עניין אישי עם פייני סוקניק־גולדשמידט

בת 37, תושבת ירושלים. נשואה לישראל, אימא לארבעה, יזמת חינוכית־חברתית, מייסדת ומנכ"לית עמותת 'באשר תלכי'

רבקי גולדפינגר , ט"ו בכסלו תש"פ

פייני סוקניק־גולדשמידט
פייני סוקניק־גולדשמידט
צילום: מירי שמעונוביץ

התחלה/ לפני 37 שנים. נולדה וגדלה בשכונת הדר בחיפה. השנייה מתוך חמישה אחים ואחיות.

פייני/ קרויה על שם אחות של סבא ז"ל. "אחות של סבא, פייני, נרצחה בטרבלינקה כשהייתה בת 18. השם הזה לא שגרתי אפילו בציבור החרדי ועשה לי הרבה בעיות, תמיד טועים בלבטא אותו או שואלים למה קראו לי ככה. בתור ילדה חשבתי שהשם גלותי וכבד, אבל עם השנים הבנתי את הזכות והמחויבות הגדולה שבלהיקרא על שם מישהי שנרצחה בשואה, והשלמתי איתו באהבה".

אבא/ בן־ציון (62), בעל חנות למוצרי תינוקות בנתניה. "אבא דגל במה שאמר הרמב"ם, שאסור להתפרנס מלימוד תורה, ולכן יצא לעבוד. מאבא לקחתי את האקטיביזם והרגישות למה שקורה בעולם. הוא בעל חשיבה נונקונפורמיסטית, וחינך לישרות ולצדק, והכול לשם שמיים".

אמא/ רחל (59), מורה ומחנכת כבר כמעט ארבעה עשורים. "אימא היא אשת חינוך, מהאנשים שחינוך זה הכול בשבילם. אימא מהאגדות, תמיד היא שם בשבילנו. העניקה חינוך רחב ופתוח ולא מצומצם".

השואה/ הסבים והסבתות משני הצדדים היו ניצולי שואה. "השואה בהחלט נכחה בחיים שלנו. גרנו ליד ההורים של אימא שלי. סבא היה בוגר אושוויץ עם מספר על היד. אני זוכרת אותו יושב ולומד משניות לעילוי נשמות הנרצחים. סבתא דיברה יותר ושיתפה אותנו בסיפורים משם. סביב האוכל תמיד היה אישיו, תמיד רזרבות בארון ואי אפשר לזרוק".

לדעת/ "ההורים שלי חינכו אותנו להשכלה ולידע רחב. קראנו המון, והם השקיעו המון בחוגים שלנו. כילדה הייתי בכמה חוגים שרק רציתי, מתוך אמונה שללמוד ולדעת זה חשוב. כמובן, חוגים שתואמים את השקפת העולם שלנו".

שכונת הדר/ "ילדות נפלאה. גרנו בשכנות טובה כל סוגי האנשים – חרדים, דתיים, חילונים, עולים מרוסיה ומה לא, וכולם מסתדרים ומכבדים זה את זה בלי קשר להשקפת העולם". גם כיום בחרה לגור בסמוך לשכונת בית וגן אבל לא בתוכה, "כי רציתי שיכירו יותר מקהילה אחת. החיים המשותפים מעולם לא גרמו לי להתבייש במי שאני או לבטל אדם אחר שהוא לא כמוני, והייתי שמחה שהילדים שלי גם יחיו ככה".

כיבוד הורים/ "ההורים שלי הם דוגמה ומופת לכיבוד הורים. תמיד הקפידו במסירות לדאוג לכל מחסורם של ההורים שלהם. ההורים של אימא גרו לידנו בהדר והיינו מאוד קשורים אליהם. כשהתבגרו נזקקו ליותר עזרה. מכיתה ז' ועד שהתחתנתי הייתי הולכת לישון אצלם ערב ערב. היינו מדברים על הכול. הם בהחלט דמויות משמעותיות בחיי".

בגרויות/ למדה בבית ספר תיכון לבנות בית יעקב בחיפה. "כל הבנות, גם מהבתים הכי חרדיים שיש, סיימנו עם תעודת בגרות. בהמשך רציתי להיות רופאה. זה היה החלום שלי. ההורים שלי התנגדו והודיעו 'עד כאן'". אי לכך פנתה ללימודי הוראת השפה האנגלית בסמינר בית יעקב בחיפה.

לימודי הוראה/ "ממש לא שמחתי ללמוד הוראה. בשיעור הראשון אמרתי: 'נעים מאוד, קוראים לי פייני ואני ממש לא רוצה להיות מורה. אני כאן כי אין לי מקום אחר להיות בו'. הייתי מתוסכלת שאני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. אבל לאט לאט התחברתי למקצוע ולמדתי לראות את הקסם שבו".

מורה/ "בגיל 20 יצאתי לדרך ולימדתי אנגלית במוסדות חרדיים בנהריה, ברכסים ובחדרה. מאוד נהניתי מההוראה וגם מהעצמאות. בינתיים החברות שלי התחילו להתארס ולהתחתן וההורים שלי היו בלחץ שאני עוד לא בכיוון".

השידוך/ את בעלה הראשון הכירה בשידוך. "אחרי שש פגישות חשבנו שזה מתאים והתארסנו. הייתי בת 22. החתונה הייתה מאוד שמחה. בגיל 27 כבר הייתי אימא לשלושה ילדים. גרנו בחיפה, עבדתי כיועצת חינוכית והתחלתי ללמוד לתואר בפסיכולוגיה".

השבר/ "הייתי סוג של סופרוומן חרדית אולטימטיבית – גם מפרנסת, גם לומדת, גם מתקתקת בית וילדים ומשפחה. זה לא היה קל. עם הזמן ראינו שתפיסות העולם שלנו לא תאמו, נוצר פער ושבר. בגיל 28 הוא עזב את הבית, ונכנסתי בלי הכנה לעולם הגירושין".

גרושה/ במשך שלוש שנים הייתה בתהליך הגירושין. "הייתי אימא לשלושה ילדים קטנים, בתהליכי גירושין בלתי נגמרים. מאישה מוערכת הפכתי למישהי שמדברים עליה מאחורי הגב. נאבקתי על השם שלי, על הכבוד העצמי שלי. אם עד אז הייתי עטופה בצמר גפן, פתאום נשאבתי לעולם שלא הכרתי. חברות הפסיקו לדבר איתי, רבנים קראו לי לשיחות מוסר בלי להכיר אותי. פתאום אני לא מתאימה להיות מורה, כי אני לא נשואה".

מנודה/ "עם הגירושין, היחס מהסביבה משתנה. הרגשתי דחויה. לא הבנתי למה המניות שלי פתאום ירדו ככה. זה היה קשה מנשוא. הייתי בודדה. אלמלא המשפחה המדהימה שלי שעזרה, לא יודעת איך הייתי שורדת. בהתחלה הייתי עסוקה בי ובילדים, שרדתי את היומיום. הקושי היה גדול. היו לי חיים כל כך מתוכננים, ולא הבנתי למה זה קרה לי, שאלתי מה עשיתי רע. חשתי לבד".

עוד כמוני/ "חיפשתי ארגונים שיתמכו בי ולא מצאתי. חיפשתי נשים במצבי כדי לשתף, לדבר איתן, ללמוד מהניסיון שלהן, אבל אף אחת לא דיברה. עם הזמן פגשתי עוד ועוד נשים שחוו פרידה וגירושין, ופתאום קלטתי שהסיפור שלי הוא לגמרי לא רק שלי".

הסיפור שלנו/ "יש המון נשים דתיות וחרדיות שעוברות גירושין ומתמודדות עם אותם דברים. מתוך המפגשים איתן נוכחתי לגלות שכל אישה שנמצאת בתהליך של גירושין ופירוק התא המשפחתי מתמודדת עם קשיים לא פשוטים, וכשמדובר באישה דתייה, ההתמודדות – מה לעשות? קשה שבעתיים".

החלום/ "באחת השבתות כשהילדים היו אצל אבא שלהם והייתי עם חברות, שיתפתי אותן במחשבה להקים ארגון שישנה את הדרך שבה מתייחסים בחברה לאימהות חד־הוריות ולנשים גרושות. החברות שלי דחו את הרעיון. הן אמרו 'את משוגעת?! לא מספיק דיברו עלייך?' אבל הייתי נחושה, ובאותה השבת קם הארגון".

באשר תלכי/ השם הנבחר לארגון, 'באשר תלכי', מושאל מדבריה של רות לנעמי במגילת רות: "באשר תלכי אלך", "אמירה של אני איתך בחוסר שיפוטיות ובקבלה שלמה".

מגשימה/ "התחלתי מאפס. לא היה לי מושג בעולם העמותות ואיך בכלל מתחילים, אבל האמנתי בזה ועפתי על זה. באותו זמן ראיתי שיוצאת לדרך תוכנית מנהיגות נשית בויצ"ו, ונרשמתי. הייתי שם שנתיים ותוך כדי גייסתי שותפות לדרך, למדתי איך בונים ארגון ואיך מקימים עמותה, וצללתי לעומק העשייה".

משוועות לעזרה/ "אספתי 15 נשים גרושות דתיות מכל הארץ למפגש ראשוני. שאלתי אותן מה יכול לעזור להן במצבן והן ענו ייעוץ משפטי, תמיכה חברתית, חינוכית, סדנאות, עובדת סוציאלית, איש מקצוע שידבר על הזכויות ועוד. ראיתי שיש אינסוף תחומים שאפשר לסייע בהם. אחרי אותו ערב פתאום התחלתי לקבל טלפונים מנשים ששמעו על הארגון ומבקשות סיוע. זה עבר כמו אש בשדה קוצים".

נשאבת לוואקום/ "תוך זמן קצר עשרות נשים פנו לבקשת עזרה, ואנחנו קיימנו מפגשים באפס תקציב. השטח היה צמא לעזרה. לא העליתי על דעתי לאיזה ואקום אני נכנסת. מ־15 נשים אנחנו היום קהילה של יותר מ־3,000 נשים בכל רחבי הארץ. קבוצות מאורגנות ועזרה פרטנית. לא שיערתי כמה גדול ועמוק החסר, שרק חיכה שמישהו יקום ויעשה מעשה".

המעשה/ "לא היו אמצעים אבל פעלנו. נסעתי בתחבורה ציבורית למפגשים. לא יכולתי לשמוע אישה בוכה בטלפון ולהתעלם, אז גייסתי כל מיני שיתופי פעולה עם ארגונים קיימים, דייקתי את החזון, גייסתי תורמים, בניתי מצגות, למדתי לדבר עם כל מיני ציבורים, אספתי צוות מתנדבים. בכל אותן שעות הילדים היו בבית עם ההורים המדהימים שלי שמאמינים בי ונותנים לי את הכוח להמשיך".

כאן בונים/ "ברור שמשפחה פרק ב' זו משפחה מורכבת מאוד וזה דבר שצריך להשקיע בו הרבה. צריך לבנות פה משפחה חדשה לכל אחד בנפרד ולכולם יחד, אבל זו עבודה ששכרה בצידה. כן, אני יודעת שזוגיות עם ילדים פרק ב' זה מורכב, אבל מודה על כל רגע".

החצי השני/ ישראל (38), איש עסקים. "עובד ולומד. הכרתי אותו תוך כדי הפעילות בעמותה. היה גרוש עם שני ילדים. אנחנו נשואים כבר שש שנים. הוא מאוד תומך ומפרגן, ומכבד את העשייה שלי".

הנחת/ "יש לי שלושה ילדים מהנישואין הקודמים ולו יש עוד שניים שלו, וברוך ה' זכינו לעוד בת משותפת מקסימה". השלושה: מיכל בת 14, מוטי בן 12 ואבי בן 10. השניים: אפרים בן 16 ונעמה בת 14. הקטנה: שירה, "הנסיכה של הבית".

מתחילה מחדש/ לאחר נישואיה בשנית עברה לגור בירושלים. "רציתי התחלה חדשה. למדתי תואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטה העברית בתוכנית לחרדים, ותוך כדי המשכתי בעשייה בעמותה". לפני כשלוש שנים קיבלה טלפון מלשכת הטקסים במשרד התרבות ובה בישרו לה חגיגית כי נבחרה להדליק משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל.

לתפארת מדינת ישראל/ "עמדתי על הר הרצל עם המשואה והתרגשתי מאוד. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שיום אחד אני אעמוד באחד הטקסים הכי חשובים שיש במדינה ואדליק משואה, הייתי צוחקת לו בפנים. עד היום אני לא מאמינה שזה אכן קרה. הרגשתי שזה קידוש השם והזדמנות להעלות על נס את אותן נשים חרדיות ודתיות פרודות וגרושות, ולומר בקול שהן גיבורות ואנחנו איתן".

מעגלים של טוב/ שבע שנים אחרי הקמת הארגון היא מביטה בהתרגשות בתרומת הארגון לשיח במגזר ולעיצוב התודעה. "משבר פירוק התא המשפחתי מלווה בקשיים רבים ומורכבים. 'באשר תלכי' קם כדי לתת מענה ולסייע לנשים לצלוח את התקופה הקשה הזו. הארגון שינה לטובה חיים של אלפי נשים, ואם מוסיפים את הילדים, זה כבר עשרות אלפי בני אדם. אלו מעגלים של טוב שהולכים וגדלים. וזה בזכות כל אותם אנשים טובים, מתנדבים, אנשי מקצוע וארגונים שנותנים יד ומסייעים".

שינוי תפיסה/ "היום אני יכולה לומר בהתרגשות שאנחנו חלק משינוי תפיסה בחברה החרדית והדתית סביב נושא הגירושין. אנחנו אומרים שאם כבר השבר אכן קרה והבית, בכאב, התפרק – אז לא צריך להוסיף סבל ונידוי, וצריך לקבל, לתמוך ולעזור בלי שיפוטיות. הצבנו מראה לקהילה הדתית והחרדית, והשינוי בהחלט מתחולל. אנשים משנים את יחסם וזה מרגש אותי כל פעם מחדש".

להוסיף טוב/ "יש אמירה של הרב קוק: 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק'. זה מה שלקחתי מהמקום הנמוך שהייתי בו, במקום לכעוס ולהרגיש פגועה ומתוסכלת ניסיתי להוציא מהמציאות שלי טוב ולפעול לשינוי. לא חלמתי שמהרעיון הפרטי שלי יקרה מה שיקרה, רק רציתי לתקן בקטן, ואני מודה לקב"ה על המקום שהגענו אליו".

אם זה לא היה המסלול/ רפואה. "הייתי רופאת משפחה בוודאי".

ובמגרש הביתי

בוקר טוב/ קמה בשש, מעירה את הילדים, ובדרך כלל יוצאת איתם מהבית לעבודה בבית הספר, לפגישות או למשרדי העמותה. "כולנו חוזרים בסביבות 16:00 הביתה. זמן יותר של בית, חוגים ותינוקת שצריכה להיות עסוקה. החל משבע, כשהיא הולכת לישון, מתחיל אצלי החלק השני של היום, בבית או בחוץ". לישון היא הולכת כשמרגישה כבר פחות אפקטיבית, יכול להיות בתשע-עשר ויכול להיות בחצות.

פלייליסט/ במוזיקה קלאסית נהנית להאזין לבאך ובז'אנר החסידי לאברהם פריד. זמרת שהיא אוהבת היא ציפי קולטניוק, זמרת חסידת חב"ד. "שרה מדהים עם טקסטים מקוריים משלה, וגם כתבה והלחינה את השיר של 'באשר תלכי'.

השבת שלי/ "יום של התנתקות מכל הרעש מסביב ומנוחת הנפש אמיתית. לא יודעת איך מסתדרים בלי הניתוק המוחלט הזה. שולחן השבת הוא חגיגה משפחתית מרתקת. אף פעם אי אפשר לדעת מי יהיה אצלנו בשבת".

דמות מופת/ שרה שנירר. "מייסדת תנועת בית יעקב, שהחלה בפולין והתפשטה לכל העולם. הראשונה בזמנים המודרניים שקמה והעזה לשנות את המקובל סביב חינוך הבנות. בזמנו התנגדו לה והיום היא נחשבת דמות מופת. לי זה נותן תקווה".

מפחיד אותי/ מחלות ילדים. "בקטע הזה אני קצת היפוכונדרית".

משאלה/ "שאנשים יבינו שבשביל לחיות טוב כאן, פשוט צריך לתת יותר מקום לאחר".

כשאהיה גדולה/ "להמשיך לעשות ולהתקדם. לאן? הכול פתוח".

לתגובות: rivki@besheva.co.il