יחסינו לאן?

אחרי עשורים עמוסים במשימות לאומיות, הציונות הדתית מצאה את עצמה בשנים האחרונות בלי דגל משותף שמאחד סביבו את הציבור כולו

עפרה לקס , ה' בטבת תש"פ

הרב חיים נבון
הרב חיים נבון
צילום: שלומי יוסף

הרכיב החשוב ביותר בציונות הדתית הוא המקף המחבר, כך אמר פעם שר הפנים ואיש המפד"ל יוסף בורג, והסביר כי החיבור בין הציונות ליהדות וגישור בין חלקי החברה הם המהות של הציבור הזה בישראל. אי אז, לפני יובל שנים, הציבור הזה היה קטן וסבל מהדרה בצבא, מתקרת זכוכית בתקשורת ואפילו מהכשלה מכוונת בקבלה לתפקידים ציבוריים.

מאז נולדו הרבה התנחלויות, גרעינים תורניים ומשפחות גדולות. היום כבר לא מדובר בציבור, אלא במגזר שיש לו כ-100 ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, 24 מכינות קדם צבאיות וכ-30 מדרשות לבנות. יש לו מוסדות על-יסודיים ואקדמיים וגם אמצעי תקשורת משלו, כמו זה שאתם אוחזים בידיכם. הציבור הסרוג גדל, התגוון והגיע לתפקידי מפתח שונים במדינה, אבל נראה שדווקא בשנים האחרונות, אחרי שכבש יעדים שבעבר נראו בלתי מושגים, משהו בו מתחיל להתפרק, אולי אפילו להתפורר.

האם נשאר עוד מכנה משותף שמגדיר אותנו כמגזר? עד כמה לסמכות הרבנית יש השפעה על המתרחש בתוך המחנה? מדוע לא הצליח המגזר לכרות ברית עם הציבור המסורתי בישראל? היש עוד קיום למסגרת פוליטית שתייצג את הציבור הדתי-לאומי ואת ערכיו? בסדרת כתבות, שתפורסם כאן בשבועות הקרובים נצלול אל השאלות שקורעות את המגזר הדתי-לאומי בעידן הנוכחי, יחד עם האנשים שנמצאים בצמתים המכריעים.

************************************************************************************************

"ציבור צריך דגל וערכים שסביבם הוא יתכנס. נגמר העידן שבו המכנה המשותף של כולנו הוא הכיפה הסרוגה או כולנו בוגרי בני עקיבא", אומר עמיטל בראלי, מנכ"ל ארגון חותם שניצב בקצה הימני של הציבור הציוני-דתי. "בעבר ההתיישבות הייתה זאת שהצליחה לכנס סביבה את כל הגוונים, אבל היום ברוך ה' היא עובדה קיימת ולכן כבר לא מהווה דבק מאחד. היום עומדת לפתחנו שאלת הזהות: מדינה יהודית או מדינה של יהודים". השאלה הזאת, אומר הרב בראלי, תמיד עמדה ברקע, אבל היום היא ניצבת בקדמת הבמה.

הרב בראלי מרגיש שיש בציבור הציוני-דתי סחף גדול לכיוון הליברליזם. "התורה פחות מחייה את החיים. היא סוג של קישוט, ויש קבלת עקרונות ונאמנות לשמאל הישראלי-ליברלי". התופעות האלה אולי שכיחות בקצה, אבל יש להן השפעה רבה על כלל הציבור, עד שהגבול כבר נחצה וצריך לחתוך. "אני הולך עם משפט שסבי, הרב נריה, אמר: יפה הוא הטשטוש המאחד. לא צריך לחדד את העיפרון יותר מדי כי אז השפיץ נשבר. יש ערך לכנס את הציבור יחד, אבל עברנו את השלב הזה. יש יותר מדי טשטוש".

הרב בראלי מציע להניף אל על את הדגל של הצביון היהודי במדינה במקום הפרטת היהדות, אבל גם הוא יודע שלא כל המגזר יסתופף בצל הדגל הזה. "אלה שבשוליים לא יגיעו. כבר היום הם לא נמצאים עם המגזר מבחינה פוליטית. אבל יבואו ציבורים אחרים, רחבים, שזה כן חשוב להם. אנשים מסורתיים, מצביעי ליכוד, שמחפשים שהקול הזה יבוא לידי ביטוי".

הרב בראלי חושב שצריך להניח לעבר ולהתרפקות עליו ולהביט נכוחה. "אנחנו עוברים תהליך של בירור. לפעמים תהליך כזה הוא קשה, אבל הוא מכריח אתנו להעמיק ולגבש תפיסה יותר ברורה של הערכים".

מה הוא צופה למגזר? "בעתיד אני רואה ציבור יותר גדול עם תפיסות יותר מגובשות, כזה שיכול להתמודד עם התפיסות הליברליות הקיצוניות. אני לא יודע לומר כמה הוא ימנה, אבל כבר היום אנחנו מאבדים עשרות אחוזים, שיוצאים ומחליטים לא להיות דתיים. אני מאמין שהציבור הציוני-דתי לא סיים את תפקידו ויש לו עוד הרבה מה לתרום למדינה. יש לו שליחות".

הכובד נמצא במרכז

לפני 15 שנים אמר הרב חיים נבון, רב, סופר ופובליציסט, שיש משהו אחד ששומר על הציבור הדתי מפיצול והוא המחלוקות שלו: "ציר אחד שחילק את הציבור היה הציר הדתי, והשני היה הציר הממלכתי. המחלוקות יצרו כמה תת-קבוצות, כשלאף קבוצה לא הייתה נוכחות משמעותית יותר מאחרות. הדבר גם קירב בין קצוות. מי שהיה חלוק בציר אחד, יכול היה להזדהות עם בר הפלוגתא שלו בסוגיה אחרת. כך הרב שרלו והרב טאו, למשל, היו קרובים בדעותיהם בנוגע לתפיסה הממלכתית, אף שבסוגיות הדתיות הם אינם רואים את הדרך עין בעין".

השנים שחלפו מאז פירקו את התיאוריה הזאת, וכיום גם הרב נבון מודה שיש קצוות שאינם נפגשים בציונות הדתית. "היום, כשהציר הממלכתי איננו משום שאין עימות עם הממשלה על פינוי יישובים, נותרה רק סוגיה אחת על סדר היום והיא הסוגיה הדתית. ואם מסתכלים על שני הקצוות, בתי כנסת שיתופיים מחד והר המור מהצד השני, אז באמת אין קשר ביניהם".

ועדיין, גם כיום יש גורם אחר שמאחד את הציונות הדתית בעיניו של הרב נבון, "70-80 אחוזים של המיינסטרים. ציבור שהוא שמרן באורח חייו, לאומי מאוד, ציוני מאוד ועוסק בעמל כפיו". כל עוד מרכז הכובד הזה קיים, אומר הרב נבון, הוא יכול לשאת בפריפריה שלו את שני הקצוות, "אבל המרכז הזה הולך ונשחק, ואם זה יימשך כך יהיה קשה לראות אותנו ביחד".

מה ששוחק את המיינסטרים, בין היתר, הוא היעדר הנהגה רעיונית או פוליטית. הקצוות של המגזר מחוללים הרבה רעש והם אלה שתופסים מקום בפולמוסים, "אבל האמת היא שהם מייצגים קול מאוד קטן בציונות הדתית. רוב הציבור חי באופן שונה לגמרי מאלה וגם מאלה. אם המיינסטרים הדתי יצליח לשמור על כוחו - נצליח לשמור על קהילה אחת, גם אם גבולותיה מטושטשים. אם נהיה קהילה לא נוקשה מבחינה אידיאולוגית שמאפשרת רצף של אורחות חיים, זה יהיה טוב גם לאופן הפעולה שלנו בחברה הישראלית".

היום יושבים סביב שולחן אחד במשפחה ציונית דתית גם אברך בהר המור וגם אחיו, שהולך למכינה מעורבת. "במיינסטרים הדתי זה לא נחשב סטייה מהדרך, זה נורמטיבי", הוא מסביר. השאלה היא מה יהיה עם הילדים, הן של האברך מהר המור והן של תלמיד המכינה. הם כבר לא ייפגשו סביב אותו שולחן.

הרב בראלי חושב שיש לכנס את הציבור תחת דגל ערכי. אולי עדיף ציבור קטן יותר אבל אידיאליסטי?

"ההתיישבות ביש"ע הייתה זקוקה בהתחלה לאידיאליסטים פורצי דרך, אבל אחר כך לא השכילה לפתוח את השורות, והיום מרבית המתנחלים גרים בהתיישבות עירונית והם חרדים או חילונים אבל לא ציונים דתיים. ציבור שרוצה השפעה ונוכחות לא יכול להתנהג כאילו הוא סמינר של בני נוער".

אם המיינסטרים הדתי לא יישמר, הרב חיים חושש מפני היבלעות בציבורים השכנים - הליברלים בחילוניות והחרד"לים בציבור החרדי, "ואז זה אומר שאיבדנו את האפשרות להביא את הערכים שלנו לחברה הישראלית".

ויכוח הוא קשר

ד"ר יעל אראלי, ראש פורום המדרשות התורניות לבנות, מזהה תהליך הפוך מזה של הרב נבון. לדבריה, "הציבור המוכר ככיפות סרוגות הארד קור, תורה ועבודה כאלה, הולך ומתכווץ. אבל האמת היא שיש שינוי בהגדרות. יותר אנשים מגדירים את עצמם כחלק מהציונות הדתית, אבל הם לא האב-טיפוס של הציונות הדתית. לדעתי הדבר נובע מאובדן מושג הסמכות - גם הסמכות ההורית מבחינה תורנית-חינוכית, ילדים מרשים לעצמם עוד כשהם בבית ההורים להתנהג לא לפי החינוך שקיבלו, ובוודאי הסמכות הרבנית".

הדוגמה הכי מובהקת לכך, אומרת אראלי, בהשראת ספרו של יאיר אטינגר 'פרומים', היא באי הקשבה של שני הקצוות במגזר לרבנות הראשית, שהיא לכאורה הסמכות התורנית במדינת ישראל כולה. "מצד אחד יש את אלה שעולים להר הבית ושמים קצוץ על הרבנות הראשית, ומנגד יש את הכמות הגדלה והולכת של בנות שמתגייסות לצבא, גם הן בניגוד לפסק הרבנות".

"בטווח הקרוב זה רע, כי רואים התפוררות גדולה בחיים הפרגמטיים של האנשים", היא מסבירה. "אבל בטווח הרחוק, אם תהיה עבודה נכונה של מערכת החינוך, של המשפחות ושל המוסדות העל-תיכוניים, אפשר להחזיר את הדור ממקום של בחירה למקום של מחויבות. הדור הצעיר מחפש אמת ואותנטיות. הם לא רוצים לעשות משהו מזויף, והאתגר הוא לחבר בין החיים הבחיריים של האדם ובין האמת האלוקית".

גם תהלה פרידמן, לשעבר יו"ר נאמני תורה ועבודה, מדברת על שולחן המשפחה שסביבו יושבים האח החרד"לי וזה שמתפלל במניין המשותף. "כל עוד אנחנו מתווכחים בכזה להט ומרגיזים זה את זה, זה סימן שיש בינינו קשר". פרידמן רואה ערך בשמירה על הציבור הזה. "אני חושבת שזו קבוצה שמתקיים בה שיח רוחני אידיאולוגי צפוף, מחייה וטוב. זו קבוצה שהציונות שלה דתית והדתיות ציונית, וזה קול ייחודי".

באופן הפוך לעמיטל בראלי, שמזהה את הרוחות הליברליות שחודרות למגזר, פרידמן מפנה את אצבע בדיוק לכיוון השני. לדעתה התהליך שעובר על הציונות הדתית קשור קשר עמוק בביצוע תוכנית ההתנתקות. "עד ההתנתקות הסיפור של תודעת ממלכתיות, במלעיל, היה מאוד חזק. הצבא היה קדוש, הייתה אפילו תמיכה במשה קצב כי הוא נשיא. כשהרב רפי פרץ רקד עם חיילי צה"ל, כל הדבר הזה הגיע לקצה ושם זה התרסק. היום יש בציונות הדתית עמדה שהיא מאוד לעומתית, אולי אפילו אנרכיסטית, נגד הצבא ונגד מערכות המדינה. העמדה הזאת מנוגדת לתפיסות היסוד של הציונות הדתית".

פרידמן ממשיכה ומצביעה על הערכים השמרניים שנכנסו לשיח הסרוג: "ערכי המשפחה והשמרנות הם לא שלנו. אלו ערכים פרוטסטנטים אמריקאיים מיובאים. כבר אין כמעט דיבור על עם ישראל ועל אחדות ישראל. הם נעלמו".

הממ"ד יקבע

"הגדרת הזהות היא אחד הסיפורים הכי מורכבים של הדור האחרון, בגלל טשטוש הזהות", אומר פרופ' אשר כהן, ראש בית הספר לתקשורת בבר אילן, חוקר החברה הדתית ואיש הימין החדש. לדבריו, למרות ההזדהות של מגזרים שונים עם העמדות הציוניות-דתיות, "המגזר הוא לא יותר מ-11-10 אחוזים מהחברה הישראלית. במילים אחרות 12 מנדטים".

גם כהן אוחז בעמדתו של הרב נבון ביחס למיינסטרים הציוני-דתי. "לפני 20 שנה, כשדיברו על המניינים המשותפים, אמרו שהתופעה תלך ותגדל. זה לא הולך וגדל. יש דברים שגם הליברלים לא נוגעים בהם. אין מאה בתי כנסת כאלה. כך גם עם בתי הספר לדתיים וחילונים, הם מתקשים לגייס דתיים. צריך להיזהר עם השיח שמדבר על קצוות כי הוא לא משקף את המציאות". לדברי כהן, למרות שמנסים להציג את החברה הישראלית כמסיתה ונזעמת, היא מאוד מתונה וכך גם המגזר. "המיינסטרים יודע איפה לעצור. הוא יספוג ערכים פמיניסטיים אבל לא ייסחף איתם". כהן מחלק זאת כך: רבע ליברלים, רבע חרדלים ו-50 אחוזים מיינסטרים. לדבריו דת ומדינה היא הסוגיה שמפלגת את הציבור.

אבל זה מה שהמגזר הזה היה אמור להביא אל המדינה, לא? קול מחדש וייחודי בדיוק בנושא הזה.

"המפלגה הציונית-דתית הביאה תשובה ייחודית בדור הראשון של המדינה. החרדים אמרו 'אנחנו לא יכולים להתפשר בסוגיות של דת ומדינה', והציונות הדתית כן. לפני שנחקק חוק שעות עבודה מנוחה אמר הרב הרצוג לח"כים של החזית: 'אתם מפקירים את השבת בידי מחלליה'. ענה לו זרח ורהפטיג: 'זה לא עניין של אנשי דת. לכולנו חשובה השבת, אבל אנחנו צריכים לראות מה ניתן לעשות בפרהסיה הציבורית. זו שאלה פוליטית'. היום בגלל הסוגיות האלה בנט לא יכול לשבת עם סמוטריץ', כאשר בכל נושא אחר הם יכולים לשבת יחד". באופן אישי כהן חושב שכסמל, לציונות הדתית צריכות להיות עמדות אחרות מאלה של החרדים בסוגיות האלה, עמדות של פשרות, "אם לא, אז אין טעם למפלגה שלך כשיש כבר מפלגות חרדיות שמייצגות את העמדה הזאת".

האם לדעתך הציבור הציוני-דתי יישמר או יתפצל בעתיד?

"שאלת השאלות היא לאן יישלחו הילדים ללמוד. אם הממ"ד יישמר וילדים עדיין ילכו לאותו בית ספר, לא משנה שיש לו גוון כזה או אחר, המגזר יישמר. יהיה בסיס משותף. אם לא אז הוא יתפצל, כי גם ככה יש להניח שקהילת היישוב נווה והקהילה הליברלית בקטמון לא ייפגשו, והשאלה היא עד כמה אנשי הקצוות יתפסו מקום בתוך המיינסטרים".