לוחמים עם אש בעיניים

הרב משה מזרחי מספר על תפקידו כרב גדוד נצח יהודה בחטיבת כפיר ונזכר בכמה רגעים שאותם לא ישכח לעולם.

סגן הרב משה מזרחי , כ"ו בכסלו תש"פ

סגן הרב משה מזרחי
סגן הרב משה מזרחי
צילום: דובר צה"ל

שמי הרב משה מזרחי, סגן בצבא, בתפקיד רב גדוד נצח יהודה.

אני נשוי ויש לי ארבעה ילדים. אני גר עם משפחתי בירושלים. ילדיי עדיין קטנים אבל כשליגאל בני הבכור מלאו 13 שנה וחגגנו לו בר מצווה, את השבת עשינו יחד עם הגדוד.

למדתי בישיבה קטנה 'אוהל מועד' ובישיבה גדולה 'פורת יוסף' בעיר העתיקה. את שירותי הצבאי עשיתי כתוכניתן בחיל התקשוב בפיקוד מרכז. שירתתי שנתיים ולאחר מכן השתחררתי. לא האמנתי ששמונה שנים לאחר מכן אחזור לצבא.

הייחוד של הגדוד בעיניי הוא הרוח של החיילים, האחידות והמשפחתיות שלהם. חיילים שכל הזמן מחפשים לעזור לחבריהם לגדוד, תמיד מחפשים איך להירתם לכל משימה. חייל אחד מתחיל לזמר שיר וכולם מצטרפים ומבלי שנשים לב מתפתחים מעגלים של ריקודים ושמחה.

את כל החיילים שלי אני זוכר ומעריך אבל שיחה אחת עם החייל ד.ל. חרוטה לי בזיכרון. ד.ל. הוא חייל בודד שההורים שלו חרדים ולא היו מוכנים להתגייס. לאחר הרבה זמן של התמודדות עם קשיים הוחלט שהוא ירד מתפקיד לוחמה ויעבור לתפקיד של 'שבוע שבוע'.

כעבור חודש ד.ל. יושב איתי לשיחה ואומר לי ״הרב נמאס לי...״, ואני שואל אותו מה קרה? הוא עונה לי ״אני לא יכול להמשיך ככה. לא טוב לי״. שאלתי אותו 'למה? אתה עושה שבוע שבוע, אתה חייל טוב, המפקדים והחיילים אוהבים אותך''.

ואז הוא אמר לי: ״הרב זה בדיוק מה שרע לי, אני עזבתי את הבית, התגייסתי לצבא, ההורים שלי לא מדברים איתי, 8 חודשים הכשרה בחום וקור, פחות לאכול ופחות לישון, לא בשביל לעשות שבוע שבוע אלא בשביל להיות לוחם״.

סגן הרב משה מזרחי
צילום: דובר צה"ל

אחד מהרגעים המרגשים שחוויתי בגדוד היה כשהגעתי לביקור בתרגיל הגדודי שעברו החיילים. לראות את הלוחמים אחרי שלושה ימים של תרגיל, מותשים, ללא שינה וללא ארוחות כמו שצריך, רק מנות קרב, בלי מקלחת אבל ברגע שאחד הלוחמים מתחיל לשיר את אחד המורלים של הגדוד כולם שרים ושואגים כמו אריות כי למרות כל העייפות והתשישות - מה יכול להביס את הרוח?

אירוע אחד שחקוק לי בזיכרון שממחיש את רוח הגדוד הוא שאחרי שלושה חודשים שהייתי בתפקיד לצערנו הרב התרחש הפיגוע בגבעת אסף ובו הלכו לעולמם שניים מטובי בנינו. יובל מור יוסף זכרונו לברכה לא היה אמור להיות בתחנה באותו יום, אלא על אוטובוס בדרך הביתה. חברים שלו לפלוגה היו ערב לפני הפיגוע במעצר ברמאללה. כאשר חזרו הבחין בעייפותם ואמר לאחד מחבריו שיחזור לישון ושהוא יעלה במקומו כדי שאותו חבר יוכל לנוח. זאת דוגמה אחת מתוך רבות כדי להמחיש את הרצון לעזור ולהירתם שיש בגדוד נצח יהודה.

ולסיום, אני אברך החיילים היקרים לרגל 20 שנה שכמו שבחג האורים כל אדם הוא נר קטן שעושה קצת אור אבל ביחד הרבה נרות מאירים אור גדול, תזכרו שכל אחד ואחד מכם הוא נר שמפיץ אור, כפי שנאמר בפסוק ״כנר השם נשמת אדם״, האחדות שמאפיינת אותנו, הכוח והרוח הלחימה, והרעות הדדית בסופו של דבר מפיצה אור ואש גדולה שמאירה את כל העולם.

החיילים הם חיילים מדהימים, כל חייל מגיע עם משהו מיוחד ועם כוח רצון והתמודדות לעיתים גם בריחוק מהמשפחה. ישנם גם חיילים בגדוד שהגיעו מחוץ לארץ במיוחד להתגייס, הגיעו אל הנודע ולא הגיעו מצויידים בשום דבר מלבד רצון לשרת את המדינה. זה מרגש אותי לראות אותם באים ונותנים מעצמם כדי להגן על האזרחים.

יחד עם כל הקושי, תמיד יחייכו לאזרחים בטרמפיאדות ובמחסומים, תמשיכו להיות כאלה שמחים ומאוחדים ותמשיכו להפיץ את האור שלכם.