים, הגענו כדי ללמוד ולהרגיש. חמישה ימים היינו באתיופיה, במסע שהפיקו 'מעוז' ו'עולים ביחד'. קבוצה של אנשי תקשורת ועולים ותיקים מביתא ישראל שעלו לישראל לפני 30 ו-40 שנה. יחד איתם ומפיהם למדנו על ההיסטוריה של העדה המופלאה הזאת, על הממלכה היהודית החזקה, אוטונומיה בתוך אתיופיה שנקראה ממלכת הגדעונים. שמענו עדויות על מסירות הנפש של ביתא ישראל לשמירת המצוות, על התיבות שאליהן נכנסו משפחות שלמות והתאבדו יחד. למות, רק לא להתנצר. כשעצרנו בצד הדרך, עומדים על סיפו של צוק אדיר ואת העיניים כבשו הרים ירוקים ותלולים, עצרנו נשימה. לכיוון ההוא ברחו יהודי אתיופיה מפני המיסיון. שם, בהרים העצומים, הם בנו את כפריהם ומשם גם החלו את המסע אל הארץ.

כשראינו אישה וילדה צועדות על אחת הגבעות, נקודות קטנות בתוך התוואי הבלתי אפשרי הזה, יכולנו כמעט לראות את קבוצות היהודים, נשים שנושאות על גבן תינוקות יונקים, ילדים צעירים וזקנים, אבות ונערים, מטפסים על ההרים ויורדים בגאיות, כשהם חדורי מטרה - לירושלים. הם יצאו למסע רגלי של מאות קילומטרים, כי שמעו שמדינת היהודים כבר רוצה אותם. שכבר אפשר לבוא ויש גם איך.

צעדנו עם בליינש זבדייה, אישה מרשימה ועד לא מזמן שגרירת ישראל באתיופיה, בפאתי הכפר אמבובר. חצינו את הנחל וטיפסנו איתה אל הר תלול שעל צלעו שוכן ביתה. הוא עדיין עומד על תילו, היום גרים בו זרים. המבואה העשויה קורות עץ והקירות העשויים בוץ החזירו את בליינש עשרות שנים לאחור, והציפו את עיניה בדמעות געגוע לחום המשפחתי שהיה בו. אמה הייתה מסורה לבית וגידלה בו שמונה ילדים. אביה, גטה זבדייה, היה קייס הקייסים. מסור לילדיו ולצאן מרעיתו. האב לא הסתפק רק בפרישת חסות על ילדי הכפר. במשך שנה שבת מול ביתו של שליט אתיופיה, כדי שיאפשר גם ליהודים לבנות בתי ספר, וישן במשך שלוש שנים בבית הכנסת כשבנו ישב בבית הסוהר ועבר עינויים בגלל שלימד עברית.

הסיפורים של יוצאי אתיופיה שהיו איתנו היו מרחיבי לב ומלאי תקווה. הנה בליינש הקטנה שגדלה בכפר בלי מים זורמים או חשמל, עם הורים שיש להם תודעת משפחה, יהדות וחינוך, עלתה לישראל וחזרה לכאן כשגרירה. איתנו היה גם זאודה הקטן שרץ יחף כל עוד רוחו בו כי שמע שאפשר לעלות לירושלים והלך לאיבוד בין הכפרים, והיום הוא הרב ד"ר שרון שלום. רק רוח גדולה של גאולה יכולה ליצור מציאות כזאת. כל אחד מיוצאי אתיופיה שהיו איתנו במסע נשא איתו עדות על עשייה, על מסירות נפש, על פעילות ציונית ועל מסע שגבה מחירים מחיי ילדים ומבוגרים. על שריטות בנפש ששותקים אותן עד היום, כי העולים אינם מסוגלים לחוות מחדש את הטראומה או להנחיל אותה לילדיהם. והנה, הילדים הקטנים שעלו בגיל ארבע או שמונה ואפילו 17, נמצאים כאן איתנו. האחת עורכת דין, השני רופא, השלישית מחזיקה בתואר שני ומנכ"לית של עמותה. יוזמים, פורצי דרך. גאולה. כמעט.

למה לא דיברתם איתנו?

כל הסיפורים האלה מנפחים את החזה עד שהם מתנפצים אל הסלעים הדוקרים של המציאות הישראלית. אל ממסד שלא רצה בהם כאן, אל רבנות שלקחה אותם לגיורים לחומרה בלי להודיע מראש, בלי לרכך את הלב, בלי לכבד את היהדות ששמרו במסירות, בלי להפריד בין אבות ובנים במעמד הטפת דם הברית. נכון, זו לא הגלות הראשונה שמדינת ישראל קלטה בחוסר רגישות, אבל עוול אחד לא מצדיק עוול אחר. שותפינו למסע חלקו איתנו תמונות מחייהם היום, כל כך הרבה שנים אחר כך. הם עדיין צועדים דרוכים ברחוב, עדיין צריכים להוכיח שהם יודעים קרוא וכתוב, שהם יכולים לעבור קורס קצינים או להתקבל לעבודה, שהם לא פושעים מועדים אלא סתם אנשים מן השורה. חובת ההוכחה מוטלת עליהם בכל יום מחדש ובכל רגע.

אלף רגשות התערבלו בי יחד במסע הזה. כעס על מדינת ישראל שלא רצתה לאפשר להם לעלות, וגאווה על ההתגייסות המופלאה של אנשי המוסד וחיל האוויר למבצעי העלייה. עצב על חוסר הקבלה וההתנשאות, ושמחה על אלה שכן ידעו לקרב ולחבק. רצון להטיח את הראש בקיר על חלוקת התקציבים הלא הגיונית, וגם הערכה על הרצון לקדם את העלייה הזאת כדי שתצליח.

נחתי בארץ סוערת. חשה בכל תא במוח ובכל עצב בגוף שצריך לעשות משהו כאן ועכשיו, כי איך פספסנו את סיפורי מסירות הנפש ואיך נתקן את תחושת הזרות ואת הגזענות. כשסיפרתי בעיניים בוערות את חוויות המסע לחברה שעלתה מאתיופיה בילדותה, הייתה בפיה רק שאלה אחת: למה הייתם צריכים לנסוע עד לשם כדי להבין אותנו? אנחנו הרי כאן, חיים איתכם ולצידכם כבר עשרות שנים. הייתם פשוט מדברים איתנו.

היא הקשתה, ואני השפלתי מבט. ידעתי שכל תשובה שאשיב לא תהיה מספיק טובה. היא צודקת. יוצאי אתיופיה נמצאים כאן בינינו, ואנחנו צריכים קודם כול להביט להם בעיניים ולראות אותם כשווים. לא כמי שעשו להם טובה כשהעלו אותם לארץ, אלא כעדה שיש לה תרבות יהודית מפוארת, שכספה ופעלה להגיע לישראל לא פחות מכל גלות אחרת. סיפור העלייה והקליטה שלהם הוא הסיפור של כולנו. אנשים אחים אנחנו.

לתגובות: ofralax@gmail.com