שירות לאומי

מרגע שהבין שהתודעה הלאומית בסכנת התפוררות, ד"ר אסף מלאך פועל בכל החזיתות כדי להציל אותה מידי השמאל הליברלי

עפרה לקס , כ"ב בכסלו תש"פ

"הציונות שינתה את מרכיבי הזהות הבסיסיים של העם היהודי". ד"ר אסף מלאך
"הציונות שינתה את מרכיבי הזהות הבסיסיים של העם היהודי". ד"ר אסף מלאך
צילום: מירי שמעונוביץ

לפני שבועיים יצאה דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בקריאה נרגשת לאזרחי ישראל המודאגים. היה זה בכינוס העמותה למשפט ציבורי בחיפה.

"זו קריאה לחברה האזרחית, לאנשי הרוח, להמוני המונים דוממים, לתקשורת. אנחנו חלק מנורמליות של שלטון ושל חברה. אנחנו גם אחת הערובות לנורמליות זו. עכשיו אנחנו צריכים שתשמרו עלינו, כדי שנוכל להמשיך ולשמור עליכם מפני השררה השלטונית. כדי שנוכל להמשיך לשמר את הפרופיל הדמוקרטי של מדינת ישראל ככזה".

שבוע אחר כך הודה פרקליט המדינה היוצא שי ניצן, כי לשלושה מיליון אזרחים אין אמון בפרקליטות. "שום דבר לא יעזור", אמר בהקלטה שהשמיע כתב כאן 11 צח שפיצן, "וצריך לחיות עם זה".

נדמה כי הפער בין אנשי הפרקליטות, השייכים לרוב למיליה מסוים, ובין האזרחים מעולם לא היה כל כך גדול. יש כאלה שהפער הזה מפליא או מפתיע אותם. אך מי שהבין והגדיר את ההתנהלות הזאת כקו "הומוגני, אחיד ואולטרא ליברלי באקדמיה ובשירות הציבורי" כבר לפני 13 שנים היו ד"ר אסף מלאך וחברו עמית הלוי. התובנה הזאת הולידה אצלם את רעיון המכללה למדינאות על שם עדו זולדן.

בתשע"ז צלקות פצעי אוסלו עוד היו טריות וכואבות, המהפיכה החוקתית החלה לתת את אותותיה וכאילו לקינוח הגיע הגירוש מגוש קטיף, שבו מתנגדי ההתנתקות לא קיבלו סעד בבית המשפט וחוו התגייסות כללית של הפרקליטות, המשטרה והתקשורת נגדם. "הרגשנו שיש לזה תוצאות מרחיקות לכת. שזה מוליד מציאות. ההתגייסות של הכוחות האלה באקדמיה ובשירות הציבורי לאג'נדה מסוימת כיוונה לא רק להכריע את רצון הבוחר, אלא גם לנווט אותו", מספר ד"ר אסף מלאך, שעומד עד היום בראש המכללה.

הכיכר הימנית לא ריקה

איך מייצרים קו הומוגני באקדמיה? מלאך מתאר את התמונה שמצטיירת לעיניו: "האטמוספירה, חשיבת היחד שלא נותנת לקולות אחרים להישמע, מכתיבה לחוקרים את כיווני המחקר שלהם. מגיע תלמיד צעיר ורואה קו מסוים שכל החוקרים במחלקה חושבים בהתאם לו, והם גם משדרים לו שזו הדרך הנכונה". לפעמים אפילו את זה לא צריך. "אם הוא באוניברסיטה העברית, הוא רואה את מכון טרומן לקידום השלום, מכון מינרבה לזכויות האדם וכיוצא באלה. עכשיו הוא צריך לשאול את עצמו האם הוא רוצה להגיש בקשה למלגה במכון מינרבה ולהציע קול אחר מהטון המרכזי שיש שם. הוא מבין שאין לו סיכוי לקבל קידום או מלגה". התוצאה הבלתי נמנעת, אומר מלאך, "היא אחד משניים: או שהחוקר הצעיר מאמץ את השיח הקיים, או שהוא רוצה לשמר את הערכים והעמדות שלו ואז הוא לא מתקדם במסלול האקדמי או שהוא הולך לנושאים לא טעונים. הוא כותב על זכויות האדם ביפן, למשל. אנשים הופכים לדגים".

מלאך מכיר את התופעה מקרוב, מחברים שישבו בישיבות מחלקה כמרצים צעירים והיו להם דעות אחרות מאלה שהושמעו בחלל החדר. "הם הבינו שזו תהיה התאבדות מקצועית לפתוח את הפה ולדבר". הוא גם מכיר מקרים של הדרה מובהקת. "שמעתי מאנשים שישבו בוועדות מינויים באוניברסיטה העברית, שכאשר שמו של אחד המועמדים עלה לדיון, אמר חבר ועדה 'אני לא אתן לפשיסט הזה לקבל מינוי באוניברסיטה'". אם כי, הוא מסייג, הוא אינו יודע מה היקף התופעה.

ההומוגניה האקדמית הובילה את מלאך והלוי לייסד את המכללה למדינאות, שפעלה בתחילת הדרך בקדומים והיום בירושלים. המטרה הייתה ליצור מקום "שיכול לגבש קהילה מקצועית וחברתית של אנשים שחשובה להם העשייה הציבורית בישראל והם שותפים לחזון של קידום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, על כל המשתמע מכך". במכללה לומדים בכל שנה כ-30 סטודנטים מצטיינים, שנחשפים להרצאות, תיאוריות ומידע, שככל הנראה לא ישמעו בקורסים הרגילים באקדמיה. המכללה נותנת גם כלים לעשייה ציבורית מקצועית ומשפיעה.

פרט לחומרי הלימוד, מייסדי המכללה רואים חשיבות בייצוב סביבה חברתית. "חבורת אנשים שעובדים ביחד, חושבים ביחד ולומדים יחד". בין בוגרי המכללה שפעילותם מוכרת ניתן למצוא את חברת הכנסת שרן השכל (הליכוד), עו"ד גיל ברינגר ששימש יועץ של איילת שקד כשרת המשפטים, נשות התקשורת ליטל שמש ומוריה קור, אביחי שורשן מייסד 'האמת שלי' ועוד רבים שנמצאים באקדמיה, בעמותות, במנגנונים הממשלתיים ועוד. הקשר בין הבוגרים חשוב לא פחות מהלימודים במכללה, אומר מלאך. ובכלל, בשנים האחרונות כיכר השוק הימנית כבר לא ריקה. "יש בשדה הזה גם שחקנים חזקים נוספים - פורום קהלת, קרן תקווה, התנועה למשילות ודמוקרטיה, אם תרצו. כל שחקן עם קהל היעד שלו והכיוונים שלו, אבל זה מגרש חשוב מאוד".

יש סיכוי שמשהו באקדמיה ישתנה בקרוב?

"האקדמיה הישראלית אף פעם לא הייתה בעלת צבע אחד. בעבר היה פורום פרופסורים לחוסן מדיני והיו שם מדענים רציניים".

כן, אבל הם הגיעו לרוב מתחום המדעים המדויקים.

"זה נכון שהמגוון בדעות קיים הרבה יותר במדעים המדויקים מאשר במדעי החברה והרוח. זו תופעה כלל עולמית, אז צריך לקחת את העניין בפרופורציה. מצד שני, יש פה חשיבת יחד בכיוון מסוים שמצריכה תיקון". מלאך מספר שבאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה הגיעו למסקנה שמחסור במחשבה שמרנית בתוך קהילת הפסיכולוגים מוליד עיוותי תפיסה והטיות במחקר המדעי. "דובר על כך שכל הנחקרים הם סטודנטים לפסיכולוגיה באוניברסיטאות בארצות הברית, כלומר אנשים שמשתייכים לפרופיל מאוד מסוים. אבל על סמך המחקרים האלה מסיקים מסקנות על בני אדם והתפיסות שלהם בכל העולם". האקדמיה הישראלית, הוא אומר, נמצאת במקום אחר מבחינה תודעתית. "חוסר המודעות לכך שמה שנתפס כמדע הוא בעצם עמדות ושהנחות היסוד ונקודות המוצא של מדענים מבוססות על ערכים אישיים ותפיסות פוליטיות, זו בעיה חמורה. אם האקדמיה הישראלית הייתה יותר מודעת אליה, היינו כולנו מרוויחים מכך, ובראש ובראשונה העולם האקדמי עצמו".

יש סיכוי שזה יקרה?

"אני לא יכול להגיד שאני מאוד מעודד מהמצב, מכיוון שבתחומים אחרים אנחנו רואים שיש איזושהי הכרה בצורך בפלורליזם. בתקשורת ובמערכת המשפט, עם כל זה שיש עכשיו מאבק איתנים לגבי עתידה, הנושא של שינוי מאוד נוכח בסדר היום. באקדמיה הסיפור יותר מסובך כי אנחנו מסתכלים על המחלקות הרלוונטיות: מדעי המדינה, סוציולוגיה, משפט חוקתי, תקשורת ועוד, ואנחנו בהחלט יכולים לזהות עצומות של שמאל רדיקלי שעוברות בישיבות המחלקה והחברים חותמים עליהן בהנאה. זה לא כל האקדמיה הישראלית", הוא מסייג, "אבל יש איים מאוד משמעותיים של עשייה ציבורית וחשיבה פוליטית שבהם זה מאוד נוכח".

מיהו יהודי? משרת בסיירת

מסלון ביתה של משפחת מלאך נשקפות הגבעות הבראשיתיות של בנימין. המגורים בקצה היישוב עפרה מפנקים בנוף פתוח, מרחיב את הלב. מלאך (48), נשוי לשירת ואב לשבעה, גדל בירושלים, למד בנתיב מאיר ולאחר מכן בישיבות מרכז הרב ואור עציון ובבית מורשה. הוא למד באוניברסיטה הפתוחה ואת התארים המתקדמים שלו עשה בבר אילן. על שולחן הסלון מונח ספרו החדש שיצא לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות, וכבר הצליח להתברג ברשימת רבי המכר בקטגוריית העיון.

'מהתנ"ך ועד מדינת היהודים' עוסק בלאומיות היהודית ובגלגוליה מהתנ"ך ועד ימינו. כמעט 20 שנה עוסק מלאך בלאומיות היהודית במובנה הרחב. "התופעה של תחיית עם ישראל בארצו העסיקה אותי. אנו חיים בתקופה שבה עם ישראל עובר תהליכים משמעותיים של צמיחה תורנית ומוסרית. תחום העניין הזה השתלב לי במהלך השנים בשדה האקדמי". באוזני המגזר הציוני-דתי, קדמוניותה של הלאומיות היהודית והרלוונטיות שלה נשמעות טריוויאליות, אך יש לא מעט זרמים בעם ששואלים עליהן שאלות, הן מהצד הדתי והן מהצד הציוני והפוסט-ציוני.

"גם בתוך העם היהודי, בתקופה המודרנית, יש התנגדות לציונות והיא כוללת ביקורות מאוד משמעותיות", מזכיר מלאך, "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בפרספקטיבה של 120-100 שנות ציונות, האם האזהרות האלה רלוונטיות לחיים שלנו היום". מלאך לוקח אותנו מאה שנים לאחור, אל סביו שנולדו במזרח אירופה, כשחצי אחוז מהעם היהודי התגורר בישראל, ואז מטיס אותנו בחזרה לכאן ועכשיו, כשרוב העם היהודי גר כאן.

"הציונות שינתה את מרכיבי הזהות הבסיסיים של העם היהודי. יש כאן מהפיכה עמוקה בתשתית של ההבנה של מה זה להיות יהודי. יש לזה רווחים עצומים מבחינת הקיום הפיזי של העם היהודי ואפשרויות השגשוג הרוחני שלו. אבל יש לזה גם מחירים גבוהים". מה המחירים? "מבחינת יהודי של גלות, להיות יהודי זה בראש ובראשונה להיות שייך למימד המוסרי, הרוחני והדתי של היהדות. פתאום היום יהודי זה ההוא שהולך לצבא ומשרת בסיירת ולא צריך יותר מזה. השינוי הזה מאתגר את העולם היהודי בכללו, ואת הציונות הדתית בפרט".

מלאך מזכיר את הביקורות החרדיות התקיפות נגד הציונות. "זו לא רק ביקורת על כך שראש הממשלה לא מניח תפילין, אלא קולות שאומרים שיש כאן ניסיון להפוך את העם היהודי מהעם הרוחני שמתעלה מעל הפוליטיקה והחיים הארציים, לעם נורמלי ששקוע בארציות וגשמיות. לפי הדעה הזאת, הציפייה למשיח לא נתפסת כציפייה למדינה נורמלית, אלא כציפייה לתודעה רוחנית חדשה, פוסט פוליטית, שהמשיח אמור לחדש בעולם".

הרבי מסאטמר הגיע לאחרונה לביקור בישראל. היו שכתבו שעם הנחיתה שלו בנתב"ג וקבלת הפנים על ידי פקידי רשות שדות התעופה היהודים ושוטרים יהודים, התחוורה לו טעותו.

"יש ציטוטים מפורסמים בשמם של הפילוסופים היהודים הגדולים הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג. כהן חשד את רוזנצוויג בציונות, ואמר לו: אתה צריך להיזהר מהברנשים האלה. הם רוצים להפוך אותנו לנורמליים. היהדות מבוססת על פער מהעולם הזה. זה קו האופי היסודי של היות יהודי במשך כמה אלפי שנים וזה היתרון שלנו, שכעם אנחנו לא משוקעים בתוך העולם הזה. היהודים תופסים את עצמם כמשהו שונה, אלוקי, מורם מעם, כשייכים לעולם של משיח. זה מעלה את השאלה האם הנורמליות היהודית שהגענו אליה במדינת ישראל היא משהו לשמוח ולהתגאות בו, או שהקושי בגלות הוציא מהיהודים קו אופי וסימן זהות מאוד עמוק, בציפייה שלהם לתקן, לשנות ולרומם את העולם הזה, וכאשר הכול טוב מדי - שוכחים את זה". במובן הזה, אומר מלאך, ההגעה של הרבי מסאטמר לכאן והפגישה שלו עם מדינה מוצלחת רק מאשרות את הטענה שלו ולא מאתגרות אותה. בבחינת "במקום להתפלל בערגה, אתם איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

הרמב"ם מדבר פוליטיקה

ליבו של הספר עוסק בתיאוריה שטוענת שהלאומיות היא בכלל המצאה חדשה, מודרנית. שבהיסטוריה האנושית לא היו מדינות לאום. את התיאוריות האלה מכיר כל מי שלומד היום מדעי המדינה או סוציולוגיה באקדמיה, אך מלאך הודף אותן. "קודם כול, זה איננו נכון מבחינה היסטורית. לאומיות תמיד הייתה. היא לבשה צורה ופשטה צורה בתקופות השונות". המאבק בתיאוריה הזאת חשוב, משום שהיא הפכה לכלי במאבק נגד הלגיטימיות של מדינת ישראל. "אם הלאומיות היא תופעה מודרנית, ממילא הלגיטימיות של המדינה, האחיזה של העם היהודי בארץ ישראל, זה רק ענף של הלאומיות המודרנית או של הקולוניאליזם. קבוצה שהמציאה לעצמה זהות חדשה ובאה לארץ ישראל. זה מקרין גם על החלשת הזכויות של העם היהודי והלגיטימיות של המדינה".

המצב היום הוא שתלמיד מן המניין במרבית הפקולטות האלה יקבל רושם מאוד מסוים על לאומיות. "משהו שנע בין תודעה כוזבת שלילית ומלאכותית, שמזיקה לערכים של צדק ושוויון, ובין סרח עודף מיותר ואנכרוניסטי, שבטח לא מזיק אבל גם לא מועיל".

אגב, מכל הנאבקים בלאומיות היהודית, אין מי שמכחיש את העובדה שיהודים כספו לחפון את רגבי אדמתה של ארץ ישראל. אך הטענה היא שהיהודים שאפו רק לנטות לעצמם אוהל ולעלות למקומות הקדושים, אך חלילה לא להקים לעצמם מדינה. "התיאוריות האלה מביאות לחיסול הקשר בין מה שאנחנו מכירים כלאומיות מודרנית ובין כיסופי הדורות לציון". בחלק השלישי של ספרו, מלאך עוקב אחרי גדולי ישראל שאחזו בשתי התיאוריות המנוגדות. "ראש וראשון הוא הרמב"ם, שכתב את הלכות מלכים, שזו שפה לגמרי פוליטית: חידוש המלוכה. אצל אחרים תקוות הגאולה היא הרבה יותר אינדיבידואלית ולאו דווקא פוליטית".

בפרק העשירי של ספרו מוכיח מלאך שלציונות היה חשוב לראות את עצמה כחלק מרצף של מסורת הדורות וכמימוש החזון שלה. מה שגורם לי לפזם ברוח ימים אלה את "נס לא קרה לנו" - שיר חנוכה ציוני שהציב את עצמו במקום של מיתוס המכבים, אבל זרק בצד את אלוקי ישראל. מתברר שאפילו על ממלכת החשמונאים יש ויכוח.

"קיים פולמוס האם ממלכת החשמונאים הייתה מימוש חזון הדורות של שבי ציון או לא. יש תפיסות שתיארו שעזרא ונחמיה רצו רק מקדש. הם עשו דיל עם הפרסים: אתם תיתנו לנו מקדש, אנחנו ניתן לכם שקט. לפי התפיסה הזאת, הם לא רצו עצמאות ובכלל היו נציגים של השלטון הפרסי". בהתאם לכך יטענו הטוענים כי מרד החשמונאים היה דתי בלבד. "אסרו עליהם לעשות ברית מילה ולשמור שבת ואמרו להם תשתחוו לפסל. האם בגלל עניין לאומי היהודים היו עושים מרד? לא". אבל מלאך סובר אחרת. "אני חושב שאי אפשר להסביר את מרד החשמונאים בלי הציפייה לעצמאות. גם כאשר בימי עזרא ונחמיה לא הייתה לה אפשרות ריאלית להתממש, אנחנו רואים בספרי עזרא ונחמיה את הקביעה שהמצב שבו אין ריבונות הוא גאולה חלקית".

על רקע זה, אומר מלאך, יש לראות את ממלכת החשמונאים. "האם הממלכה שלהם היא חיקוי של המסגרות הפוליטיות של העולם ההלניסטי או מימוש חזון של שבי ציון. אני נוטה לעמדה שהקול הלאומי הוא דומיננטי ומשמעותי, אבל יש לומר שהוא לא היחיד".

את ספרו חותם מלאך בכך שהדיון ההיסטורי אינו מספיק, "כי העובדה שיש עומק היסטורי ללאומיות היהודית, איננה מצדיקה את ההכרעה שלנו לבחור בפרשנות הלאומית והמדינית של היהדות, בשעה שיש פרשנויות אחרות. בשביל להצדיק את ההכרעה הזאת יש לקיים דיון בהקשר של פילוסופיה פוליטית". הוא מקווה שבכך יעסוק ספרו הבא.

מלחמת אזרחות

עם כניסתו של נפתלי בנט לתפקיד שר החינוך, התמנה מלאך לתפקיד יו"ר ועדת המקצוע אזרחות. מקצוע דל היקף שנלמד רק בכיתות הגבוהות של התיכון, אך מחולל רעש כמו חמש מגמות לפחות.

לפני שני עשורים הפכה האזרחות ממקצוע שמלמד את התלמידים עובדות וחוקים למקצוע מחנך. מחוללי השינוי, מסביר מלאך, הם עליית הכהניזם ואחר כך רצח רבין. מלאך דווקא בעד שהתלמידים יתחנכו לאזרחות ולא רק ילמדו אותה, אבל הוא צנח למציאות שבה תחומי הלימוד מוטים מאוד. "זה הפך להיות חינוך לאזרחות מסוג מאוד מסוים, אולטרא ליברלי, שלא נותן מקום להבנת היחס בין המדינה לאזרחים למימד הלאומי ולהיבט היהודי של המדינה. זה לא שהתוכנית הייתה פוסט-ציונית. למדו על מדינה יהודית. אבל בחלק שנגע לדמוקרטיה וזכויות לא נתנו שום כלי שהמשיג את החלק של המדינה היהודית וחיבר אותה עם ערכי הדמוקרטיה והזכויות. לכן יצרו מושג של דמוקרטיה רזה, שכל המטרה שלה היא לדאוג לזכויות של כל פרט". מלאך רצה תוכנית לימודים שבה מצד אחד הערך של הלאומיות והמדינה היהודית נוכחים, ומצד שני זו מדינה שלא מדכאת מיעוטים. "אבל בתחילת שנות האלפיים הושמע רק צד אחד".

כשנכנס לתפקיד הוא השלים את התמונה ומחוון המושגים, שזכה לכינוי החיבה מושגון, התאזן. אבל ארגונים ואישים שונים לא אהבו את הצעד ועתרו לבג"ץ.

זה נשמע כמו צעד די חריג, עתירה לבג"ץ נגד חוברת מושגים של בית ספר. הופתעת?

"לא הייתי בשוק. אלה היו עתירות קנטרניות של ארגונים שנוקטים בכל דרך אפשרית כדי למנוע השמעה של קול יהודי במערכת. מדובר על דמויות שגם בשיא העידן הליברלי כתבו על כך שלימודי האזרחות במדינת ישראל הם לימודים לאומניים שמפלים את הערבים ואת הזהות הפלשתינית. אז לא פלא שכל משיכה לכיוון הלאומי או השמעה של קולות נוספים הן להם לזרא".

מה שכן הפתיע אותו היו התגובות של השופטים בזמן הדיון. בעתירה ישבו השופטים יורם דנציגר, צבי זילברטל וסלים ג'ובראן. האחרון זעם על התיאור של האוכלוסייה הערבית בישראל במושגון, וטען שיש להתייחס אליה בכבוד. השופט זילברטל העביר ביקורת על האופן שבו מתואר בית המשפט העליון במושגון. פסק הדין אומנם לא הסתמך על ההערות האלה, והוא אף אישר את הרכב ועדת המקצוע ואת המושגון, אבל גם נענה לחלק מטענות העותרים שמלאך קרא להן קנטרניות, "וזה מפתיע ומרחיק לכת". מה למשל? "הם טענו שהרכב ועדת המקצוע לא עבר מכרז. יש כ-50 ועדות מקצוע במשרד החינוך. בימים כתיקונם ממנים ועדה כזאת מדי שבוע-שבועיים. יושבים בה 15 איש, שאינם עובדי משרד החינוך. אבל כדי לתקוע את עבודת הוועדה שאלו למה אין מכרז, הוועדה לא מאוזנת. כשענו שלאף ועדת מקצוע אין מכרז, התשובה הייתה שכל הוועדות צריכות מכרז. ועכשיו כל המערכת נדרשת לקולות קוראים והחמרה יתרה בניגודי עניינים". מלאך מוסיף שאם תקנה כזאת הייתה מגיעה בהקשר אחר, זה היה סביר. "אבל כאן זה היה במגמה פוליטית מאוד מובהקת סביב אירוע ספציפי של לימודי אזרחות. אז עצם ההיענות של בג"ץ היא פרובלמטית מאוד".

מלאך אומנם מתנסח בזהירות, אבל אפילו ממנו יוצא המשפט "הרגשתי בבית המשפט העליון מה שמרגישים לא מעט אזרחים בעתירות מרכזיות במדינת ישראל, שבהן העליון איננו מנוטרל מנקודות מבט פוליטיות". מאז שנת 2000 ועד היום גם ספר הלימוד התעדכן ונוספו בו חומרי לימוד שמציגים מודלים שונים של דמוקרטיה, הרקע להקמת מדינת ישראל וגם דיונים על המהפיכה החוקתית שהכניס אהרון ברק. הגרסה המתוקנת של הספר הצליחה לצאת רק ב-2016. "אחרי כל הוויכוחים והתיקונים, הוא הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני כן", אומר מלאך. גם הוצאת המהדורה המתוקנת גררה ביקורות זועמות מאנשי שמאל, אבל השיירה עברה. כשאני שואלת את מלאך אם התחום נרגע מאז, הוא מזכיר לי שהסערה האחרונה, לעת עתה כמובן, התרחשה בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. "בתחילת השנה הזאת המפמ"רית, ענת אוחיון, הוציאה בהמלצת הוועדה חמישה מדריכים למורים בנושאים שבהם השינויים בחומרי הלימוד עוד לא הוטמעו בצורה מספקת. בין השאר היה מדריך בנושא חוק הלאום, חוק שאושר בכנסת ישראל בשנת 2018 וזכה לרוב מוחלט. זה חוק יסוד שמלכתחילה המטרה שלו הייתה ליצור תמונה יותר שלמה, יחד עם חוקי היסוד של זכויות האדם". המדריך הזה למורה גרר כתבה ראשית בעיתון לאנשים חושבים ובעקבותיו פולמוס שלם "כדי לנסות לבלום את הניסיון להכניס את חוק הלאום לתוך המקצוע".

נכון שאתה יו"ר ועדת המקצוע אזרחות, אבל עם יד על הלב, אתה חושב שלימודי אזרחות הם כה משמעותיים?

"אני לא רוצה להפריז בערך שלהם. בסוף, בחינוך יש מרכזיות רבה לבית, לסביבה החברתית וגם למורה. מצד שני, בשביל חלק מהתלמידים לימודי האזרחות הם הפעם היחידה שבה מלמדים אותם מה היא מדינה, מה הן זכויות, מה היא מדינה יהודית ומה המשמעות שלה, מה היא מדינה דמוקרטית ומה המשמעות שלה. אז לאופן שבו מציגים את הדברים יש משמעות. האם אני חושב שזה מה שמכריע את התהליכים הפוליטיים במדינת ישראל או את החינוך הפוליטי במדינה? אני חושב שלא".