חזון נפרץ

ביטול הסעיף המחייב לבוש צנוע בהצהרת הסטודנט של אוניברסיטת בר אילן, הוא פרצה נוספת בחזון המתפורר והולך שניסחו מקימי האוניברסיטה

עפרה לקס , ח' בכסלו תש"פ

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: iStock

"למדתי באוניברסיטת בר אילן לפני 50 שנה", מספרת בוגרת ותיקה. "הרוב המכריע של הסטודנטים היה דתי. היו מעט חילונים ופה ושם ערבים. המרצים, במחלקה שלי לפחות, ספרות אנגלית, היו דתיים. כולם חבשו כיפה".

הבוגרת זוכרת חילונים ששאפו להמשיך לתארים מתקדמים ואף להשתלב בסגל האוניברסיטה, אבל היססו. "הם אמרו: לא יקבלו אותנו כי אנחנו לא שומרי תורה ומצוות". כל הסטודנטים בלי יוצא מן הכלל חויבו בלימודי יסוד ביהדות, גם בנושאים שהיום היו נתפסים כפחות פוליטיקלי קורקט: "החילונים היו חייבים ללמוד גם על מצוות מעשיות".

שמואל ברנשטיין סיים לפני שנים אחדות את התואר הראשון שלו בביוטכנולוגיה בבר אילן. הוא הגיע לשם אחרי הישיבה בגלל המכון הגבוה לתורה, שאיפשר לו להמשיך את לימודי הקודש במקביל ללימודי התואר. "מצאתי שם דוסים בכל מקום, והיו לי מניינים כל חמש דקות". אבל, כך סבור ברנשטיין, כל אלה לא מצליחים להשפיע על צביונו של הקמפוס הענקי המשתרע בין רמת גן, גבעת שמואל וקריית אונו. "אם נוריד את הכיסויים האלה, של כולל ומניינים, נראה שאין שם הרבה יהדות. זה לא נמצא בהווי הכללי. האוניברסיטה לא מקדמת את זה ואני חש רגרסיה בגאווה היהודית שלה. יש חוג למגדר, שהלך הרוח שלו לא מתאים ליהדות, והיה כנס הפוליאמוריה שהאוניברסיטה אירחה. נכון שלבחור דתי ששומר על עצמו זה יכול להיות אחלה מקום ללמוד בו, אבל אוניברסיטה דתית? מעולם לא הבנתי את האמירה הזאת".

אוניברסיטת בר אילן הוקמה לפני כ-65 שנה כאוניברסיטה דתית, ובכך עוררה עליה את זעמו של הממסד, כפי שיפורט להלן. מאז היא גדלה, התפתחה והשתנתה. לקראת שנת הלימודים תש"פ שינתה האוניברסיטה את הצהרת הסטודנט שלה, שעליה הוא חותם בבואו ללמוד. ההצהרה היא טכנית בעיקרה ויש בה סעיף אחד מהותי. "ידוע לי שמטרותיה ומגמתה של האוניברסיטה לטפח ולקדם את הלימוד ואת המחקר בכל ענפי התורה והמדע ברוח תורת ישראל ומסורת ישראל", נכתב בסעיף הזה, "אין האוניברסיטה מתערבת באמונתו ובדעותיו של אדם, אבל היא מצפה מכל הבא בשעריה לנהוג כבוד במוסד ובזולת". כאן היה עד השנה משפט שבו התחייב הסטודנט לחבוש כיפה, וכלל הסטודנטים התחייבו להימנע מלבוש חושפני המהווה הטרדה, כך במקור, ופוגע ברגשות הבאים בשערי האוניברסיטה. את החלק הזה מחקו השנה ראשי האוניברסיטה ובמקומו סיימו את הפיסקה כך: "ואני מתחייב/ת להתנהג בצורה שתכבד את מנהגי האוניברסיטה ולמלא אחר ההסדרים המקובלים הנובעים מאופייה המיוחד". יש מי שרואה בשינוי הזה שינוי טכני, יישור קו עם מציאות שקיימת בשטח כבר שני עשורים לפחות. אחרים רואים בכך עוד התקלפות של המוסד האקדמי מלבושו הדתי וסטייה מהמטרה שלשמה הוקם.

העדפת דתיים בהכשר בג"ץ

"מי שייסד את בר אילן הוא תנועת המזרחי של ארצות הברית. המטרה הייתה לא להקים עוד אוניברסיטה, אלא אוניברסיטה דתית שיש בכוחה להשפיע על הצביון היהודי של המדינה. בית הספר למשפטים, למשל, הוקם כדי להכשיר משפטנים שיהיה להם ידע נרחב במשפט העברי והם יוכלו להשפיע על המשפט בישראל", אומר ד"ר פנחס חליווה, היום מנכ"ל מכללת אשקלון, שחקר את הנושא במסגרת עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אשר כהן. בעבודה התחקה חליווה אחר התפתחות היחסים בין בר אילן ושלוחותיה. לשם כך הגיע למסמכים ארכיוניים הן של האוניברסיטה והן של המל"ג, אשר העניקו לו גם מבט של עומק ורוחב על ההיסטוריה של המקום.

"כדי לשמור על עצמאותה, בתחילת הדרך האוניברסיטה אפילו לא רצתה לקבל תקציב מהמדינה", הוא מספר. גם מאוחר יותר, כשהאוניברסיטה הצעירה כן הסתייעה במדינה, היא לא הסתירה את כוונותיה. הדגם, אומר חליווה, הושאל מהקולג'ים הפרוטסטנטיים שקמו בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. אפילו התואר היה ארבע-שנתי כמו שם. "הרצון היה להביא את התורה באופן מודרני לעם, וגם לחזק אותו. הדתיים והמסורתיים לא יכלו להתמודד עם המדענים החילונים. הרעיון היה לאפשר ללמוד מדעים במסגרת דתית, כך שאדם יוכל גם ללמוד מדע וגם להישאר דתי".

עשור אחרי שבר אילן הוקמה, כשאנשים עוד לא ידעו לבטא את המושג פריפריה, היא ייסדה שלוחות בדרום ובצפון. תחילה באשקלון ואחר כך בצפת ובצמח. המניע החברתי היה משני. "ראשי האוניברסיטה אמרו שבמרכז הארץ החילוניות מאוד חזקה והם לא יכולים להשפיע, לכן כדאי ללכת למקומות שיש בהם אוכלוסייה של עדות המזרח, שהם דתיים ומסורתיים". בשלב מסוים התוכנית הייתה אוניברסיטה קטנה במרכז ושלוחות גדולות בצפון ובדרום.

עד אמצע שנות ה-70 התאפיינה האוניברסיטה בסגל שהיה ברובו המכריע דתי, בסטודנטים שרובם דתיים ורק מיעוטם חילונים או ערבים. משגיח הסתובב בקמפוס והעיר למי שהלך בלי כיפה, בלי קשר לאורחות חייו. בר אילן נהגה אפליה בקידום אנשי סגל על בסיס שמירת מצוות וכך גם כלפי המועמדים ללימודים. "בשנות ה-80 הוגש בג"ץ על הנוהל הזה. בעתירה נטען כי אדם מבית ספר דתי התקבל ללימודי משפטים עם נתונים פחות טובים מאדם שלא התקבל. האוניברסיטה השיבה שהיא נותנת מקדם ניקוד למי שלמד בתיכונים דתיים, בישיבות ובאולפנות". בג"ץ של אז אישר את האפליה. הוא קבע שהאוניברסיטה מגדירה את עצמה במפורש בתקנון שלה וכי המגמה שלה לא הוסתרה מהמועמד.

הסכר ביחס לסטודנטים החילונים נפרץ אחרי מלחמת יום כיפור. אז מלאה בר אילן בפצועי מלחמה ובחיילים משוחררים שהתדפקו על דלתותיה. לדברי ד"ר חליווה, הפנייה שלהם העמידה את ראשי בר אילן בפני דילמה אמיתית. "הם אמרו: איך לא נקבל ללימודים חיילים שחירפו את נפשם בשביל המדינה?". בבר אילן החליטו לפתוח את השער, "ואז התחילה הנסיגה. כי כמה אתה יכול להכתיב לאדם חילוני מה לעשות?".

נקודת ציון נוספת התרחשה אחרי רצח רבין בידי יגאל עמיר, שהיה, כזכור, סטודנט באוניברסיטה. באותה תקופה בר אילן הואשמה, כמו כל ציוני דתי בארץ, ברצח רבין, ולכן עשתה הרבה כדי להתנער מאבק הרוצחים שדבק בה. בין השאר קיבלה האוניברסיטה אנשי סגל לא דתיים כדי לטשטש את דמותה. "אבל זאת לא הייתה אבן דרך מאוד משמעותית", טוען ד"ר חליווה. לדבריו, השינוי הגדול התרחש בשני העשורים האחרונים, שבהם האוניברסיטה גדלה ומתפתחת ויש לה יומרות להגיע לדירוגים בינלאומיים גבוהים. "ראשי האוניברסיטה רואים שהם לא מצליחים להיכנס ל-500 המקומות הראשונים של דירוג האוניברסיטאות של שנחאי, לא מביאים נובליסטים וכו'". לכן אין יותר אפיון של סגל דתי. הקריטריון של אורח החיים בתוך סל המדדים לקבלה לסגל האוניברסיטה נעלם, והיום הקריטריונים לקבלה הם מקצועיים בלבד.

ד"ר חליווה מזכיר גם את המכון הגבוה לתורה, שלפני 20 או 30 שנה למדו בו מאות סטודנטים והיום מספרם קטן והולך. המדרשה לבנות, לעומתו, הצליחה לשמור על כוחה. "זה מצביע על סדר עדיפויות של האוניברסיטה, שפעם הייתה מגייסת בשבילם תרומות והיום פחות", הוא אומר אך מסייג: "זה גם תהליך שעובר על הציונות הדתית. הבנים, אחרי שלמדו בישיבה כמה שנים, פונים ללימודי המקצוע שלהם, ואילו הבנות במובן זה יותר דתיות מהבנים ורוצות לדאוג לידע בשביל הצאצאים שלהן".

חליווה אומר ש"בר אילן מתערטלת ממסריה הדתיים והחברתיים". לצד הנסיגה בנושא הדתי, היא ויתרה במהלך השנים על השלוחות שלה, כדי לקבל תקציבי מחקר ודוקטורנטים. עם זאת הוא סבור כי היא לא תהיה ככל האוניברסיטאות, לפחות בשניים-שלושה העשורים הקרובים. גם בגלל התקנון שקובע שהיא אוניברסיטה דתית, וגם כי הדור הנוכחי של הפרופסורים, שהתחנך על ברכי הדור הקודם, הדתי ברובו, עוד נמצא בקמפוס. בנוסף לכך יש בה עדיין איים מגזריים. "בית הספר לחינוך מוחזק על ידי אנשים דתיים, ובוגרי המכללות הדתיות מעדיפים את בית הספר הזה לתארים מתקדמים. הוא עדיין כתובת לדתיים".

אוניברסיטה בעמדת מגננה

פרופ' שמואל סנדלר, פרופסור אמריטוס במחלקה למדעי המדינה בבר אילן והיום נשיא מכללת אמונה-אפרתה, הגיע לבר אילן לפני 39 שנים. הוא חקר ולימד בה עד לפני שלוש שנים. את שני התארים הראשונים עשה בחיפה ובירושלים ואת השלישי בחו"ל. למרות הצעות שקיבל מהאוניברסיטה העברית ומתל אביב, בשובו לישראל בחר דווקא בבר אילן, בשל היותה אוניברסיטה דתית. הוא טיפס ועלה בה עד דרגת פרופסור מן המניין וכיהן כראש מחלקה, כדיקן וכראש של שתי קתדראות ואף הקים את בית הספר לתקשורת.

"בזמנו בחרתי באוניברסיטה דתית כי חשבתי שיהודים דתיים צריכים להתמודד עם שאלות אקדמיות ולהישאר דתיים, שיש מקום להיות איש אקדמיה ולהיות דתי, ושאלות של מדע, מדינה וחברה היו המנדט של האוניברסיטה". פרופ' סנדלר עוד זוכר את התקופה שבה העיר לתלמידים שישבו אצלו בהרצאה בלי כיפה. אבל המציאות השתנתה. "זה קרה בהדרגה", הוא אומר, מסמן את השינוי בשנות ה-90. "אז, אחרי רצח רבין, נכנסה האוניברסיטה לפסיכולוגיה הגנתית". האירוע השני שהתרחש באותו עשור היה העלייה הגדולה מברית המועצות, שהביאה איתה מדענים מוכשרים רבים. אלה, למרבה הצער, לא ידעו הרבה על היהדות. "הגיעו פרופסורים והתקבל תקציב בשבילם. זה בלבל את האוניברסיטה. לצערי, שם הייתה הנפילה הגדולה. שם הרגשתי את השינוי. בכל פעם שהייתי חוזר מחצי שבתון בחו"ל, ראיתי עוד משהו שנעלם". מה נעלם? למשל הכיפות של הסטודנטים, אחר כך של הסגל ובסופו של דבר גם של בעלי התפקידים הרשמיים, ראשי מחלקות, דיקנים ועוד.

עם יד על הלב, אתה לא חושב שההכרח לחבוש כיפה הוא צביעות?

"לא. זה מראה שאתה מכבד את המקום ויש גם קוד לבוש. היה לי חשוב שלפחות מי שנושאים בתפקיד רשמי יחבשו כיפה".

ומה אתה אומר על השאיפה להתברג גבוה בדירוג האוניברסיטאות? זו שאיפה הגיונית, לא?

"כן, אבל דווקא העובדה שאוניברסיטת בר אילן לא תהיה דתית תגרום לכך שרמת החוקרים תרד. אדם שמסיים פוסט דוקטורט ומחפש אוניברסיטה לעבוד בה בארץ, מתחיל לחפש במכון ויצמן, עובר לטכניון, משם לעברית ולתל אביב. אם הוא לא יתקבל אליהן, הוא יחפש בבר אילן, בבאר שבע וכו'. אם בר אילן הייתה שומרת על הצביון הדתי שלה, אז חוקרים מעולים שמחפשים את הצביון הדתי היו מגיעים אליה דווקא". כדי להוכיח את דבריו הוא מביא רשימת שמות של פרופסורים שכיהנו לצידו והיו בעלי שם עולמי בתחומם. כולם בחרו בבר אילן בשל היותה אוניברסיטה דתית.

ובכל זאת, סגל כזה לא יכול היה להחזיק אוניברסיטה שלמה.

"זה מעגל סגור, ביצה ותרנגולת. אין מספיק חוקרים כאלה כי אין מספיק עידוד ללכת בכיוון הזה וכי לא מגיעים מספיק דתיים, בטח לא למדעי החברה".

פרופ' סנדלר מוסיף שהמנדט של אוניברסיטת בר אילן הוא לא להיות האוניברסיטה הטובה ביותר. "המנדט היה לגשר בין תורה ומדע. אני הייתי מוכן לוותר על להתמקם בטופ של הטופ". הוא מצר על התמעטות המחקר של הציונות הדתית, מחקר שהיה בפריחה בזכות אנשי המחקר שהגיעו מהמגזר הזה. "פרופ' דון יחיא ופרופ' אשר כהן היו מתווכחים על כך במסדרון. עכשיו זה פאסה". אגב, גם האוניברסיטאות הנוצריות-דתיות, שבר אילן הוקמה לפי הדגם שלהן, מתמודדות עם אותן דילמות. "הבעיה היא שהתהליך שעובר עכשיו על האוניברסיטה מוכיח שהמודל הזה נכשל, ואני לא יודע מתי יקום מודל אחר".

בעקבות רצח רבין: מתווה דתילוני

"בר אילן עושה טעות", מתריע פרופ' אמריטוס אלישע האס, שסוגר בימים אלה ארבעה עשורים בבר אילן, ועדיין מנהל מעבדת מחקר ומלמד באוניברסיטה בתחום מדעי החיים. פרופ' האס מרחיב את הדיון לגלגולי הציונות הדתית בכלל. בשלב הראשון, הוא אומר, בגלל הזלזול שספגו הציונים-דתיים מהאליטה החילונית בכל תחום שבו עסקו, בפוליטיקה, בצבא ואפילו בקיבוץ, הם רצו להוכיח שגם הם יכולים. "מי שהקים את בר אילן רצה לבנות אקדמיה יהודית אינטלקטואלית. לבנות יהודי שמשלב את המודרנה עם המסורת. לא צריך לוותר על המדע המודרני כדי להיות אדם ששומר על המסורת. לדעתי זה היה רעיון חשוב והרעיון האמיתי היחיד". זו הסיבה שגם פרופ' האס סירב להצעות ממכון ויצמן וממקומות אחרים והגיע דווקא לבר אילן. הוא מסמן את השינוי בשנות ה-70, אבל לא מהסיבות שצוינו לעיל. "הדור של בן גוריון שידע מסורת אבל בעט בה סיים את תפקידו, ובא דור שאין לו זהות יהודית. התנועה הציונית החילונית איבדה את הציונות". אחר כך באו מלחמת יום כיפור, אוסלו ואז ההתנתקות, "שקברה את רעיון הציונות החילונית קבורת חמור".

משבר הערכים הזה, בעיני האס, צריך דווקא להעצים את צביונה הציוני-דתי של בר אילן, היחיד שעדיין נושא את דגל הציונות במדינה. "יש לה תפקיד חשוב מאוד, אבל המנהיגות הנוכחית של האוניברסיטה רוצה להגדיל את כמות הסטודנטים ורואה את המטרות שלה רק לטווח הקצר". על דירוג שנחאי הוא מפטיר: "הבל", משום שלדעתו אי אפשר באמת לדרג אוניברסיטאות או הישגים מדעיים, לפחות לא באופן שבו הדירוג הנוכחי עובד.

כך או כך, פרופ' האס חושב שלאוניברסיטה יש תפקיד ייחודי בחברה הישראלית, ולבר אילן יש זכות קיום רק אם תמשיך להיות אוניברסיטה דתית. "הכיוון של החברה הישראלית היום הוא חידוש הזהות וחזרה אל המסורת, והציבור זקוק לגיבוי אינטלקטואלי לקיומה של מדינה מודרנית בעלת מסורת עתיקה וייחודית". הוא סבור שגם החרדים יגיעו בסופו של דבר לאקדמיה, ויחפשו אוניברסיטה דתית. "צריך להתכונן לזה. כשהייתי בוועד המנהל של האוניברסיטה קראתי להדגיש את הזהות היהודית, אבל זה לא קרה. ואין מקום לשתי אוניברסיטאות בגוש דן, אין מה להתחרות באוניברסיטת תל אביב".

פרופ' האס מוסיף שהוא מכבד מאוד את נשיא האוניברסיטה פרופ' צבן ואת הרקטור פרופ' פאוסט, "הם ניצבים לפני משימה מאוד קשה בתנאים לא מיטביים". מה זה לא מיטבי? חוסר שוויון מול המל"ג ביחס לאוניברסיטאות האחרות, למשל.

"יש דברים שהשתנו בפרהסיא הבר-אילנית, וגם לי היה פחות נוח עם זה", מודה ד"ר משה הלינגר מהמחלקה למדעי המדינה בבר אילן, ומכוון למספר חברי הסגל הדתיים שירד ולקוד הלבוש החסר בקמפוס, "אבל אני לא חושב שהיה אפשר לעשות את זה אחרת". הוא עצמו ניסה לקדם קוד לבוש שאינו דתי, קוד מכבד שמכנסיים קצרים וכפכפים, למשל, לא נכללים בו. אבל זה לא צלח.

לדבריו, שני גורמים הביאו את בר אילן לצביונה הנוכחי. האחד הוא ש"אוניברסיטה שרוצה לגדול ולהיות משמעותית יותר, חייבת לפנות לקהלים אחרים". השני הוא רצח רבין, "שבעקבותיו האוניברסיטה ביקשה לשנות את דמותה ולהיות פחות דתית ופחות ימנית. הייתה קבוצה של מרצים שלחצה על האוניברסיטה בעניין, ובעקבות הלחץ נפתחו כתב עת, תוכניות הידברות דתיות וחילוניות ופרויקטים הנוגעים ליהדות, דמוקרטיה וזכויות אדם". גם הנשיא דאז, פרופ' משה קווה, הורה לערוך בדק בית. "הוא רצה שזו תהיה אוניברסיטה דתילונית, כלומר גם דתית וגם חילונית, ובעקבות כך בוטל הצורך לחבוש כיפה וסעיף התאמת אורחות החיים כתנאי לקידום ירד מהפרק".

לדברי ד"ר הלינגר, בר אילן מאז ומעולם הייתה במתח שבין מוסד אקדמי, שאמור לחנך לפלורליזם, חשיבה פתוחה וסקרנות, ובין ההטפה, כלומר, חינוך לצד דתי-ימני. לבסוף היא הכריעה במעין פשרה. לימודי היסוד, לדבריו, מביאים את הידע התרבותי-יהודי, ומרחיבים את ידיעותיהם של הסטודנטים החילונים בלי להטיף. "הרצון להשפיע על הזהות היהודית של עם ישראל כולו תואם לרוח של חלק מהציונות דתית היום. לא להחזיר את כולם בתשובה, אבל כן להעניק להם את הידע והתרבות".

לטעמו, גם המושג "חילונים" אינו הומוגני. הלינגר סבור כי לבר אילן מגיעים סטודנטים חילונים שעדיין נוטים יותר למסורת. "החילונים הארד-קור מעדיפים את תל אביב וירושלים בגלל התדמית של בר אילן". בשורה התחתונה, בר אילן היא בעיניו "סיפור הצלחה. יש לה זהות יהודית והיא הרבה יותר פתוחה ופלורליסטית מתל אביב ומהאוניברסיטה העברית, שיש להן אג'נדה ברורה".

"פחות כפייה – יותר השפעה"

פרופ' מרים פאוסט, רקטור האוניברסיטה, רואה את הדברים אחרת. "המטרה של השפעה על הציבוריות הישראלית בכיוון של חיבור למורשת היהודית, של מחקר וידע, לא השתנתה. אבל הציבוריות הישראלית השתנתה וגם החוקים והרגולציה שאנחנו כפופים אליהם. צריך להשתנות דווקא כדי להמשיך ולהשפיע. אם אתה נשאר כמו שאתה במשך 60 שנה, אתה מפסיק להיות רלוונטי". לדבריה, "אנחנו לא מוותרים על המשימה שלנו, להפך, אנחנו שומרים עליה בקפדנות. אין כאן שינוי של מטרה, יש כאן שינוי של דרך".

לדברי פרופ' פאוסט, בעצמה אישה דתית, יש אכן הרבה יותר חילונים בקרב הסגל והסטודנטים מאשר בעבר. על פי הנתונים, אחוז הסטודנטים החילונים עומד על 70 אחוזים לערך, רוב גדול לכל הדעות. "מה שיפה זה שחילונים ודתיים נמצאים במפגש ולומדים יחד, וסטודנטים חילונים לומדים לימודי יהדות", מצביעה פאוסט על היתרונות, "לפעמים זו הפעם הראשונה שסטודנט נפגש עם יהדות. יש המון אירועים, הידברויות ושבתות משותפות". לדברי פרופ' פאוסט, האוניברסיטה משקיעה רבות בקורסי היסוד ביהדות. השנה היא הוסיפה למשל לימודים סדנאיים, "למרות שזה מייקר מאוד את העניין". קיימת בקרה רצינית על רמת ההוראה דווקא בקורסים האלה, ומרצה שלא מקבל ציונים גבוהים לא ממשיך ללמד. "השנה נוספו 120 קורסים, ומרצים נדרשים לחדש ולחבר את היהדות לעולמם של הסטודנטים. אנחנו מקבלים הרבה מכתבים מסטודנטים על כך שלימודי היסוד היו להם המשמעותיים ביותר בתואר".

פרט לכך היא מצביעה על עלייה של 30 אחוזים במספר הסטודנטים בפקולטה ליהדות. נרשמה עלייה גם במדרשה לבנות ובכולל. יש לציין שבבר אילן לא לומדים ביקורת המקרא, בשונה מאוניברסיטאות אחרות. בבר אילן יש גם מחלקה רשמית ללימודי תנ"ך, אולי היחידה בארץ, כי בשאר האוניברסיטאות המחלקה לתנ"ך הפכה למחלקה ללימודי המזרח הקדום, למקרא או כל תחליף אחר שלא מעורר תחושה של הדתה.

אבל בסוף, הוצאתם את הסממן האחרון של כבוד מלימודי היהדות. אפילו כשנכנסים למסגד מורידים נעליים. למה לא לבקש להגיע בכיפה ולכבד בקוד לבוש הולם לפחות בשיעורי יהדות?

"בארץ יש אנטי גדול לכפייה. אם יש סטודנט שיגידו לו שהוא חייב לחבוש כיפה, הוא עלול לא לבוא. אין בארץ תרבות פנימית של כבוד למסורת. הלוואי שאנשים היו באים מהבית עם התובנה שאם הם עוסקים ביהדות עליהם לחבוש כיפה, אבל כרגע הקפדה על הדבר הזה עושה נזק". פרופ' פאוסט מציינת כי ממילא הסעיף הזה מעולם לא נאכף. "פרט לכך, יש לזכור שאנחנו עוסקים בלימוד מדעי היהדות, כלומר בגישה מדעית, אז יש לדון אם לשיעורים כאלה צריך לבוא עם כיפה". כך או כך, לדעתה "זה עיסוק בדברים הקטנים. אנחנו רוצים להוריד את הדברים הקטנים שמפריעים ולחזק את הדברים החשובים".

יש הטוענים כי מה שגרם לאוניברסיטה לנווט את הספינה לכיוונים אחרים מייעודה המקורי הוא דירוג שנחאי שקורץ לה.

"אוניברסיטה בינונית ולא מצוינת לא יכולה לעשות את השליחות שלה. אם אוניברסיטה היא מצוינת, היא תוכל להשפיע יותר ולהשמיע יותר את המסר של חיבור למורשת ישראל. יש עלייה הדרגתית בכמות המצטיינים שמגיעה אלינו. סטודנט כזה, שיכול היה להתקבל לאוניברסיטאות אחרות ולקבל מלגות ובוחר להגיע אלינו, יש לו פוטנציאל להשפיע על החברה הישראלית. כשהוא לומד לימודי יסוד ביהדות ורואה לוחות מודעות מלאים בפעילויות לדתיים וחילונים ופוגש מרצים דתיים יותר מאשר באוניברסיטאות אחרות, זה מחולל שינוי".

בין המרואיינים לכתבה הזאת היו פרופסורים שהגיעו לבר אילן רק בשל היותה אוניברסיטה דתית. נראה שהיום זה כבר לא היה קורה.

"זו לא אוניברסיטה דתית אלא אוניברסיטה שמחויבת למורשת היהודית. יש עדיין לא מעט חוקרים מצטיינים שמגיעים לכאן כי האווירה כאן שונה, ואני יודעת את זה כי אני מקבלת אותם. נכון שגם באוניברסיטאות אחרות עושים מאמץ לערוך פעילויות לקהל הדתי, אבל אין מה להשוות את הפלורליזם הרעיוני שיש בבר אילן, שנותר מאוד שונה, למקומות אחרים. הדבר הזה, שהפרופסורים הוותיקים מדברים עליו, עדיין קיים ואני קוראת לסטודנטים דתיים להגיע ללמוד בבר אילן. להגיע ולהשפיע. בכל אופן, אין לנו אפשרות חוקית היום לדחות מועמד לא דתי על בסיס אורח החיים שלו".

קורסי יסוד – בלי מבחנים

חובת לימודי היסוד ביהדות עמדה בעבר על 14 שעות שנתיות, כלומר שבעה קורסים במהלך התואר הראשון, אך בשנים האחרונות הצטמצמה ל-10 בלבד. את ההחלטה קיבלה האוניברסיטה בעקבות סקר שהראה שהחובה הזאת מפחיתה את מספר הנרשמים לאוניברסיטה, זאת בנוסף לשיקול תקציבי.

אחד המרצים ליהדות באוניברסיטה מעיד באוזנינו כי לימודי היסוד מושקעים מאוד. הדבר מתבטא באיכות המרצים ובקידום שיטות ההוראה, אבל הקורסים לא באמת מצליחים לחולל את פעולת הקירוב שהם אמורים לעשות. יש מרצים שהצליחו לשבור את הניכור והקורסים שלהם מבוקשים, אבל הסטודנטים עדיין לא מגיעים ללמוד מרצונם.

בדרך להקלה על הסטודנטים, ביטלה האוניברסיטה לפני כמה שנים גם את חובת הבחינה בלימודי יסוד ביהדות. "בעבר כל סטודנט שסיים כאן ידע מהי שמיטה, מהי חלה ומהי נידה. היום הוא לא חייב לדעת". המרצה מעריך שאחוז הסטודנטים שיבואו ללמוד יהדות ביוזמתם, שואף לאפס. אומנם לאחר סיום הלימודים רבים אומרים שנהנו ואף נתרמו מקורסי היסוד ביהדות, אבל הוא איננו בטוח בכלל באיכות יחסי הציבור שהלימודים הללו עושים ליהדות.

קשה לדעת אם מייסדי האוניברסיטה מביטים עליה מלמעלה ורווים נחת או לא. מה שברור הוא שבר אילן של פעם הייתה מתקשה לזהות את עצמה בלבוש של היום.