דרושים מפקדים אמיצים

עידו פיוטרקובסקי, מפקד קורס קציני שריון, פרש מצה"ל וחיבר מסמך נוקב: "היכולת שלי להכיל את הרוח הנושבת הולכת ודועכת". המסמך המלא

ערוץ 7 , כ"ז בחשון תש"פ

טנקים של צה"ל בגבול עזה
טנקים של צה"ל בגבול עזה
צילום: ארון קרון, פלאש 90

"עידו, הכי חשוב שתתעסקו בקק"ש בערך של אחריות, המ"מים היום כבר לא אחראיים, לא קנאים למקצוע, זה לא בוער בהם", אומר אל"ם מוכשר, אתו נפגשתי כחודש לפני שהתחלתי תפקיד כמ"פ קורס קציני שריון.

שבוע לאחר מכן אמר לי מג"ד שהערכתי: "חשוב שתתעסק במשמעת, משם הכול מתחיל ותזכור שתותחנות ושו"ב אלו היסודות החשובים ביותר לקצין השריון".

"25 נק' הכרחיות לתפקיד המ"מ", אמר לי המח"ט, אחריות, חתירה לניצחון, מומחיות בהפעלת האמל"ח, וכו'". המח"ט החדש אמר: "ארבעת הדברים שהכי חשובים אצל קצין שריון הם: שו"ב, ניתוח הקרקע, האויב והיכולת לקבל החלטות".

אז החלטתי לספור את כל אותן הנקודות שהדגישו בפניי בכירי החיל. 43 נקודות הכרחיות, קריטיות ומשמעותיות לתפקיד קצין השריון. מה יותר? מה פחות? איך בכלל מדרגים את כל אותן הנקודות?

"אתה המ"פ, המפקד, תחליט אתה!" אמרו לי החברים. אבל אם אני המפקד ואני אחליט אז מהן כל אותן נק' חשובות? רוח כללית? עצות? הנחיות? מדיניות מושכלת? איך עליי להתייחס אליהן? הבנתי, אני אלך עם האמת שלי ואיתה אנצח, כמו תמיד.

43 נקודות ניתנו ואף לא נקודה אחת שאינה חשובה או אולי "פחות חשובה". אין סדר עדיפויות מוגדר ואין דירקטיבה מתכללת מלמעלה. "אבל מה אכפת לך בכלל? שידברו, שיגידו מה שהם רוצים תבין אתה מה באמת חשוב ותלך אתו". אכפת לי מאוד. 43 הנקודות פוגשות אותי ואת הפלוגה שלי בכל יום מחדש.

43 כיוונים שונים אליהם אנחנו נשאבים. המג"ד עושה כנס מ"מים, המח"ט עושה עצור קצינים חטיבתי, מור"ק חטיבתי מרמת הצוער, הרמת כוסית, השתלמות חיל האוויר, בוחן כשירות, השתלמות ארטילריה, תצוגה לקצין שריון בכיר שבא מארה"ב, ביקור מח"ט וקשנ"ר בשטח, ביקורת אכ"א מטכ"לית שממנה נגזרות גם ביקורת קשנ"ר, מח"ט ומג"ד. טקס החלפת מג"ד ומח"ט בלטרון (כשכולם נמצאים בשיזפון), יציאה לאפטרים, סיכום קורס גדודי, חטיבתי וחיילי והרשימה עוד ארוכה.

2 דרכי פעולה למפקד בזרוע היבשה:

1. היעלמות מ מופעים מיוחדים, דיווח שקרי והימנעות מקיום הנחיות ופקודות.

2. קיום כלל הפקודות וההנחיות במקביל להנהגת המדיניות וסדר העדיפויות שלי.

המפקדים בצה"ל הם חד משמעית לא המפקדים שבוחרים באפשרות מס' 1. אולם אפשרות מס' 2 נראית לי, לנו, לעיתים קרובות כבלתי אפשרית. איך אפשר לעשות הכול מהכול?

אז המצאנו ביחד, המפקדים הלוחמים בזרוע היבשה את אפשרות מס' 3: נעשה הכול, אבל בתמרון, במסמוס, ברגע האחרון ורק כשיתסכלו, נלך בין הטיפות ונירטב רק מעט. נגיע לישיבות באיחור, נסדר את המשטח רק כשהמג"ד יעיר, לא נהיה בשטח בגלל שצריך להכין מצגות אבל כשיקרה אירוע בטיחות נכתוב במסקנות ש"נוכחות מפקדים יכולה למנוע אירועים מסוג זה..", נגיע להשתלמות חיל האוויר ונתעפץ, או שפשוט נבריז כשנבחין שאף אחד לא שם לב והתוכן העובר כבר לא רלוונטי.

ננהג עייפים גמורים ברכב, אפילו שהמח"ט אוסר, אבל נעצור בתחנת דלק לטורטית וקפה (כי למי בכלל יש נהג מ"פ בשיזפון), נארח את קצין השריון מארה"ב, בתרגיל יבש ומשעמם ובצורה שאינה מכבדת, נכתוב מצגת לישיבה החשובה ב-03:00 לפנות בוקר, נתעפץ על המקלדת ונהיה נבוכים כשיום למחרת יופיעו השקופיות עם טעויות כתיב, נכין תחקיר לאלוף בהעתק הדבק, נוציא את ההאמר לשטח עם כל הציוד, המזון והמים אבל גם עם צוערים במושב האחורי, ספונים בין רשתות צל ושולחנות כי הרי חייבים להוריד אותם ואין רכבים ואנחנו נעמוד במשימה בכל מחיר, נעשה לכל החיילים ראיון פתיחה אבל באורך של 3 דקות כי בכל זאת, יש 100 חיילים ואין זמן להכיר אותם באמת, לפחות בפקודות עמדנו.

הכמות, העומס, 43 הכיוונים השונים אליהם נשאב, עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים.

אפשרות מס' 3 .הבחירה בכמות, בהכול, ביסודות מקרטון ולא מבטון, היא שורש החטא. היא המפתח שניתן בידי קציני צה"ל לדלת של אולם הבינוניות והמסמוס, דרך מסדרון הכמעט והצ'יקמוק. אפשרות מס' 3 היא ההחלטה שלא להחליט. התיעדוף, כנהוג אצלנו, אוהב את המיקוד בחלק העליון של סולם העדיפויות, מקומות 3-1 . לאף אחד לא נעים לדבר על העדפות 7-4

"מה? אתה לא מסכים שכנס מ"מים אחת למחזור זה חשוב?! שהשתלמות ארטילריה היא קריטית לרמת המ"מ? שביקורות הן מה שמאפשר יישור קו?" אני מסכים, באמת. מסכים שהכנסים, הביקורות, הביקורים והאפטרים הם לרוב חשובים. אבל זאת בדיוק הבעיה, שגם במשפחת החשוב, יש חשוב יותר ומכך כמובן, נגזר שישנו חשוב פחות. הוא נמצא שם, אותו "חשוב פחות", אבל אף אחד לא מדבר עליו, מקבל החלטות לגביו - לבטל, לצמצם, לדחות. אם כבר מקבלים החלטות, תהיינה אלו החלטות המתקבלות בלית ברירה, ברגע האחרון ולא תוצר של תכנון מדיניות מושכל מראש.

ובתוך כל העומס הזה והלחץ והנגזר ממנו, כיצד יבוא המ"פ לידי ביטוי? כיצד יצטיין בתפקידו? בכך שייזום ויוסיף ויחליט על עוד פרויקט משלו, כזה שבניגוד ליומיום האפור ישדר מסר של מצוינות אמתית. נוסיף עוד פורמט, עוד נוהל פלוגתי, עוד פרויקט של שותפות בקהילה. וכך, גם המ"פ שיונק כל העת את שדר ה"כמות" מלמעלה, מצטרף למעגל ה"עוד ועוד" ונוצר מרוץ חימוש של היוזמה המצטיינת, הפורמט הטוב ביותר שיופץ בין כולם ויעשה וכו'. המנצח במרוץ החימוש הוא זה שיוסיף עוד מדרגות בחלקו העליון של סולם העדיפויות, הוא המ"פ המצטיין.

הייתי שם, חטאתי גם אני וכמובן, קיבלתי על כך הוקרה מחמיאה מקיר לקיר.

לאחר 11.5 שנות שירות יפות ומשמעותיות בצה"ל, אני עוזב. אני עוזב, כי לתחושתי מרוץ החימוש הולך ומאיץ והיכולת שלי להכיל את הרוח הנושבת סביבי, הרוח של אפשרות מס' 3 הולכת ודועכת, נשברתי.

כמו כל קצין טוב, איני רוצה רק לבכות ולהתלונן על הבעיות. ברצוני להציע פתרון, תפיסה שניסיתי להנחיל במסגרת שעליה הופקדתי, לעיתים בהצלחה ולעיתים לא.

המפקד המצטיין הוא המפקד האמיץ, שיודע להחליט ולהגיד לפקודיו במה לא נתעסק, או לכל הפחות במה פחות נתעסק. על מה הוא מוותר ולשם מה. שיודע להתחיל את הגדרת סדר העדיפויות שלו בתיאור חלקו התחתון "החלק הרמוס". לא לוותר ולהקריב איפה שנוח, שמראש מעולם לא היה חשוב בעינינו, אלא היכן שכואב. לחפש את ה"מה לא" בשביל שה"כן יהיה כן יותר" ולא לרדוף אחרי ה"מה כן" ובכך להביא ל"לא אחד גדול".

הייתי רוצה שהמח"ט יפתח את כנס המ"פים הבא באמירה במה לא מתמקדים בשנה הקרובה בחטיבה. שיגיד שבנושא הזה והזה הוא מצפה מהגדודים לעסוק אבל שהוא לא הולך לגעת. שהמג"ד יעשה התייעצות מ"פים ויחליט מה להוריד במחזור הקרוב בשל החלפת כוח אדם גדולה שמתרחשת בגדוד. שמ"פ יתחיל את ישיבת פתיחת השבוע בתיאור העדיפויות 7-4 והמשמעות של התיעדוף הנמוך שלהן הלכה למעשה.

איני מחפש לרפות את ידי היוזמים והחולמים, בעצמי תמיד שאפתי להצטיין, לשנות את המציאות ולתקנה, אני בסה"כ רוצה להזכיר שהשמיכה היא אותה שמיכה ושלכל "מה עוד" גדול צריך להתלוות "מה פחות" המקביל אליו. להיות שקוף בנושא, לעמוד באומץ ולהגיד בקול רם היכן נהיה חלשים יותר, מצוינים פחות, לנהל את זה.

בהיותי חניך במלט"ק, תפקדתי כמג"ד בתרגיל נוהל קרב "הגנה". לקראת אישור התכניות התכוננתי במרץ לשאלותיו הנוקבות של המפק"צ, אל"ם ערן שני. ידעתי שעליי לשווק את תכנית ההגנה שלי בצורה הטובה ביותר על מנת להצטיין במשימה ולצאת גדול. כתבתי לעצמי איך אסביר את ההחלטות שקיבלתי בדבר מיקומי הכוחות בהגנה. למה החי"ר נמצא פה, הטנקים שם, כיצד אני ממצה את כוחות ההנדסה במרחב וכמובן מהי התחבולה. ערן הגיע לאישור התכניות ובשאלה אחת מוטט את תכנית השיווק הגאונית שלי.

"תספר לי על איזה מרחב בהגנה אתה מוותר?", "אני? לא מוותר על כלום" אמרתי, "הצבתי את הכוחות ככה שכל הגזרה מכוסה היטב, ניתחתי את השטח, בדקתי את זוויות הראייה, הכול סגור".

"אומרים שחזקה על קו המגע שייפרץ, לא?" ענה ערן, "נראה שכדאי שאנחנו נחליט איפה הוא ייפרץ ולא האויב. אתה פחדן, בחרת שלא להחליט, אתה מקבל משכורת בשביל לקבל החלטות ולא בשביל למכור לי חלומות עטופים יפה. תחליט א יפה אתה מוותר ותודיע לי שאחזור לאשר את היתר".

את השיעור שלמדתי מערן אני לא מוצא בתרבות הצבאית האופפת אותי. קו המגע של המצוינות, הסטנדרט, קיום הפקודות והשגרה, נפרץ כל העת. במקום להתוות מדיניות מושכלת, מתוכננת, של סדר עדיפויות וויתורים כואבים, במקום להקים בארגון שלנו תרבות של קבלת החלטות קשות ואמ יצות, נתנו לאויב – "אפשרות מס' 3 "להחליט והוכרענו, הוכרעתי.

מצורף נספח בו אני מתאר את דעתי על המקום הבולט ביותר שבו פגשתי עד היום את "אפשרות מס' 3 – "מערך המסייעת בחיל השריון. מערך שנוסד לפני כמעט 7 שנים ונראה שעדיין אף קצין זוטר בחיל השריון לא מאמין בו ולא מבין את צדקת קיומו. מאידך, מורגש ביתר שאת שהפיקוד הבכיר בחיל עוסק בהנשמתו במקום להחליט שלא, שפחות או אולי שצריך לעשות אחרת לגמרי.

עידו פיוטרקובסקי, רס"ן

מפקד קורס קציני שריון היוצא