מי הפקיר את הרובע היהודי ולמה

ספר חדש חושף את הפרטים הפחות מוכרים על האופן בו הופקר הרובע היהודי בימי טרום המדינה למתקפות הערביות, ואת הסיבות להפקרה הזו.

שמעון כהן , כ"ג בטבת תש"פ

המתקפה על הרובע היהודי
המתקפה על הרובע היהודי
צילום: ארכיון, ד"ר מילשטיין

בימים הקרובים ייצא לאור ספרו השישי של ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין על האמת של מלחמת העצמאות. הספר השישי מוקדש להקרבתו של הרובע היהודי. שוחחנו עם הד"ר מילשטיין על כך.

בספרו זה, השישי מתוך 30 המתוכננים לצאת לאור עד שנת ה-75 למדינת ישראל, בוחן ד"ר מילשטיין את המניעים שהובילו להפקרתו טרם קום המדינה של הרובע היהודי שייפול רק בהמשך, לאחר הקמת המדינה. "הספר מנסה גם לתאר את העובדות וגם להבין מדוע הוא הוזנח", אומר מילשטיין.

בספרו קובע ד"ר מילשטיין כי "המפקדים שנשלחו לרובע היהודי כדי לפקד על הרובע היהודי, כמו כלל המפקדים שנשלחו לירושלים, לא היו מהרמה הגבוהה ביותר. ניתןו לומר זאת גם על גוש עציון", הוא מעיר. "כיוון שכך, נעשו שני דברים, ברמה הטקטית בתקריות מול הערבים תפקדנו גרוע וזה גם נתן מורל גבוה לצד הערבי וגם הוריד את המורל בצד שלנו".

"היו יכולים להפנות מפקדים ברמה הגבוהה יותר לירושלים, כמו שאחרי הכרזת העצמאות משה דיין נשלח לעמק הירדן, כי האזור נחשב אז בעיני בן גוריון למאוד חיוני בגלל הקיבוצים ומסורת העליה הראשונה ותנועת העבודה", אומר מילשטיין הסבור כי מכלול הנתונים מלמדים שבן גוריון מנע את משלוח המפקדים הטובים יותר לירושלים משום שהוא לא התעניין ברובע היהודי.

"מי שהוביל במאה העשרים הייתה הציונות הסוציאליסטית ולה, כלומר לבן גוריון ולחבריו, היה יחס של בוז לישוב הישן, גם צפת וגוש עציון ובוודאי ירושלים", אומר מילשטיין ומוסיף: "לא היה אכפת לבן גוריון מהחלק הערבי. גם משה דיין, תלמידו הגדול של בן גוריון, לא רצה לשחרר את הרובע היהודי, בוודאי לא את הר הבית ובשעתו אמר שאינו צריך את הוותיקן הזה. ניתן ללמוד מתלמידו של בן גוריון את עמדתו של בן גוריון כאשר לדברים מצטרפים מעשיו של בן גוריון כאשר לא שלח עזרה לרובע היהודי, מעבר לשליחת המפקדים הפחות איכותיים לשם".

"התחושה הייתה שאין סיכוי לשמור על הרובע ולכן לא כדאי לבזבז עליו כוחות שממילא חסרים. מראש ויתרו על הרובע. יש להערכה הזו חיזוק גם מכך שלפני מלחמת העצמאות היו שיחות בין בן גוריון לבין נציגי המלך עבדאללה, ונאמר שהוא קיבל את החלק הכאילו ערבי, ובין היתר ירושלים אמורה הייתה להיות מחולקת, חלקה בידי עבדאללה וחלק בידינו".

מילשטיין מזכיר את בחירתו של בן גוריון לשלוח את ישראל עמיר למפקד האזור, על אף שהיה נעדר כל ניסיון בסוג כזה של לוחמה, שכן היה בעברו מפקד הש"י, המקבילה למוסד או לשב"כ של היום. עוד הוא מציין את הסירוב של עוזי נרקיס לבקשתו של מפקד הרובע, דוד שאלתיאל, להישאר במקום לנוכח האיום הגובר על הרובע ויושביו. "רואים שאדם כמו עוזי נרקיס, שפיקד על הכניסה לרובע, עזב בניגוד לדרישה להישאר, הרוח של אנשי ארץ ישראל העובדת, תנועת הנוער השמאלניות, התפיסה שלהם הייתה שאין מה לעשות ברובע".

מנגד גם יושבי הרובע לא היו בעלי כוח ציבורי שיוכל להוביל לשינוי החלטת ההנהגה. "הרובע היה מורכב ברובו מאנשים חרדים שלא היו ציונים והתנגדו להקמת המדינה. מנהיג הרובע היה הרב ויינגרטן שחשב שההגנה מזיקה כי היא יוצרת התקוטטויות עם הערבים בעוד אנחנו שחיים כבר מאות שנים ברובע שומרים על יחסים טובים איתם ואין סיבה שהם יפגעו בנו. המפקד הראשון של הרובע היה אברהם הלפרין, איש הציונות הדתית, ולא שיתפו אתו פעולה. היו סכסוכים בין הרב ויינגרטן להלפרין עד שהרב הלפרין אפילו קרא אותו לדין תורה על כך שהוא לא נשמע לו. כלומר התעסקו בדברים קטנוניים שלא צריך לעסוק בהם בכלל ובוודאי לא בתקופת מלחמה. המציאות הייתה שגם לא הכניסו כוחות, אבל גם היו חיכוכים בין האנשים פנימה"

בדבריו מדגיש מילשטיין כי אין משמעות הדברים שאנשים לא נלחמו. אנשים ניצבו בעמדות והגיבו להתקפות הערבים, אך "מי שיכול היה עזב את הרובע והיה לכך עידוד. נשארו המסכנים העניים והחולים. המדיניות הכללית שלא עוזבים שום נקודה למעט מקרים מסוימים, לא הייתה כאן. למעשה הקריבו אותם. השאירו אותם במצב הכי קשה ובתנאים כלכליים קשים מאוד. זו הייתה הזנחה גדולה".

"בתנאים שונים הצד הפוליטי קבע הרבה מאוד, ובנושא זה של הרובע היהודי, כמו גוש עציון, ההשפעה של המזרחי הייתה מעטה מאוד והחרדים כלל לא היו בתמונה. כך נוצר מצב שבו לא היה מי שילחץ לטובת הרובע".

מסכם ד"ר מילשטיין את עיקרי הדברים: "בן גוריון לא התעניין בירושלים כי היא לא נועדה להיות חלק מהמדינה היהודית אלא ממדינת האו"ם. בשלב מסוים שהתברר לו שלא תהיה מדינת או"ם שכזו, הדבר היחיד שעניין את בן גוריון, שהבין עד כמה ירושלים חשובה מבחינת התודעה הלאומית, היה שהדרך תהיה פתוחה כדי לשלוח אספקה ומזון, אבל בפועל, כשרואים את המאמצים שלנו, כמעט ולא היו מאמצים להרחבת השליטה מעבר לשטח שבו ישבו היהודים בירושלים".

"לפי ההתנהגות ברור שדברים כאלה מסתירים ולא מגלים. לפי ההתנהגות ויתרנו על העיר העתיקה והקרבנו את יהודי הרובע", חותם מילשטיין.