פרקליט מיוחד

הקדנציה של שי ניצן, שמסיים בקרוב את כהונתו כפרקליט המדינה, זרועה כתמים שחורים

יוני רוטנברג , ל' בחשון תש"פ

השאיר נערות בנות 14 בכלא במשך חודשים. שי ניצן
השאיר נערות בנות 14 בכלא במשך חודשים. שי ניצן
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

זה היה מקרה נדיר שבו עורך הדין שי ניצן מצא את עצמו על דוכן העדים ולא בעמדת הפרקליט. חוסר הנוחות במעמד הזה ניכר בקלות על פניו. הוא ביקש שכל הצלמים ייצאו מהאולם בטרם יעלה לדוכן. החשש של ניצן היה מוצדק, לא מדובר היה בסתם עדות שולית אלא בהצגה הכי טובה בעיר – עורך הדין איתמר בן גביר חוקר את העד שי ניצן. בן גביר לא החמיץ את ההזדמנות ובא מוכן. הוא ייצג את אלחנן גרונר, אז פעיל ימין והיום עורך אתר ‘הקול היהודי’, שלטענת ניצן הטריד אותו והסיג את גבולו. על פי הנטען, גרונר הגיע לביתו של ניצן כמחאה על צווים מינהליים שחולקו לכמה נערי גבעות, כדי לתת לניצן צו הרחקה שגרונר הכין בעצמו.

החקירה התחילה בשאלות הקלות: האם יש גדר, איך היא נראית, האם אנשים נוהגים להיכנס בה. לכל אורך הדרך טען ניצן כי כמשנה ליועמ"ש לעניינים מיוחדים הוא לא מתעסק במתן צווים מינהליים. אלא שברגע אחד, דרמטי כהרגלו, שלף עו"ד בן גביר פרוטוקולים מתוך הצוות המיוחד לאכיפה ביו"ש, בראשות ניצן, ובהם מצוטט ניצן כמי שמורה לשב"כ לבחון מתן צווים מינהליים לפעילים בולטים. ניצן בתחילה התכחש וניסה להתחמק, אך לבסוף הודה: "ביקשתי מנציגי גוף מסוים לשקול האם ישנו צורך בהוצאת צווים מינהליים לפעילים מרכזיים".

באמצע החודש הבא, ב-16 בדצמבר, עתיד שי ניצן לסיים את תפקידו כפרקליט המדינה. בזאת הוא יסיים תקופה של 30 שנות פעילות בשירות המדינה, שהתחילו אי שם במשרדה של פרקליטת המדינה דורית בייניש. במהלך השנים הללו, במיוחד מאז תחילת שנות האלפיים שבהן התברג בתפקידים בכירים בפרקליטות, הספיק ניצן לפתוח חשבון ארוך עם הימין בישראל, ובדגש על הימין המתנחלי. במשך יותר מעשור הופקד ניצן על אכיפת החוק ביו"ש, ונדמה כי החותם העיקרי שהותיר אחריו הוא הסטנדרטים המיוחדים שמחילה מערכת החוק על תושבי יו"ש הישראלים.

מורשת רבין

זה מתחיל בימי אוסלו המדממים. ההתנגדות הגדולה בימין, שהביאה איתה גל חסר תקדים של מחאה, הדירה שינה מעיניו של ראש הממשלה יצחק רבין. הוא הורה ליועץ המשפטי דאז, מיכאל בן יאיר, לגבש שורה של נהלים ומערכות שיעסקו באכיפה נגד הימין. גולת הכותרת הייתה ‘נוהל מעקב ותיאום’, שאם הוא נשמע לכם כמו נוהל שלקוח ממשטרים מדכאים, זה בדיוק בגלל שהוא כזה. במסגרת הנוהל הוקם צוות אכיפה מיוחד, שמורכב מגורמי צבא, משטרה, שב"כ, מינהל אזרחי ופרקליט מיוחד שמופקד על הצוות. הצוות, ברוח הימים ההם, הוקם בחשאי והרחק מעיני התקשורת. הפרקליטה הראשונה שהובילה אותו, בוודאי לא תופתעו, היא עורכת הדין טליה ששון.

הסוד הזה לא נשמר זמן רב. בשנת 1998 חשפו אנשי היישוב היהודי בחברון את קיומו של הנוהל והצוות, והביאו את המידע בפני שרי ממשלת נתניהו הראשונה. השרים נדהמו מהנתונים ומיהרו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. רובינשטיין, האמינו או לא, לא ידע. הוא לא ידע. הנוהל המסתורי הועלם אפילו ממנו, ומשנודע לו הוא מיהר לבטל אותו. אלא שרובינשטיין לחוד והפרקליטות לחוד. בפועל, למרות הנהלים הברורים שהותוו בהחלטת ממשלה ושאוסרים על סטנדרט שונה לתושבי יו"ש, הצוות המשיך בפעילותו השוטפת.

את תהילת העולם שלו חייב הצוות לשי ניצן. עם כל הכבוד לטליה ששון ולמייק בלס שהספיק לעשות בו תקופה קצרה, שי ניצן נכנס לעובי הקורה בספטמבר 2004, והצליח להטביע בעזרת הצוות חותם אדיר במדיניות האכיפה של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הישראלים ביו"ש. "מתחילת שנות האלפיים, כאשר שי ניצן קיבל את התפקיד של מנהל תחום תפקידים מיוחדים, הוא לקח את הנושא של פעילי ימין ונערי גבעות כבייבי שלו", מתאר עו”ד עדי קידר, שמלווה תיקים של פעילי ימין עוד מהיווסדו של ארגון 'חננו'. "למעשה עד היום, שנת 2019, המדיניות במדינת ישראל שכל ילד יהודי זב חוטם שזרק אבן מקפיץ את כל המערכת ולעומת זאת מתפרעים בבילעין לא נעצרים, היא חד משמעית פרי טיפוחיו. זו אכיפה בררנית קלאסית, סטנדרט כפול של אכיפת חוק במדינת ישראל שהפך לדבר שבשגרה".

ארגון 'חננו', שמזוהה עם קידר כבר יותר מ-15 שנים, נולד במידה מסוימת כתוצאה ממדיניותו של שי ניצן. הוא אומנם התחיל את דרכו בהגנה על חיילים, אבל עם השנים והאכיפה הבררנית הוא הלך והתמקד בהגנה משפטית על פעילי ימין. במהלך השנים הרבות הוא גם הצליח להוכיח בבית המשפט את טענת האכיפה הבררנית, אך לזאת עוד נגיע. עוד קודם לכן, נחזור אל הצוות המיוחד ואל פעילותו במשך השנים.

שי ניצן, יחד עם צוות האכיפה בראשותו, המשיכו בגאון את מורשת רבין. הנהלים החדשים שקבע רובינשטיין, כולל ביטול הצוות, נשארו אות מתה. למעשה הצוות המשיך לעסוק אך ורק באכיפה נגד תושבי יו"ש, ובמילים פשוטות – הוא פעל שלא בסמכות. מבית המדרש של הצוות באו לעולם דפוסי פעילות שנדמה לנו היום כאילו נגזרו בששת ימי בראשית. פעילות מודיעינית של השב"כ בקרב אוכלוסייה אזרחית נורמטיבית, כלומר לא בהקשרים של טרור, אושרה ועודדה בצוות כמעשים שבכל יום. ריבוי של מעצרים על זוטות, פתיחת תיקים סיטונאית גם אם לאחר מכן ייגמרו בלא כלום לצורכי הרתעה וצווי הרחקה מינהליים הם כלי אכיפה שבאו לעולם מבית מדרשו של ניצן והצוות המיוחד. כל אלו, אם היה לכם ספק, הם אמצעים שלא נוהגים במערכת אכיפת החוק הרגילה.

עונשים חסרי פרופורציות

נערי גבעות ומאחזים היו קרובים מאוד לליבו של ניצן. כפי שסופר כאן, ניצן הודה בפיו שהמליץ לאנשי השב"כ בצוות לחלק צווים מינהליים לנערים כאלה. הוא גם פיתח נגדם את הכלי של 'שטח צבאי סגור', שבעצם ממציא יש מאין סיבה למעצר בעוון עצם שהותם במקום. עדי קידר, שמכיר היטב מאות תיקים של נערים כאלה, מעיד על המעורבות האדירה של מנהל תחום תפקידים מיוחדים, שבהמשך הפך גם למשנה לפרקליט המדינה והמשנה ליועץ המשפטי לאותם תפקידים מיוחדים. "בכל תיק ותיק במשך כל השנים האלה, אני רואה בעיניים שהכול עובר דרכו. בקשת מעצר עד תום ההליכים, הרחקה, מעצר בית פה או שם – הכול מגיע אליו וחייב אישור שלו. הפרקליט שמייצג בבית המשפט תמיד יאמר שהוא צריך להתייעץ, הוא מעלה את זה לגורמים שמעליו וזה מתגלגל עד לפתחו של שי ניצן. חשוב לו להחליט בכל תיק שקשור בהתיישבות".

סיפור מעט מתמיה שמעיד על מעורבותו של ניצן הוא סיפורם של החשודים בריסוס כתובות וניקוב צמיגים בגוש חלב לפני כחמש שנים. בדיון בהארכת המעצר ביקשה התביעה מעצר עד תום ההליכים. השופט, שלא התרשם מהראיות, הורה לשחרר את העצורים למעצר בית. לשניים מהעצורים, קטינים תושבי יו"ש, היו קרובי משפחה בתוככי הקו הירוק, והיה מוסכם על השופט שישהו במעצר אצלם. לשלישי, בן למשפחת עולים חדשים, לא היו קרובים בתוך תחומי הקו הירוק אלא רק משפחתו שגרה באחד היישובים. השופט, בהבינו את הנסיבות, הורה לשחררו למעצר בית בבית הוריו. בפרקליטות נזעקו וביקשו עיכוב ביצוע עד להגשת ערעור. ושוב, עם מי בוחנים הגשת ערעור אם לא עם המשנה ליועמ"ש לתפקידים מיוחדים, שי ניצן, שלא יכול היה לישון בלילה בידיעה שקטין ישהה במעצר בית בבית הוריו.

למעשה, כל הקריירה הבכירה של ניצן בשירות המדינה הייתה סביב ההגדרה "תפקידים מיוחדים". החל ממנהל התחום בתחילת שנות האלפיים, ועד משנה לפרקליט המדינה ומשנה ליועמ"ש באותו תחום. בתוך ההגדרה הזאת, מלבד אכיפה נגד פעילות התיישבותית וטרור יהודי, נמצאת גם האכיפה בנושאים המשיקים לחופש הביטוי, כלומר הסתה, המרדה ודומותיהן. גם בתחום הזה השאיר ניצן חותם מפואר, בעיקר נגד פעילות מימין.

ימי המחאה נגד גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון היו נקודת שיא של אכיפה בררנית. שיתוף פעולה הדוק של המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים המיוחדים שי ניצן יחד עם היועמ"ש מני מזוז הביא לזירה הציבורית שיאים חדשים בהשתקת מחאה בישראל. ניצן ומזוז, שככל הנראה לא ראו במחאה נגד תוכנית ההתנתקות מעשה לגיטימי, נקטו נגדה שלל פעולות מנע. בשלב מוקדם של המחאה הם עצרו מראש מארגני חסימות כבישים, ובראשם שי מלכה ואריאל ונגרובר, שהובילו את פרויקט 'ניסוי כלים'. בהמשך הם איתרו ומנעו מאוטובוסים להביא אנשים למוקדי הפגנות, אכפו מה שכונה "התקהלויות אסורות", חסמו כבישים על ידי כוחות משטרה כדי למנוע הגעה של מוחים להפגנות, והטילו עונשים חסרי פרופורציות על מפגינים לצורכי הרתעה. זכורות במיוחד שלוש קטינות בנות 14 שהושמו במעצר עד תום ההליכים במשך כמה חודשים, והכול בעוון חסימת כביש.

קרש הצלה

שי ניצן הוא בוגר החינוך הדתי-לאומי. הוא למד בישיבת נתיב מאיר, ולאחר מכן שירת בגדוד 890 של הצנחנים. הוא אומנם הסיר את הכיפה בשלב מוקדם, גיל 23 על פי עדותו, אך הוא ממשיך לשמור על אורח חיים דתי. כבן לציונות הדתית הוא מקפיד ללוות אותה לאורך כל הדרך ולחוות איתה את כל המשברים והמאבקים. כך גם באירוע המשמעותי שהתרחש בסמוך להתנתקות, הפינוי האלים בעמונה בשנת 2006, הוא דאג להיות מעורב ולהותיר חותם.

מלבד תפקידו אז כמשנה לפרקליט לתפקידים מיוחדים, קיבל ניצן את האחריות גם על המחלקה לחקירות שוטרים. הסיבה לכך קשורה לניגוד עניינים בתוך משרד המשפטים – שוקי למברגר, שהסמכות כלולה הייתה בתפקידו, הוא אחיו של מומי למברגר, שהיה אז בכיר במח"ש. משכך, מאות התלונות על אלימות שוטרים במהלך פינוי הבתים בעמונה היו תחת סמכותו. הזעזוע האדיר בציבור אל מול האלימות הברוטלית בפינוי צריך היה באופן טבעי להתבטא בכתבי אישום וניקוי אורוות במשטרה. ארגון זכויות אדם ביש"ע השקיע משאבים אדירים באיסוף ראיות ובהגשת תלונות. ומה הכתיבה רוח המפקד? כמאה תיקים של תלונות נגד שוטרים נסגרו, בלי בירור ובלי הכרעה. פשוט טיוח.

בשלב הזה כבר התגבשה בימין ההבנה כי מערכת המשפט מגויסת נגד מאבקיו, וכי בלי משקל נגד של פעילות משפטית מאומצת הקרבות אבודים מראש. זה הוביל מוקדם יותר להקמת ארגון 'חננו', ובמהלך ההתנתקות להקמת 'הפורום המשפטי למען ישראל' של נחי אייל. "העבריינות המשפטית של שי ניצן נולדה כבר בתחילת שנות האלפיים, עם הפעילות הלא חוקית של הצוות המיוחד", אומר אייל. "אלה היו הניצנים שהמשיכו אחרי זה בהתנגדות שלהם לביקורת על הפרקליטות שאותה הוביל שי ניצן, התרגיל של המצאת תפקידים כדי לשמור על ניצן במערכת והדיכוי של מחאות בימין. זו בריונות משפטית שאפיינה אותו לאורך כל הדרך".

הפורום המשפטי של אייל המשיך לעקוב וללוות את ניצן בכל השנים מאז ההתנתקות. אייל הזכיר את היוזמה שלהם לפיקוח על הפרקליטות, שהובילה למחאה חסרת תקדים ושביתת פרקליטים, ובהמשך לסילוקה של הילה גרסטל וקיצוץ בסמכויותיו של מוסד הביקורת. אבל שערורייה שהסעירה לא פחות את הימין היא הדרך שבה מונה ניצן לתפקיד המשנה ליועמ"ש. אחרי שנים ארוכות בתפקיד המשנה לפרקליט, סיים ניצן את תפקידו ולא הצליח להתקבל לתפקידים אחרים. בשנת 2012, אחרי חצי שנה מחוץ למערכת, בהחלטה מזורזת ולא מוסדרת הביא היועמ"ש וינשטיין המלצה לשר המשפטים להוסיף תקן למשנה ליועמ"ש לתפקידים מיוחדים – תפקיד שלא היה קיים מעולם. אם התפקיד מזכיר לכם משהו, זה לא במקרה. הרי מי יותר מתאים לתפקיד כזה משי ניצן, שכבר יותר מעשור עוסק בתפקידים מיוחדים.

גלי המחאה היו אדירים. ארגוני המשפט הימניים, כולל הפורום המשפטי לישראל, הגישו התנגדויות ליועמ"ש ושכנעו שרים וחברי כנסת בדבר הבעייתיות שבאופן המינוי. אבל שר המשפטים נאמן היה נחוש לשתף פעולה עם וינשטיין. זה היה קרש הצלה לניצן, שזמן לא רב אחר כך התמודד לתפקיד פרקליט המדינה – וזכה בו. בתקשורת ניסו לצייר את ההתנגדות הימנית כקשורה לחשבונות העבר, עניין נכון בפני עצמו, ובכך טשטשו את הנפוטיזם המושחת של מערכת אכיפת החוק.

ניצן, מצידו, המשיך גם משם את מלאכת האכיפה הבררנית. אחד מהמהלכים מעוררי המחלוקת ביותר שלו היה היטפלותו לנותני ההסכמות לספר הלכתי-תורני בשם 'תורת המלך'. כמופקד על האכיפה בנושאי הסתה, הוא הורה להביא לחקירה את הרב יצחק גינזבורג והרב דב ליאור, שכתבו הסכמות לספר. במהלך משטרתי השמור לאחרוני הפושעים, עצרו שוטרים את רכבו של הרב ליאור במהלך נסיעה בכביש המנהרות והסיטו אותו לחדר החקירות בלוד. המהלך עורר זעם אדיר, והביא להפגנות וחסימות כבישים נרחבות בכניסה לירושלים. החקירה המיותרת הסתיימה, כמובן, בלי כתב אישום.

פגיעה בשוויון

האכיפה הנלהבת של ניצן נגד חיילים שהכו ערבים, מעורבותו בפסילת מועמדים מימין לכנסת בעקבות התבטאויות וסגירת חשבונות אל מול עורכי דין מהימין, גם הם חלק מדרכי הפעולה של האיש, שתקצר היריעה מלספרן. סוף דבר, הביקורת על אכיפה בררנית של שי ניצן אינה קונספירציה ימנית – היא נקבעה פעמיים בערכאה שיפוטית.

בפעם הראשונה היה זה שופט השלום דב פולוק שאמר בבית המשפט כי למיטב התרשמותו שי ניצן מפעיל אכיפה סלקטיבית. מאוחר יותר, בשנת 2011, החליט ניצן על הגשת כתב אישום נגד אורי ברעם, איש ימין מרעננה, בעוון הסתה. קו ההגנה של עורך דינו, עדי קידר, היה הגנה מן הצדק – שי ניצן לא אוכף הסתה משמאל כלל, ולכן יש כאן אכיפה בררנית. "לא ברור כיצד לא נפתחה חקירה פלילית נגד אנשי שמאל הקוראים לסירוס מתנחלים? מדוע נשלח רק מכתב אזהרה למפגינה הקוראת מוות ליהודים?", כתבה השופטת נאווה בכור בפסק הדין, "לא ניתן להתעלם מהעובדה כי תשובה ומענה למגישי התלונות על ידי שי ניצן, ניתנה בדרך כלל כעבור חודשים, תוך קביעה כללית בדבר 'אי התקיימות אפשרות ממשית' ותו לא, ולפעמים תוך אי פתיחתה של חקירה פלילית כלל ועיקר. אני סבורה שהוצגו ראיות מספקות בדבר אכיפה בררנית כלפי הנאשם, ואין בידי לקבוע אם מניע זר או מטרה פסולה בצידה, אך היא לכל הפחות נראית שרירותית ופוגעת בשוויון".