בין הכנסת לבית הכנסת

אנה ברסקי, הכתבת הפוליטית-מדינית של 'מעריב', מצליחה לחיות במפגש עולמות כמעט בלתי אפשרי

הדס צורי , כ' בטבת תש"פ

"כשאני שומעת שיח שנאה והסתה בפוליטיקה זה כואב לי מאוד". אנה ברסקי
"כשאני שומעת שיח שנאה והסתה בפוליטיקה זה כואב לי מאוד". אנה ברסקי
צילום: מירי שמעונוביץ

כשאנה רייבה ברסקי, כיום הכתבת הפוליטית והמדינית של מעריב, למדה בבית הספר היסודי במוסקבה, היא סיפרה יום אחד לאמה שלחברתה לכיתה יש אח קטן. האם הופתעה ושאלה אותה אם החברה באה ממשפחת מצוקה. שאם לא כן, מדוע יש כל כך הרבה ילדים בבית?

"אם כך גדלת", אני שואלת את אנה, "כיצד את מסתדרת היום, כאשת תקשורת עסוקה, עם גידול ארבעת ילדייך?". ברסקי מפתיעה ומספרת שטיפ חשוב שמלווה אותה כבר כמה שנים בגידול ילדיה היא קיבלה מלא אחרת מאשר הפוליטיקאית ציפי לבני.

"כשהייתי אימא צעירה לשני ילדים, ראיינתי את ציפי לבני", היא מספרת. "בדרך כלל, ציפי היא לא טיפוס לבבי ופתוח ולא מדברת בחופשיות על חוויותיה כאישה וכאמא, אבל השיחה בינינו הגיעה גם לנושאים הללו. סיפרתי לה שאני אם לשני בנים קטנים, כי ידעתי שגם לה יש שני בנים, ושאלתי אותה כיצד הצליחה לשלב אימהות וקריירה. היא אמרה לי שבשלב מסוים הגיעה למסקנה שיותר חשובה האיכות של הזמן שאמא מעניקה לילדיה מאשר הכמות: כאשר בזמן שאת נמצאת עם הילדים את פנויה אליהם לחלוטין, רגשית ופיזית, הכמות של הזמן משנה פחות". השיחה הזאת עם לבני הרגיעה אותה ונתנה לה כיוון ומיקוד. "בזמן שאני איתם – אני רק איתם. בשבת זה כך, וזה מאוד משמעותי בשבילם וכמובן בשבילי. היא הצליחה לגרום לי לשינוי מחשבתי אמיתי".

אנה ברסקי משלבת בעולמה ובחייה ניגודים רבים, אך כלפי חוץ לא ניכר שמץ דרמטיות בדמותה המאופקת. גם כשהיא מתארת חוויות רגשיות חזקות בחייה, היא עושה זאת בריחוק מה, כאילו מדווחת על חוויותיו של מישהו אחר. כך היא מתנהלת גם בעבודתה העיתונאית, שעברה דרך ערוץ 9 לדוברי רוסית, לאחר מכן בתאגיד וכיום כאמור בעיתון מעריב.

"הסגנון של הסיקור העיתונאי ברוסיה שונה מאוד מאשר בארץ", היא מסבירה את סגנון עבודתה הנדיר בנוף התקשורתי הישראלי. "העיתונאים ואנשי התקשורת אמורים לסקר מהצד, ולהעביר לציבור מידע אובייקטיבי. הם אינם אמורים לחוות דעה או לערב את עצמם בנושא הסיקור. זה הסגנון וזו הדרישה".

כאשת תקשורת שעלתה לארץ מברית המועצות, חזרה בתשובה ומנהלת אורח חיים חרדי, נראה שהסגנון המאופק והמרחק מנושאי הסיקור שהביאה עמה מעשרים שנות תקשורת בטלוויזיה הרוסית שומרים עליה בג'ונגל התקשורתי והפוליטי. "כשאני שומעת שיח שנאה והסתה בפוליטיקה – זה כואב לי מאוד", היא מודה, ומתייחסת להתבטאויות שעלו לאחרונה לסדר היום התקשורתי: "השיח של כמה מחברי ישראל ביתנו נגד החרדים פוגע בי אישית ומצער אותי, כמו גם שיח של זלזול ודחייה כלפי הציבור דובר הרוסית. אני גם דתייה וגם עולה מרוסיה, ומבחינה זו אני נמצאת בין הפטיש לסדן".

הסתננות לילית לעיראק

אנה ברסקי נולדה וגדלה כבת יחידה במשפחה יהודית במוסקבה, שהייתה רחוקה מכל סממני יהדות. "הייתי היהודייה היחידה בכיתה", היא מספרת. "בעלי גדל גם הוא ברוסיה, אבל באזור אחר - באוראל. הוא סיפר לי שהיו איתו עוד כמה יהודים בכיתה. בשבילי זה היה דמיון פרוע. הייתי בודדה ביהדותי, התביישתי בה והסתרתי אותה".

ביומן המורה היו כתובים שמות הילדים, וליד השם היה רשום הלאום. בהפסקה הילדים היו פותחים את היומן ובוחנים את הלאום של חבריהם לכיתה. "הייתי בורחת החוצה בהפסקות מרוב בושה שמא יגלו את הלאום שלי", היא נזכרת. "יום אחד, כשהייתי בת שבע או שמונה, ניגש אליי אחד הילדים ואמר לי: אנה, אני יודע מי את – את יהודייה!'. נבהלתי מאוד, הסמקתי והזעתי וצעקתי לו: 'לא נכון! אני רוסיה!'. הוא היה כל כך אנטישמי, שנבהל בעצמו ממה שאמר לי, כי חשב שיהודייה זה דבר כל כך נורא, שאולי הגזים. הוא חזר בו ואמר: 'טוב, את כמעט רוסיה, אבל לא לגמרי'". גם ממרחק השנים היא מסננת כעת: "האנטישמי הקטן הזה!".

את דרכה בתקשורת החלה כעיתונאית במוסקבה. בגיל צעיר התקבלה לעבודה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית, ובמשך עשרים שנה שידרה וסיקרה חדשות ופוליטיקה. "הייתי כתבת מדינית צעירה ומבטיחה והייתי די מוכרת", היא משחזרת. "מה שקידם אותי משמעותית מבחינת הקריירה והחשיפה היה הסיקור של מלחמת המפרץ השנייה ב-2003, כשסדאם חוסיין הובס ונפל. גרתי אז כחצי שנה בכווית ובעיראק וסיקרתי הכול מקרוב".

במהלך הסיקור של מלחמת המפרץ השנייה, כל צוותי הצילום ומשלחות העיתונות התאכסנו באותו בית מלון בכווית, שם מוקם מרכז העיתונות. "במלון נתלתה מודעה שהצהירה כי כל קשר עם ישראל אסור לחלוטין. עיתונאי שיגלו שהוא משתף פעולה עם כלי תקשורת או גוף ישראלי כלשהו - יגורש. היה מצחיק לגלות שרבים מהעיתונאים שהגיעו לסקר את המלחמה היו יהודים".

מכיוון שהאזור הוכרז כשטח צבאי, העיתונאים הורשו לסקר את הקרבות רק באמצעות הדוברויות של הצבא האמריקני והבריטי, שערכו סיורים מאורגנים. "אבל ככה לא משיגים כותרות", היא מסבירה. אנה וצוותה, שכלל צלם וסאונד מן, הורידו את לוחיות הזיהוי מהג'יפ שבו נסעו כדי שהעיראקים לא יזהו שהם מגיעים מכווית. "לקחנו איתנו מים ואוכל, שכפ"צים וקסדות שהבאנו ממוסקבה, וחצינו בלילה את הגבול עם עיראק. נסענו לשטח העיראקי שנכבש על ידי הבריטים והאמריקנים, עברנו ליד אום אל-קסרא והגענו עד בצרה". בצידי הדרכים הם צילמו טנקים סובייטיים שהצבא העיראקי השתמש בהם. רוב האמל"ח העיראקי הגיע מרוסיה.

סיקור המלחמה היה בשבילה חוויה בלתי נשכחת: "הייתי צעירה מאוד, בת 24. במוסקבה את לא נפגשת במציאות כזאת. אני זוכרת שכשחזרתי למוסקבה התקשיתי מאוד לחזור לשגרה. הרגשתי שאין לי דרייב, הכול היה אפור ומשעמם".

בין פוטין לנתניהו

ככתבת פוליטית ומדינית ברוסיה, עקבה ברסקי מקרוב במשך תקופה ארוכה אחרי הנשיא פוטין. את הריאיון הראשון איתו ערכה עוד לפני שמונה לנשיא. "הוא היה אז ראש הביון הפדרלי הרוסי והנשיא היה ילצין. הוא לא הרשים אותי יתר על המידה, בעיניי הוא היה עוד פקיד בכיר ואפרורי. די הופתעתי כששמעתי שהוא נהיה נשיא". לפוטין יש בית הארחה בסוצ'י, לשם הוא עובר בקיץ בדרך כלל למעין חופשת עבודה, ושם הוא מקיים את כל הפגישות עם מנהיגי העולם. בתקופה שבה הוא נמצא בסוצ'י, כל תא הכתבים המדיניים עובר גם הוא לשם. "שכרו לנו בית מלון על שפת הים התיכון וגרנו שם כשבועיים-שלושה בכל פעם, סיקרנו פגישות ואירועים חשובים".

בתקופה ההיא, פוטין עוד היה נשוי ובנותיו היו בגיל ההתבגרות. "את משפחתו הוא הסתיר לחלוטין מעיני התקשורת", היא מספרת. לעומת זאת, הייתה לו כלבת לברדור שחורה בשם קוני, שהייתה אהובה עליו במיוחד. "ראינו רק אותו ואת הכלבה", היא צוחקת. "הוא העניק לה יחס חם ולבבי שהיה מאוד בולט. כשהגיעו השרים בממשלתו להיפגש איתו, הם נזהרו מאוד ביחסם לכלבה והקפידו להתייחס אליה בחום, שלא לומר להתחנף אליה, כדי לרצות את בעליה".

ברסקי מספרת שפוטין מקפיד מאוד שלא תהיה לו אופוזיציה בתקשורת, בעיקר בתקשורת הדיגיטלית. "אין שם סיטואציה כזאת שבה פרשן פוליטי מבקר את פוטין בשידור. זה לא קיים. כשאני עבדתי שם, היינו עושים עריכה עצמית ביקורתית מאוד: עוד לפני שהעורך אומר מה להוריד, את כבר מצנזרת את עצמך. ברוסיה לימדו אותנו שעיתונאי הוא 'מעל הקרב' וחשוב שלא יערבב את דעותיו בעבודתו העיתונאית. כאן זה לא כך, הרבה עיתונאים מערבים בעבודתם את האג'נדה הפוליטית שלהם והכתיבה מהווה בשבילם פלטפורמה לכך".

את הפער התפיסתי בין העיתונות הרוסית לישראלית, היא ממחישה גם דרך עיניו של ראש הממשלה עצמו. ברסקי מספרת על פגישת תדרוך כתבים עם נתניהו שהשתתפה בה. "בפגישה דיברנו גם על היחסים של פוטין עם התקשורת הרוסית, שלא מבקרת אותו בכלל. ואז נתניהו אמר: אצלנו זה אחרת לגמרי. מישהו העיר בהומור: אתה מקנא בו? מהבעת פניך נראה שאינך מתנגד לגמרי לתקשורת מגויסת".

את חושבת שיש לו משאלת לב כזאת? תקשורת שאינה ביקורתית?

"לא. נתניהו גדל בארצות הברית, יש לו סגנון מחשבה מערבי לגמרי והוא לא מעלה על דעתו לדכא את הביקורת כלפיו. אבל בהחלט אפשר להבין אותו. הוא סופג ביקורת רבה, חלקה עניינית וחלקה שנאה של ממש ורדיפה". אבל, מציינת ברסקי, הביקורתיות הזאת משותפת לרוב מדינות המערב. "תראי את טראמפ, או את נשיאי צרפת, לדוגמה. הם נתונים לביקורת נוקבת 24/7. אני בקשר עם אנשי תקשורת בארצות הברית ובאירופה, ואדם שמגיע לתפקיד ציבורי כזה יודע שמעתה הוא חשוף לעין הציבורית ולביקורת. זה חלק מהעניין ונתניהו מודע לכך".

האופן שבו ברסקי מנתחת את המפה התקשורתית מעניק לנתניהו קרדיט נרחב על השינויים שהתחוללו בתחום בעשורים האחרונים, אולי דווקא בשל הביקורת שספג מהתקשורת: "אני חושבת שנתניהו עשה דרך ארוכה מבחינת יחסיו עם התקשורת: המצב שהוא פגש בקדנציה הראשונה שלו ב-96' שונה לחלוטין מהמצב כיום. הוא עשה מאמץ אדיר לפתוח את שוק התקשורת, ובעיקר פעל כדי שיהיה גיוון דעות תקשורתי רחב יותר. נכון, לא הכול בזכותו, אבל יש לו חלק לא מבוטל בזה. בעבר, רוב אנשי התקשורת היו פחות או יותר מאותו זן".

כדי להמחיש את עומק השינוי, היא מתארת התרחשות מלפני כמה שנים: "כשיאיר שרקי שירת בגל"צ, הוא היה מגיע לכנסת במדי צה"ל וכמובן עם הפאות הארוכות. כשהוא היה נכנס לישיבות סיעה, כולם היו נדהמים מהמראה הנדיר שלו. רבים לא ידעו לאיזה זרם דתי לשייכו, והיו תגובות כמו: חסיד בסגנון מאה שערים ומשרת בצבא? איך זה ייתכן?", היא צוחקת. "כיום אנחנו רואים השתלבות בזכות וממש לא בחסד של אנשי תקשורת מעולים בתקשורת הכללית. בד בבד, רואים גם התפתחות של תקשורת מגזרית, דתית וחרדית, וכל זה מתאפשר הרבה בזכות הפעילות של נתניהו בנושא. מהבחינה הזאת מגיע לו צל"ש. כמובן שזו תוצאה של הניסיון שלו להתגבר על היחס התקשורתי כלפיו, כי בקדנציה הראשונה הוא בעיקר ספג, אבל הרווח הוא של הציבור".

"להיות אמא זה אושר"

כיום מנהלת ברסקי, בשנות הארבעים לחייה, אורח חיים חרדי, ומתגוררת בשכונת הר נוף בירושלים. בעלה, ד"ר בנימין ברסקי, גם הוא בעל תשובה, הוא דוקטור למתמטיקה. ארבעת ילדיה (בני שנתיים, חמש, עשר ו-13) מתחנכים בחינוך תורני.

מה גרם לך להתחיל בתהליך של חזרה בתשובה?

"ברוסיה התחנכנו על אתאיסטיות וגם על פחד, פחד אמיתי מרדיפת הדת. ידעתי במעורפל שחלק מבני משפחתה של אמי נרצחו בשואה בשל היותם יהודים. ב-2005 התקיים באושוויץ אירוע לרגל יום השואה הבינלאומי. התלוויתי לפוטין שהוזמן לשם. בטקס עצמו כל כך התרגשתי. למי שגר בארץ, טקסי יום השואה הם אירוע שגרתי. בשבילי זו הייתה פעם ראשונה. התרגשתי מאוד מהתפילות היהודיות וחשבתי על העובדה שאני קרויה על שם סבתי היהודייה חנה - ששמרה מצוות, ולי עצמי אין מושג בכלום. הרגשתי שאני בוגדת בשורשים שלי, למרות שהבורות איננה באשמתי, והחלטתי שכשאחזור למוסקבה אחפש בית כנסת כדי ללמוד יהדות. וכך היה".

בעלה של אנה עלה לארץ בגיל 15, בשנות ה-90. "הוא שירת בצה"ל ושם נחשף ליהדות וחזר בתשובה". במהלך ביקור של אנה בארץ, הם הכירו והחליטו להתחתן. ההחלטה הביאה לעלייתה לישראל, בשנת תשס"ה.

ילדיהם של בני הזוג הם אומנם צברים שנולדו בישראל, אבל אינם מנותקים משפת הוריהם. "חשוב לנו שיידעו גם רוסית, אז בבית מדברים גם וגם. היות שאני עובדת כל השנים בשעות לא שגרתיות, תמיד יש לנו מטפלות בבית ואני דואגת שהן יהיו דוברות רוסית. כמובן שהעברית דומיננטית יותר, אבל הילדים מבינים ושולטים גם ברוסית".

הילדים מתחנכים במוסדות חרדיים?

"החלוקה למגזרים בארץ זרה לי", היא מודה. "כל הזמן מנסים לאבחן לאיזה זרם אתה שייך: את חובשת פאה – אה, אז את חרדית? אבל יש לך סרט, חצי פאה – אז את חרדית מודרנית? אני דתייה ושומרת תורה ומצוות ללא שום ספק, אבל לא יכולה להגדיר זרם מובהק שאליו אני משתייכת. בניי לומדים בבית הספר 'אהבת ישראל' בירושלים. זה בית ספר לבנים בלבד ולומדים בו חרדים ודתיים לאומיים תורניים. הבן הבכור חגג השנה בר מצווה, אז הוא עבר ללמוד ב'חדוות התורה' – בית ספר שהוא מעין ישיבה תיכונית שבה לומדים נערים ממשפחות חרדיות המעוניינות גם בלימודי ליבה ובבחינות הבגרות".

חשוב לך שילדייך ילמדו לימודי ליבה ויקבלו גם השכלה כללית?

"בהחלט. אני מברכת על היוזמה של שר החינוך לשעבר, השר שי פירון, שייסד את הזרם הממלכתי-חרדי, שלומדים בו לצד לימודי קודש גם לימודי ליבה. זה מבורך, כי הציבור החרדי מגוון, ויש הרבה חרדים עובדים וחרדים מודרניים שלימודי הליבה חשובים להם". היא מוסיפה שמאוד חשוב לה שילדיה ימשיכו את שרשרת הדורות וישמרו מצוות. "יהיה לי קשה אם הם לא ירצו לשמור מצוות. אני מאוד רוצה שהם יראו את כל היופי של המסורת היהודית ולא יראו בזה נטל".

כיצד את מצליחה לשלב קריירה תובענית עם אימהות לילדים צעירים?

"זו שאלה מורכבת ונושא שגורם לי ללא מעט מחשבות. למצוא איזון זה אתגר, אבל זה אפשרי. כיף לי להיות אמא, זה מקור אושר גדול בשבילי. הייתי בת יחידה ויש לי ארבעה ילדים. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. נכון, אני עייפה. הבן הצעיר שלי בן שנתיים בלבד וסיימתי להניק רק לפני כמה חודשים. הייתי חוזרת משידורים מאוחר בלילה ואז עוד קמה להנקות. אבל זה לא סבל בשבילי, ההפך - זה מאוד משמח אותי".

איך את מתחזקת את הרוחניות שלך בשטף העבודה התקשורתית?

"קודם כול – יש לי את השבת. זה יום שמטעין אותי רוחנית, זמן שבו הטלפון כבוי ואני רק עם המשפחה. זה נותן כוחות. אני גם אוהבת לשמוע שיעורים של רבנים שונים, בלי השתייכות מגזרית: גם רבנים דתיים לאומיים וגם חרדים. יש ספר שאני אוהבת לחזור ולקרוא בו שוב ושוב, 'להישאר יהודי' - ספרו הביוגרפי של הרב זילבר, מעולי ברית המועצות, שהגיע לארץ בשנת 73' והיה ממייסדי החוגים התורניים של דוברי הרוסית בארץ. אדם נדיר שנולד ב-1916, שנה לפני המהפיכה הקומוניסטית, למשפחה של רבנים. הספר מתאר את קורות חייו ואת השהות שלו במחנה עבודה ואיך שרד כאדם דתי במדינה אתיאיסטית, בלי פאתוס והגזמה, וזה נותן המון כוח וחומר למחשבה. הוא מחזק אותי בכל פעם מחדש".

"למה ש"ס לא שינו את החוק?"

בתור אישה חרדית שומרת מצוות, שהיא גם חלק מקהילת יוצאי ברית המועצות, נמצאת ברסקי במפגש כמעט בלתי אפשרי בין עולמות שבהוויה הישראלית נמצאים בהתנגשות מתמדת. רק לאחרונה התרחש סיבוב נוסף בזירת ההיאבקות הזאת, כאשר מחד שודר הסרטון האנטי-חרדי של ח"כ אלכס קושניר מישראל ביתנו, שקומם עליו רבים, ומאידך התבטאותו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף אודות יהדותם של עולי רוסיה חוללה סערה. ברסקי, שחיה את הקלחת הפוליטית והציבורית דרך עבודתה העיתונאית, סובלת במיוחד ממה שהיא מכנה "שיח השנאה".

"שיח השנאה הוא איום ונורא", היא כואבת, "התרגלנו לכך, וגרוע מזה – התמכרנו! מבחירות לבחירות שיח השנאה מידרדר במדינת ישראל ובמרחב הציבורי, ומגיע לרמות מחרידות באמת. בנוגע לדבריו של הרב הראשי", היא מבהירה, "אני חושבת שזה משחק פוליטי. הוא לא פוליטיקאי, אבל זה משרת את השיח הפוליטי הנבזי. אני כל כך כואבת את השיח הזה משני הצדדים. אני רואה אינספור טוקבקים ברוסית שמתבטאים בצורה מזעזעת, כמו: צריך לשרוף את כל הדוסים המסריחים האלה! או: לצערנו היטלר צדק וצריך לשרוף/לגרש/להרוג אותם".

היא מספרת שפעם ניגש אליה מלצר דובר רוסית במסעדה שישבה בה וביקש ממנה, ככתבת ערוץ 9, לעזור לו "עם הדוסים המסריחים שיושבים לנו על הראש ומביאים להתחרדות השכונה שלנו". "אני וחברתי שישבה איתי פרצנו בצחוק על הכתובת המושלמת שמצא כדי להתלונן על דוסים. אמרתי לו: 'סליחה, אדוני. אני לא הכתובת לחשדות ולחששות שלך, תפנה לעירייה'".

מצד שני, ברסקי מספרת בכאב גם על טוקבקים בתקשורת החרדית נגד "גויים רוסים, אוכלי חזיר ושותי וודקה". "זה פוגע בי, כי אני באה ממשפחה לא דתית שאין בה התבוללות כלל. הייתי מעדיפה שכל הפוליטיקאים יימנעו מהשיח הגזעני והספוג בפוביות, אבל לצערי הרב זה כיום הבסיס לשיח פוליטי ואני לא רואה את זה משתנה".

אבל הרב יוסף ציין עובדות: העלייה הרוסית הביאה לארץ עולים רבים שאינם יהודים, ורבים מהם אף מנוכרים ליהדות.

"הדיבור על הלא יהודים שעולים מרוסיה התחיל הרבה לפני העלייה הגדולה. בתחילת שנות התשעים הרב יצחק פרץ, יו"ר ש"ס לשעבר ושר הקליטה בממשלת שמיר, התבטא נגדם בסגנון מאוד דומה. לפי הסטטיסטיקה, עד שנת 92'-93', אחוז היהודים לפי ההלכה בתוך כלל העולים היה גבוה מאוד. כלומר, אז זו לא הייתה בעיה ממשית ובכל זאת הוא אמר שכולם גויים ומביאים איתם פשיעה. נכון שיש היגיון במה שאומרים מנהיגי ש"ס לדורותיהם, מחריד לראות התבטאויות אנטישמיות כאלה כאן בישראל, אבל כל אלה שאינם יהודים ועלו לארץ לא עברו על שום חוק. חוק השבות מאפשר להם לעלות, אז למה שלא יעלו? הביקורת שלי כלפי ש"ס היא שהם משתמשים בזה ככלי פוליטי. במשך שלושה עשורים ש"ס ישבה בממשלות השונות. אם הם היו מתעקשים לתת את תמיכתם ליוזמות שונות בתמורה לשינוי חוק השבות, הם היו מקבלים את זה. למה הם לא עשו את זה? איפה הייתם? אם אתם משוכנעים שחוק השבות בעייתי כל כך, אז תעשו מאמץ פרלמנטרי לשינויו. יש לכם כלים לכך. הם מעולם לא העלו הצעת חוק כזאת, אפילו לא פרטית".

ברסקי גם מזכירה שמי שיזם את השינויים בזמן שהחוק חוקק, בשנות ה-70, הוא דווקא אנשי המפד"ל, שאפשרו גם לדור השלישי לעלות לישראל דרך חוק השבות. "הם חשבו שממש מעטים ירצו לעלות לארץ על סמך היותם נכדים לסבא יהודי. לו היו מספרים לאותם טובי לב מהמפד"ל של שנות ה-70 שכעבור 20 שנה גורבצ'וב יהרוס את ברית המועצות ויגרום לכמעט מיליון בני אדם לעלות ארצה, הם היו מתעלפים".

הרבי של ליברמן

יחד עם זה, חשוב לברסקי להצביע על בעיה אמיתית שנוצרה בעקבות העלייה של משפחות מעורבות רבות: "זה עניין שאין להקל בו ראש. חלק מהסיסמאות של ישראל ביתנו מופנות ישירות אל המשפחות הללו ויש להן מצוקה אמיתית. הם לא יכולים להתחתן כאן ולא זוכים לקבורה כמו כולם וכדומה. הם מרגישים ממורמרים ופגועים, וישראל ביתנו מבטיחה לקדם את האינטרסים שלהם. נכון, אפשר לבוא אליהם בטענות על בחירתם להתחתן עם יהודים, אבל מה לעשות, כרגע זה המצב".

אז מה הפתרון? לעקם את ההלכה כדי שהם ירגישו טוב יותר?

"לא, אבל אי אפשר להתעלם מהמצב הזה. מתישהו צריכה לקום ממשלה שתטפל באזרחים שזקוקים לעזרה, בלי שיח שנאה ובלי להיכנע לדרישות מוגזמות כמדינת כל אזרחיה, אלא בצורה עניינית". חשוב לה להדגיש שמדובר בציבור מגוון בדעותיו. "אי אפשר לדבר על הקול הרוסי בכללותו, אבל הנטייה של הציבור הזה היא ימינה, וזה יישמר כל עוד הדור הראשון של עולי ברית המועצות חי כאן בארץ". מאידך, היא מסבירה שלחלק גדול מהם קשה עם היהדות האמונית: "כל מי שקיבל חינוך סובייטי, קיבל חינוך אתאיסטי. הסבירו לנו שמי שהולך להתפלל הוא מעין 'זקנה משוגעת'. שם מאמינים במדע".

היא מציינת שדווקא ליברמן הוא אדם שבאופן יחסי לכלל העולים מרוסיה, מאוד מחובר ליהדות: "לליברמן יש הרבה יותר יידישקייט מאשר לרוב עולי ברית המועצות. הוא שולט ביידיש, ופעם כשהגעתי למשרדו ראיתי תמונה של רב כלשהו על אחד מהמדפים מאחוריו. שאלתי מי זה, והוא אמר 'זה הרב שלי - הרבי מריבניץ'".

מה חשבת על הסרטון שצילם חבר הכנסת אלכס קושניר בנוגע לבודקות הטהרה?

"בשבילי, כל התייחסות נוספת לסרטון מסוג זה רק מוסיפה לחשיפה שלו ואני ממש לא מתכוונת לשחק במשחק הזה. גם כאן זה משחק פוליטי מאוד כואב וכולם נפגעים מכך. סרטון כזה יוצר שיח אלים ומלוכלך".

את מאוד מאופקת. את לא חושבת שלפעמים יש מקום לאמירה יותר ברורה מול מתקפות אנטי-חרדיות?

"אני לא נכנסת לוויכוחים. ייתכן שאני טועה, אבל אני למודת ניסיון: הבנתי שכמעט בלתי אפשרי לשכנע מישהו במה שאני חושבת שהוא נכון. גם את עצמי קשה לי לשכנע לפעמים", היא צוחקת. "כשאנשים באים עם עמדות ברורות, הם בדרך כלל לא מעוניינים להשתכנע. שינוי דעות זו תוצאה של עבודה עצמית והליך פנימי, ולא תוצאה של שכנוע מבחוץ".

"הפוליטיקאים הזיקו לנעמה"

לאחרונה ראיינה ברסקי למוסף סוף השבוע של מעריב את שגריר רוסיה בישראל, אנטולי ויקטורוב. בריאיון הושמעה התייחסות ראשונה של נציג רוסי רשמי לפרשת נעמה יששכר, הצעירה הישראלית הכלואה מזה כמה חודשים בכלא הרוסי. "השגריר אמר משהו שחשבתי עליו בעצמי, אבל נמנעתי מלומר אותו בפומבי כי זה מאוד רגיש. הוא דיבר על פוליטיקאים בעלי השפעה שיצאו לתקשורת ודיברו בצורה מתנשאת בקשר לפוטין. ביטויים כמו 'הוא חייב לשחרר אותה' ו'אין משפט צדק ברוסיה'. על פי השגריר, זה גרם נזק גדול לנעמה מכיוון שכך לא מדברים עם נשיא רוסיה, זה לא מכובד ולא מקובל עליהם. הוא הביע בכך ביקורת חריפה כלפי פוליטיקאים ישראלים".

לדבריה, היא יודעת בוודאות שדבריו נפלו על אוזניים קשובות ואפילו עוררו בהלה. "אפשר לחלוק על דעתי", היא אומרת, "אבל אני חושבת שבתוך המורכבות של המצב צריך להסתכל על המנטליות הרוסית. הגאווה והכבוד אצל המנהיגות הרוסית ואצל פוטין בפרט הם עניין מרכזי מאוד. ביקורת כזאת רק גורמת לו להקשיח עמדות: אתם חושבים שאם תצעקו בתקשורת אני אתקפל? זה משליך על המצב של נעמה".

ברסקי מצידה ממשיכה לפעול בעניין ככל יכולתה. היא כותבת ומסקרת את הנושא ועומדת בקשר עם קרובי משפחה של נעמה וגורמים ברוסיה. "זה נורא ואיום בעיניי, ליבי יוצא אל הבחורה הזאת", היא משתפת, "אני מאמינה שירושלים לא מפסיקה לפעול מאחורי הקלעים, ואני ממש רוצה להאמין שבקרוב היא תחזור הביתה".