תכניות ותקציב יש, והאלימות עדיין גואה

יו"ר הועדה למעמד האישה לשעבר קובעת כי בכוחה של הממשלה לפעול בצעדים פשוטים והכרחיים למיגור אלימות נגד נשים. בינתיים זה לא קורה.

שמעון כהן , כ"ז בחשון תש"פ

עליזה לביא
עליזה לביא
צילום: הדס פרוש. פלאש 90

היום (שני) צוין במגוון רחב של אירועים יום המאבק באלימות נגד נשים. מנתוני מדד האלימות עולה כי ב-2018 חלה עלייה דרמטית במספר הפניות למוקדי הסיוע בנושא אלימות במשפחה, לצד ירידה במספר המטופלים בפועל במרכזים למניעת אלימות.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מי שעמדה בראש הועדה לקידום מעמד האישה והקימה את הועדה הבינמשרדית למניעת אלימות נגד נשים, חברת הכנסת לשעבר ד"ר עליזה לביא, כיום יו"ר מרכז הרצל, ובפתח הדברים שאלנו האם אכן צודקות האצבעות המאשימות המופנות כלפי הממשלה.

"בישראל זה יום עצוב במיוחד יותר משנים קודמות כי אנחנו הולכים אחורה", קובעת לביא ומוסיפה: "הידע קיים והתכניות קיימות, אבל הועדה הבינמשרדית שהוקמה לפני שש שנים לא יצאה לדרך. זה לא עניין של תקציב אלא עניין של זילות. זה לא עניין של קואליציה ואופוזיציה ימין או שמאל. הנושא הפך שק של חבטות, כי יש מי שטוען שלא באמת ניתן למנוע את הרצח הבא. זה לא נכון".

לדבריה בחברה הישראלית ברורים הגבולות בין המותר והאסור והחינוך מוביל לתובנות הכרחיות בתחום זה, ובניגוד לסוגיות אחרות שבהן הצליחה החברה הישראלית לחולל שינוי של ממש הרי ש"כאן יש בריחה".

לביא קובעת כי שרי ממשלת ישראל, גם אותם האמונים על נושא מעמד האישה והדאגה לשלומה, אינם עוסקים בכך. באשר לשרה לשוויון חברתי, שלכאורה היא האמורה להיות מובילת השיח בסוגיה, אומרת לביא כי "יש לשרה תיעדופים אחרים. יש לה עבודה רבה בנושאים שונים ובנושא האלימות אני לא רואה יישום של תכניות".

"דרושה רשות לאומית למניעת אלימות בכלל ונגד נשים בפרט. המשרדים לא מסונכרנים, המשטרה לא מקבלת מידע ממי שאמורה הייתה לקבל ממנו מידע וכך אין תיאום", אומרת לביא המספרת על דרישתה כיו"ר הועדה למעמד האישה לקיים ישיבה משותפת של מנכ"לי המשרדים הרלוונטיים יחד עם המפכ"ל והגופים הרלוונטיים. לדבריה, אכן "המנכ"לם של המשרדים עבדו יחד והבינו שצריך לצאת בשיתוף פעולה. גם כסף לא חסר. תקציבים הועברו, אבל שאלתי איפה הכספים הללו. משרד האוצר אמר העברנו, ומשרד הרווחה אמר לא קיבלנו ואנחנו שואלים איפה הכסף, האם מישהו לקח אותו למקום אחר?".

לביא מזכירה כי בסופה של כל שנה תקציבים שלא נוצלו חוזרים לאוצר, וגורל דומה עשוי להיות גורלם של תקציבים שיועדו למשימה זו.

עוד מזכירה לביא בדבריה את 'חוק האזיקונים' אותו בקשה לקדם וזכתה לשם כך לתמיכת השר לביטחון פנים ולהבטחתו של ראש הממשלה, אך בפועל הדבר לא קרה. חוק זה אמור היה לעשות שימוש בטכנולוגיה שתוצמד לנשים תחת איום שאינם מעוניינות להישאר סגורות במקלטים או שאינן יכולות להגיע למקלטים. "זו טכנולוגיה שקיימת במדינות אחרות וביקשנו ליישם את זה, אבל לא הצלחנו להעביר את החוק הזה. לחוקים אחרים הייתה הבנה שצריך הליך חקיקה מהיר, אבל חוק כזה שיכול להציל חיים נותר כבול במעמקי כנסת ישראל".

לטעמה נושא המאבק באלימות נגד נשים יכול ללכד מאחוריו אופוזיציה וקואליציה, ימין ושמאל, גם בתקופת הנוכחית של משבר שלטוני הפוקד את מדינת ישראל.

עוד מוסיפה לביא ומצינת כי הטיפול הנכון והראוי אמור לשלב הן את הממשלה, הן את הקהילה והן את מובילי היוזמות כדוגמת זו שהיא הובילה בשעתו להכשרת קוסמטיקאיות, בלניות ומדריכות כושר גופני, על מנת שאלה תוכלנה לזהות סימנים מעידים על אלימות בה נתונה אישה ושתדענה להעביר את המידע לגורמים הרלוונטיים.

עוד שאלנו את ד"ר לביא אם יתכן והתופעה של השתקת אלימות נגד גברים היא זו שמובילה רבים בציבוריות הישראלית לשים בערבון מוגבל את הדיווחים על אלימות נגד נשים ולחשוש שמא מדובר בדיווחים מגמתיים.

"בשבוע שעבר נחשפתי לעדות מזעזעת של גבר מוכה", מדיבה לביא וקובעת כי אכן התופעה קיימת. "יש טיפול ומענה. בואו לא נהפוך את זה לשק חבטות. גם אנחנו מותקפות כמי שרוצות לצאת נגד מוסד המשפחה. לא ולא. אלימות היא סוג של התנהגות לא ראויה ויש לה מענים נפשיים ובריאותיים ויש תכניות שמיושמות. בואו נפנה את הזקוקים לעזרה ללא הבדלי מגזר".