עוד מאותו דבר - ביקורת דיסק

הניגון החב"די, טביעת האצבע של האומן והחוט השוזר בין השירים בסדרת הדיסקים של 'צמאה', המשיכו גם לדיסק החמישי בסדרה שעושה חשק לעוד

יוסף ארנפלד , י"ד בכסלו תש"פ

הפתיע לטובה. עמיר בניון
הפתיע לטובה. עמיר בניון
צילום: עטיפת הסינגל

כמעט כל זמר ישראלי שנמצא על התפר היהודי-ישראלי לא מרשה לעצמו לפספס הטבעת חותם באחד מאלבומי 'צמאה'. אביתר בנאי, רמי קלינשטיין, ברי סחרוף, שולי רנד, יונתן רזאל, ארז לב ארי, אריאל זילבר, נתן גושן ועוד רבים אחרים הצליחו להרכיב את ארבעת האלבומים הראשונים בסדרת 'צמאה', שהפכו בעיני רבים לסדרת המופת של המוזיקה היהודית המתחדשת. לקחת אסופת ניגונים עתיקים ולצלוח איתם מעבָר של מאות שנים קדימה היא לא משימה פשוטה, והם עמדו בה בכבוד ובהצלחה רבה.

מי שאחראי במידה רבה על ההצלחה הוא נאור כרמי, המפיק המוזיקלי שמצליח לאחוז בחבל משני קצותיו. כחב"דניק בעל תשובה שמגיע מתוך המיינסטרים של המוזיקה הישראלית, כרמי הצליח בגדול, והפך לא מעט ניגוני חב"ד לכאלה שמדלגים בקלות מעל מחסום הפלייליסט הישראלי.

כשהתבשרנו השנה על יציאת האלבום החמישי בסדרת 'צמאה' לא נרשמה הפתעה גדולה, אך בהחלט צפה השאלה אם יצליחו להמשיך לעמוד ברף הגבוה שהציבו לעצמם, או שמדובר בתהליך שנובע ממצב של טייס אוטומטי. כידוע, לא פשוט לשמור על מתח גבוה לאורך זמן, ועל פניו מתעורר מדי פעם צורך בהמצאה עצמית מחודשת. ובכן, התשובה מורכבת. לעת עתה, נראה שהרכבת דוהרת במלוא עוזה ולא ממש מתכננת לעצור. עשרת המופעים בשבוע החסידות בבנייני האומה מתמלאים כל שנה כאילו מדובר בפעם הראשונה, על אף שבשנה שעברה התאכזבתי לגלות שחלק מהשירים בהופעה קצת חזרו על עצמם מהשנים הקודמות.

לכן, למרות שב'צמאה' 5 מדובר בניגונים אחרים, התחושה היא שמדובר בדיסק אחד ארוך שבעצם ממשיך את ארבעת הקודמים – וזה לא רע בכלל. הז'אנר אותו ז'אנר, החיוּת אותה החיות ורק הזמר מתחלף בין שיר לשיר. הפעם התקבצו להם יחד חנן בן ארי, אריאל זילבר, שולי רנד, ארז לב ארי, ביני לנדאו, א-ל מסתתר, עקיבא תורג'מן, עמיר בניון, יהושע לימוני, יונתן רזאל, רמי קלינשטיין, אהרן רזאל וכמובן אברהם פריד, כדי שבכל זאת יהיה נציג חב"די אותנטי.

מי שהפתיע הפעם לטובה היה דווקא עמיר בניון עם הביצוע שלו לשיר 'שהשלום שלו'. בפעם הקודמת שבה השתתף בניון בפרויקט, בשיר 'בך ה' חסיתי', ואף במופעים עצמם, התחושה הייתה שהאנרגיות של 'צמאה' פחות מצליחות להסתנכרן עם הסגנון המדוכדך-קמעא שלו. הפעם החיבור מוצלח הרבה יותר.

את האכזבה סיפקה דווקא הבחירה של אברהם פריד לשיר את 'אימתי קאתי מר' בהברה ישראלית ולא חסידית. פריד הרי חריג יחסית בנוף של שאר הזמרים הישראלים שמשתתפים בפרויקט ושרים בהברה הרגילה שלהם, ומיקומו מובטח רק בשל הייחוס החב"די שלו. לצד העיבוד העכשווי הייתה ציפייה שישמור על האותנטיות החב"דית, כמו בפעמים הקודמות.

שאר השירים באלבום די מצליחים לשמור על הרף הגבוה, בעיקר בקרב השירים הקצביים, כמו 'עוצו עצה ותופר' שמבצע אריאל זילבר, 'הללו את ה'' בביצוע עקיבא תורג'מן, 'אין עוד מלבדו' עם יונתן רזאל, ו'אנא עבדא' בהגשה נדירה של רמי קלינשטיין. על השירים השקטים, כמו 'הנשמה יורדת לתוך הגוף' – סוג של בלדה בהגשת שולי רנד, ואפילו הניגון המוכר ששרים אחרי 'ידיד נפש' בערב שבת בבית הכנסת, שמפזם ביני לנדאו, היה כדאי לוותר, ולחפש עבור הזמרים שירים אנרגטיים יותר.

בשורה התחתונה, יש באלבומי 'צמאה' בכלל ובאלבום החמישי בפרט סוג של קסם שמרחף באוויר מעל השירים. באופן מופלא, כל סך החלקים שמרכיבים את תמהיל השיר מצליחים לבוא לידי ביטוי: הניגון החב"די, טביעת האצבע של האומן והחוט השוזר בין השירים באלבום שמעידים על השתייכותו ל'צמאה', שבהחלט עושים חשק לעוד, גם אם מדובר באותו הדבר.