1.
לא רצינו להיות במקום הזה. העם לא הצביע, אומנם, בעד ממשלת אחדות. חציו הצביע לגוש הלאומי־דתי וחציו לגוש המתקרא מרכז-שמאל.
אבל רוב הציבור מבין את המצב שאליו נקלענו, והיה מוכן לאפשר לנבחריו להתפשר ולהתאחד בקואליציה רחבה, כדי לשים סוף לנזקי המשבר הפוליטי המתמשך. למרבה הצער, נבחרינו התחפרו בעמדותיהם ולא גילו את הגמישות הנדרשת כדי להגיע להסכמה.
בכלי התקשורת השונים מוצגים סקרים שלפיהם מרבית הציבור רואה בנתניהו את האשם העיקרי בכך שאנו נגררים למערכת בחירות שלישית. במקום השני והשלישי, במרחק רב מנתניהו, מוצבים ליברמן והמפלגות החרדיות. מעטים מאוד מטילים את האחריות על בני גנץ ומפלגת כחול לבן. אם אכן כך חושב הציבור, נראה שזו תוצאה של שטיפת מוח תקשורתית מצד עיתונאים מתנגדי נתניהו. האמת היא הפוכה. נתניהו אולי לא נקי לחלוטין, אבל עיקר האשמה מוטלת על גנץ, לפיד וחבריהם. מי שדחו את מתווה הפשרה של הנשיא רובי ריבלין, שהיה כרוך בוויתורים כואבים לשני הצדדים, היו אנשי כחול לבן. נתניהו והליכוד דווקא הסכימו למתווה.
אנשי כחול לבן גם פסלו אישית את מנהיגו הנבחר של המחנה הפוליטי השני, והודיעו שלא ישבו בממשלתו של נתניהו אפילו במשך 5–6 חודשים. כדי שיסכימו להרכיב ממשלת אחדות, הם דרשו מגוש הימין להדיח את מנהיגו. הדרישה הזאת בלתי נסבלת, ממש כשם שבלתי נסבל היה אם גוש הימין היה מתנה את הצטרפותו לממשלת אחדות בהחלפתו של בני גנץ. כתבי האישום נגד נתניהו לא יכולים לשמש צידוק לכך, שהרי עקרון חזקת החפות עומד לצדו – במיוחד על רקע כל העיוותים שהתגלו בהליכי החקירה, וכך גם החוק הקובע שראש ממשלה יכול להמשיך בכהונתו כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט.
2.
נרצה או לא נרצה, אנו בפתחה של מערכת בחירות שלישית, וצריך לעשות כל מאמץ כדי לצאת ממנה בתוצאה טובה.
תוצאה של 61 מנדטים למחנה הלאומי־דתי תהיה קשה להשגה, ועדיין צריך להציב אותה כמטרה ולהתאמץ להגיע אליה. במקרה הפחות טוב, יש לשמר לפחות את המצב הקיים, ולקוות שבפעם הבאה אנשי כחול לבן יהיו גמישים יותר ולא יגררו את ישראל למערכת בחירות רביעית.
צריך לזכור שכל עוד לא הוקמה ממשלה חדשה, מי שמחזיק בהגה השלטון הוא המחנה הלאומי־דתי, ולכן אין לו סיבה להיות זה שממצמץ ראשון. כל עוד לא הוקמה קואליציה, אין אפשרות להגיש כתב אישום נגד נתניהו, משום שאין ועדת כנסת שתדון בבקשת חסינות שלו, אם תוגש. כל עוד לא הוקמה ממשלה חדשה, נתניהו ימשיך לנהל את המדינה. נפתלי בנט יישאר שר הביטחון ויוכל להמשיך בצעדים ברוכים כמו קידום החזרת השוק בחברון לידיים יהודיות והפעלת מדיניות נחושה של הרס בנייה פלשתינית בלתי חוקית בשטחי C. כל עוד נמשך המצב הנוכחי, הרב רפי פרץ מחזיק בתיק החינוך ובצלאל סמוטריץ' מוכיח יכולות בתיק התחבורה, בעוד רביעיית הקוקפיט ואביגדור ליברמן הם רק ח"כים. המשך המצב הקיים רע לאופוזיציה יותר מלקואליציה, ולכן אין סיבה שהמחנה הלאומי־דתי יוותר על כל ערכיו ועל כל האינטרסים שלו רק כדי שכחול לבן או ליברמן יואילו גם הם לגלות מעט גמישות.
רוב לגוש הימין יהיה תוצאה מצוינת. חלוקת מנדטים שתמשיך את המצב הקיים גם היא תהיה נסבלת, ואולי אחריה תקום סוף סוף ממשלת אחדות. הסכנה הגדולה שאורבת לימין היא האפשרות שמחנה השמאל יתחזק ומחנה הימין ייחלש. כדי להבטיח ניצחון, או לפחות למנוע תבוסה, הציבור צריך לעשות את חלקו והפוליטיקאים את חלקם.
3.
נפתח בציבור. בימים האחרונים אני נתקל באנשים מהמחנה הלאומי־דתי שמדברים על כוונתם לא להצביע הפעם בבחירות. מנקודת מבטי הסובייקטיבית, נראה לי שהקולות הללו נשמעים בעיקר מימין. בשמאל לא מתייאשים ולא מתעייפים. בשמאל לא מאשימים את הפוליטיקאים משני הצדדים אלא רק את נתניהו וגוש הימין, למרות שמי שדחו את מתווה הנשיא לממשלת אחדות היו דווקא בני גנץ ומפלגתו כחול לבן.
אז נכון שאנחנו מתוסכלים מהמצב, ונכון שהתקווה לשיפור משמעותי בעקבות הבחירות איננה חזקה. ועדיין צריך לזכור שבהתגייסות טובה של הציבור ניתן להשיג ניצחון, או לפחות לשמור על התיקו. וצריך לזכור שלתבוסה עלולות להיות השלכות קשות מאוד, גם על הערכים והאינטרסים של המחנה הלאומי־דתי וגם על עתידה של מדינת ישראל כולה. אז את המאמץ הקטן הזה שבלהקדיש חצי שעה, לגשת לקלפי ולשלשל פתק, ודאי שכולנו נדרשים לעשות ביום חופשה מיוחד שקיבלנו לצורך אותה הצבעה. מעבר לכך, המפלגות צריכות לפנות אל הציבור ולרתום אותו לפעילות במהלך הקמפיין וביום הבחירות, והציבור צריך להירתם כדי להבטיח ניצחון ולמנוע תבוסה. בציונות הדתית, הטהרנים משני הצדדים צריכים לאמץ מידה של גמישות ולימוד זכות ולהסכים לשתף פעולה אלה עם אלה, ליברל עם חרד"ל וכ"כניק עם גושניק. לא קל, אבל אין ברירה.
4.
באשר למפלגות הגוש הלאומי־דתי – נראה שהמפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, יספקו גם הפעם את הסחורה, ויביאו לגוש 15–16 מנדטים. גורלו של הגוש כולו ייקבע בעיקר על פי התוצאה שישיג הליכוד, ועל פי תוצאות ההצבעה של הקול הציוני־דתי.
במערכת הבחירות האחרונה הליכוד איבד מכוחו כ־7 מנדטים. 32 מנדטים בלבד בכנסת ה־22 השיגה רשימת הליכוד, שבה שוריינו גם ארבעה נציגים ממפלגתו של כחלון, במקום 39 המנדטים שהשיגו הליכוד וכולנו בכנסת ה־21. נתניהו וחבריו (או סער וחבריו, במקרה של תוצאה מפתיעה בפריימריז) יצטרכו להחזיר לפחות חלק מאותם מנדטים אבודים. אם צודק נתניהו בהערכתו שבפעם הקודמת ליכודניקים רבים נתפסו לשאננות והלכו לים, ייתכן שהתיקו בפעם הקודמת בצירוף תחושת הרדיפה המשפטית נגד המנהיג יוציאו אותם הפעם לקלפיות. אולי כדאי להדגיש הפעם גם נושאים כלכליים, ולהציג את הקבלות של נתניהו בתחום לעומת חוסר הניסיון הכלכלי ואף הכישלונות המוכחים של גנץ ואשכנזי בשוק הפרטי.
ההתמודדות בפריימריז מול גדעון סער, אם תהיה הגונה ונקייה, לא צריכה לפגוע בנתניהו, ויכולה אף לחזקו. היא עשויה לעורר את השטח הליכודי, ולמקד את תשומת הלב התקשורתית במפלגה הגדולה היחידה שמתקיימים בה תהליכים דמוקרטיים. הניסיון מוכיח שמי שמנצח בפריימריז זוכה גם בקפיצה מסוימת בסקרים, שפוליטיקאי מיומן כמו נתניהו יכול וצריך לדעת למנף אותה להתמודדות במגרש הלאומי.
5.
במגרש הציוני־דתי המצב כרגע נראה מסוכן במיוחד. בסקרים שהתפרסמו לאחרונה, רשימה שתאחד את הבית היהודי עם האיחוד הלאומי לא עוברת את אחוז החסימה, וכך גם רשימת עוצמה יהודית כשהיא לבדה. בבחירות שהתקיימו בניסן חברו שלוש המפלגות באיחוד מפלגות הימין, והשיגו חמישה מנדטים. לא יהיה קל לחבר אותן שוב, אבל יש לקוות שכל הצדדים יבינו שאין להם ברירה. גם לאחר שיתאחדו המצב לא יהיה קל, אך ללא איחוד, הסכנה מוחשית מאוד.
הרב פרץ, סמוטריץ' ובן־גביר חייבים להבין את חומרת מצבם ולא להתעקש על קטנות. הציבור מצפה לאיחוד מלא, לכל הפחות בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי. בינתיים זה לא מתקדם, בעיקר בגלל הנהגת הבית היהודי, שמתנהגת כמו קבוצת כדורגל שמעדיפה לשחק בונקר ולשמור לעצמה נקודה אחת, במקום לשחק משחק דמוקרטי פתוח שעלול להסתיים בהפסד לסמוטריץ', לבן־גביר או למוטי יוגב. אלא שבניגוד למגרש הכדורגל, שם אפשר לקבל נקודה גם כשהצופים מתוסכלים מאיכות המשחק, במגרש הפוליטי הקהל הוא זה שמעניק את הנקודות, וכשהוא לא מרוצה, ההפסד קרוב להיות מובטח.
הבית היהודי, שמחויב על פי חוקתו לבחירת יו"ר המפלגה ורשימתה לכנסת בפריימריז, מתנהל כבר שנה במתכונת חירום שבה ועדות ממונות מקבלות את ההחלטות החשובות. הגיע הזמן לחזור להתנהלות תקינה, ולמנות יו"ר וח"כים בהליך דמוקרטי.
כדי לא לחזור על תקלות העבר, עוצמה יהודית צריכה לרדת מעץ הריצה העצמאית, ובתמורה לקבל מקום בטוח ברביעייה הראשונה ויחס כללי כאל שותפה רצויה.
6.
נפתלי בנט מתכוון כנראה לרוץ שוב בנפרד, בתקווה שיצליח הפעם, מכס שר הביטחון, היכן שנכשל בגדול בבחירות שהתקיימו בניסן. הסקרים מחייכים אליו, אבל בנט כבר צריך לדעת שאסור לו לסמוך עליהם. אומרים שהפעם נתניהו תומך במהלך. אם זה נכון, אולי הוא יוותר על משתה המנדטים המסורתי, אבל קשה לסמוך על כך.
בנט המטכ"ליסט נוקט בשיטת "המעז מנצח", אבל בפוליטיקה כמו בשדה הקרב – זה לא תמיד עובד. בבחירות ניסן התעוזה הסתיימה בהתרסקות שלו ובכישלון הגוש כולו. מאז הוא הצליח להתאושש, עשה בית ספר לאיילת שקד כשהחזיר לידיו את מושכות הימין החדש, ואף אילץ את נתניהו להעניק לו, כשבידו שלושה מנדטים בלבד, את התפקיד הנחשק שמנע ממנו כשהיו לו שמונה מנדטים. בנט נוטה להסתכנות שסופה צל"ש או טר"ש. יש לו הסברים מדוע ריצתו הנפרדת הפעם, אולי בחיבור עם פייגלין, היא בטוחה יותר וגם חיונית יותר לניצחון המחנה. אם איילת שקד לא תלך איתו הפעם, הסיכון לכישלון יגדל. מצד שני, ייתכן שהפעם הוא דווקא יעבור, אבל מפלגות הציונות הדתית האחרות יתרסקו ללא החיבור איתו.
אם בנט יתעקש ללכת במסלול הזה, צריך להתפלל שהפעם זה יסתיים בצל"ש, כי במקרה של כישלון לא רק בנט, אלא המחנה כולו, עלול לרדת לטר"ש.
לתגובות: eshilo777@gmail.com