עת מאבק ועת הסכמות

במציאות הנוכחית של מלחמה על צביונה היהודי של המדינה, יש לתמוך בפתרון חקיקתי בנושא השבת הציבורית ולא לפנות לגיבוש הסכמות. דעה

הרב אברהם וסרמן , ל' בחשון תש"פ

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: באדיבות המצולם

הכול תלוי בתזמון. לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים, כדברי החכם מכל אדם. גם חז"ל אמרו "אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל מלפניו". הפעילות שלנו, גם כשהיא טובה ומניעיה טהורים, חייבת להיות קשורה למציאות. הדיון שמתנהל לאחרונה בנוגע להסכמים בין חלקי החברה היהודית אודות צביונה של השבת, מערבב את העתיד עם ההווה.

במציאות הנוכחית מתנהלת מלחמה עזה על דמותה היהודית של מדינת ישראל. דמות זו, שאינה מבטאת אפילו את רוב שאיפתנו, שאיפת הדורות כולם, הושגה בעמל רב של גדולי ישראל – הראי"ה קוק, הרב הרצוג, הרב ישראלי ועוד רבים. לצידם פעלו אישי ציבור ונבחריו, בהם ראשי המפד"ל ובייחוד זרח ורהפטיג, שנשאו ונתנו עם ראשי מפא"י ובן גוריון בראשם, עד שייצבו את הסטטוס-קוו שהתקיים שנים רבות.

אין לך רודף שלום מובהק כראי"ה, שלמרות זאת בכל הנוגע לצביון היהודי של המדינה המתהווה לחם כארי מרגע שכף רגלו דרכה ביפו ועד ימיו האחרונים, ולא נח לרגע ממלחמתו להשגת הצביון היהודי של היישוב החדש. זאת למרות הכוחות שפעלו נגדו, בעיקר מקרב ארגוני הפועלים, שאף עשו פעולות "להכעיס" של חילול שבת ויום טוב ואכילת טרפות וחמץ בפרהסיא. על כל הישג בתחום הפרהסיא – ובהם חוקת השבת בתל אביב – התפרסמו מאמרים חריפים וארסיים בעיתונות תוך לעג וביזוי לרב קוק.

יש הסבורים שצריך להניח לחקיקה, שהיא סוג של כפייה, ולפנות להסכמים. אלא שזו טעות כפולה: חקיקה אינה כפייה, וכעת גם אין מי שפניו להסכמים.

הרב צבי יהודה נשאל למה המפלגות הדתיות כופות חוקים דתיים, וענה: חקיקה איננה כפיה. כלומר, כל חוק מתקבל לאחר משא ומתן בין מפלגות, כשכל אחת מתאמצת להשיג את המקסימום. בפועל מגיעים לפשרות, והחוק שמתקבל הוא ביטוי מסכם של רצון העם בדמוקרטיה הייצוגית בכנסת. גם אם לעיתים החוק מתקבל על חודו של קול.

לא זו בלבד, אלא שהלוחמים מלחמת חורמה ביהדותה של המדינה רק מתיימרים לדבר בשם הרוב החילוני. הם לא מבטאים את דעת הרוב החפץ ביהדות, גם אם אינו מקיים מצוות בחייו הפרטיים. אין פניהם להסכמים אלא לשינוי דרסטי, עד שלא יישאר כמעט דבר מדמותה היהודית של המדינה. אפילו לא אירועים בהפרדה במרחב הציבורי לשומרי ההלכה, היה דתי בביתך וחילוני בצאתך. לכן אמנות שונות, ובהן אמנת גביזון-מדן, אינן מעשיות ואיש מהלוחמים נגד הפרהסיא היהודית אינו מתייחס אליהן.

לאחרונה נוכחתי שוב עד כמה העיתוי וההקשר חיוניים לעצם הרעיון. השתתפתי בכינוס של מכון ידעיה, שבסופו נוסח מסמך הכולל את הגישה השואפת להסכמות ומתנגדת לחקיקה, יחד עם הגישה התומכת בחקיקה דתית. מתחילה הסכמתי למסמך זה ולבסוף חזרתי בי. זאת מכיוון שערבוב של שאיפות מנוגדות גורם לבלבול ולרפיון במאבק על דמותה של מדינת יהודים. מסמך הכולל את שתי הגישות הללו, מתוך שאיפה לאחדות, אינו אלא טשטוש. בעתיד, כשהמאבק הזה יגיע לסיומו, אפשר יהיה לשבת במנוחה ולנסח הסכמים בהבנה ובאווירה טובה. במהרה בימינו.