למרות הכול – ממשלת אחדות

בניסיונם להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, התגלו ראשי כחול-לבן וליברמן כמי שהשנאה לנתניהו סוחפת אותם מעבר לכל קו אדום.

עמנואל שילה , ט"ז באדר תש"פ | עודכן: 07:46

נתניהו וגנץ
נתניהו וגנץ
יהונתן ולצר ואיתן אלחדז / TPS

1

קשה להיזכר מתי אי פעם נרשמה בישראל הפרת הבטחת בחירות בוטה כל כך, כמו ההחלטה של רביעיית הקוקפיט ללכת בכל הכוח על הקמת ממשלת מיעוט התלויה לחלוטין בקולות הרשימה המשותפת.

כמעט בכל ריאיון ערב הבחירות נשאלו ראשי כחול-לבן מה יש להם להשיב על טענת הליכוד שהם מתכוונים לבסס קואליציה על אחמד טיבי, איימן עודה, היבא יזבק וחבריהם. בכל הזדמנות הם הכחישו את הטענה בתקיפות, לעתים גם בזעם. לפני הבחירות הם התחזו למפלגת מרכז הנוטה לימין, וכעת הם מיישרים קו עם עמדות השמאל של מרצ ההולכת ונכחדת. מעולם לא נראה פער גדול כל כך בין התחייבות שניתנה ימים ספורים לפני בחירות להתנהלות בפועל ימים ספורים לאחריהן.

כבר התרגלנו לפוליטיקאים שלא עומדים בדיבורם, אבל במקרה הזה מדובר בהבטחה לבוחר שהופרה באופן בוטה במיוחד מכמה היבטים. ראשית, הגורם המפר הוא מפלגה גדולה המבקשת להגיע אל כס השלטון על ידי הפרת ההבטחה. שנית, ההבטחה ניתנה פעמים רבות ובאופן פומבי מפי הדרגים הכי בכירים במפלגה. שלישית, ההבטחה הופרה תוך זמן קצר ביותר, יומיים-שלושה בלבד לאחר הבחירות, מה שאומר שככל הנראה כבר בזמן אמירת הדברים על ידי בני גנץ, יאיר לפיד ובוגי יעלון הם ידעו בליבם שהם לא מתכוונים לעמוד מאחוריהם. ולבסוף, מדובר במפלגה שלא חדלה לתקוף את נתניהו על חוסר אמינות, וכעת ברור שרק בגלל היעדר מודעות עצמית הם לא ראו כל העת את הדבשת של עצמם.

2

אבל עם כל החומרה שבהפרת ההבטחה לבוחר, הניסיון להסתמך על תמיכת הרשימה המשותפת גרוע הרבה יותר מסתם גילוי חמור במיוחד של חוסר אמינות. מנקודת מבט יהודית וציונית, מדובר בהפקרות מוחלטת, פשיטת רגל ערכית.

המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת הן אנטי-ציוניות, שוללות את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ותומכות בחרם ה-BDS נגד מדינת ישראל. מדובר במפלגה שמנהיגיה וחבריה צברו שלל התבטאויות של הזדהות עם האויב הפלשתיני וגילויי הבנה ואף אהדה לטרור נגד ישראל. מפלגת כחול לבן שללה בהחלטיות כל אפשרות של שיתוף פעולה עם המשותפת, בין השאר משום שראשיה ידעו שכל עמדה אחרת תעלה להם באובדן מנדטים ותגדע באיבה את תקוותם לתפוס את השלטון.

בקצה השמאל הישראלי יש אמנם קבוצה פוסט-ציונית שדוגלת בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, בהחלפת המנון המדינה שמדבר על "נפש יהודי" ובביטול חוק השבות. גם בשמאל הציוני יש מי שבעיניהם המטרה של החלפת נתניהו מקדשת כל אמצעי ומטהרת כל שרץ. אבל רבים מבוחרי המרכז ואף מהימין, כולל מהציבור הדתי-לאומי, שנתנו את קולותיהם לגנץ וחבריו, לא היו מעלים על דעתם לעשות זאת אילו שיערו כמה נמוך הם יהיו מוכנים לרדת כדי לעלות לשלטון.

ועוד לא דיברנו על הדרישות הפרטניות שגנץ וחבריו נדרשים לאשר בתמורה לאצבעותיהם של אנשי הרשימה המשותפת. ביטול 'חוק קמניץ' והכשרה למפרע של עבריינות הבנייה במגזר הערבי, ואיסור גזעני על עליית יהודים להר הבית, הן רק שתיים מתוך הרבה צפרדעים שמנות שבוחרי כחול-לבן הציונים יתקשו מאוד לבלוע.

3

חמורה לא פחות העובדה שהכוח המניע את ההתרחשות הפסולה הזאת הוא שנאה ורגשות נקם.

כבר מזמן אפשר היה להרכיב ממשלה על בסיס הרוב הברור של הגוש הלאומי-דתי שנוצר לאחר סבב הבחירות הראשון, אלמלא השנאה האישית האובססיבית ותאוות הנקם של אביגדור ליברמן כלפי נתניהו, שרק לאחרונה יצאה מן המחשכים ונחשפה במלוא עוצמתה. גם לאחר התיקו שנוצר בסבב הבחירות השני, ניתן היה לסיים את המשבר המתמשך בו נתונה הדמוקרטיה הישראלית ולהקים ממשלת אחדות על בסיס מתווה הנשיא. אבל גנץ וחבריו הפכו את "רק לא ביבי" לעיקרון מקודש, המצווה הראשונה ואולי היחידה בלוחות הברית שלהם. בצעד פסול ערכית שלימים יתברר גם כשגוי פוליטית, הם הודיעו שלא יישבו אפילו יום אחד בממשלה שנתניהו עומד בראשה. את סירובם העיקש הם הצדיקו בכתבי האישום נגד נתניהו - עמדה המנוגדת לעיקרון חזקת החפות וגם להחלטת הכנסת שנקבעה בחוק יסוד לפיו רק בית משפט בפסק דין חלוט יכול להדיח ראש ממשלה. אכן, לא במקרה המתנגדים התקיפים ביותר לקבלת מתווה הנשיא מבין ארבעת ראשי כחול-לבן היו יאיר לפיד ובוגי יעלון. אלה השניים שמונעים לא רק מכוח תאוות השלטון, אלא גם על ידי שנאה ותאוות נקם כלפי מי שהרחיק אותם משולחן הממשלה.

בני גנץ טוען שאצלו ישראל לפני הכול, בעוד נתניהו דואג רק לעצמו. בפועל, גנץ וחבריו פועלים נגד האינטרס הלאומי ומונעים פתרון שיוציא את הדמוקרטיה הישראלית מן הבוץ, כאשר מה שמכתיב את התנהלותם איננה טובת המדינה אלא רגשות אישיים.

4

בכחול-לבן לא מתביישים להפנות אצבע מאשימה אל הח"כים יועז הנדל וצבי האוזר, ולדרוש מהם לתמוך בהקמת קואליציה פוסט-ציונית או להחזיר את המנדט ולהתפטר. זאת לאחר שהשניים הללו היו הפרזנטורים העיקריים שבאמצעותם גייסה המפלגה רבבות קולות מהצד הימני של המפה הפוליטית. בשם הנאמנות המפלגתית נדרשים השניים, ועמם גם חילי טרופר, להצטרף למהלך שכולו שקר, הפרת אמון ופשיטת רגל ערכית. כי אם ארבעת המנהיגים החליטו ללכת בדרכים עקלקלות, מי אתם הח"כים מהשורה שתעזו להחזיק בדעה עצמאית? אם גנץ ולפיד ויעלון ואשכנזי החליטו להפר הבטחה, כל המפלגה חייבת לתמוך בשקר כאיש אחד. אם רביעיית הקוקפיט החליטה לעשות יד אחת עם רשימה אנטי-ציונית, אז לאף אחד במפלגה אסור להיות יותר ציוני מהם.

טרופר, הנדל והאוזר מותקפים בתקשורת כגזלני מנדטים שנכנסו לכנסת על גבה של הרביעייה המובילה. אך האמת היא שגנץ ללא עוזרו ודוברו המוכשר חילי טרופר היה מתקשה להמריא, והמפלגה כולה לא הייתה מצליחה להתנער מהתיוג השמאלני ללא המסכה שעטתה ועליה פרצופיהם של הנדל והאוזר. למעשה, להנדל ולהאוזר יש מחויבות מוסרית הפוכה – להמשיך לייצג את הפלח הימני שבא בעקבותיהם לכחול-לבן. השניים נפגעו אישית מבנימין נתניהו בדיוק כמו שמנהיגם בוגי יעלון נפגע ממנו, אבל זה לא אומר שהם צריכים ללכת אחרי יעלון גם כשהוא לא מסוגל להתעלות מעל לשנאה מעוורת עיניים, שמביאה אותו לאובדן דרך ערכי ומוסרי.

5

בהנחה שהתרגיל המלוכלך של גנץ וחבריו עומד להסתיים כפארסה, לכאורה הצעד הרצוי לגוש הימין הוא סיבוב בחירות רביעי. אחרי שליברמן התגלה כחלק בלתי נפרד מגוש השמאל, ולאחר שנחשפה ערוותם של כל מי שהסכימו להרכיב קואליציה פוסט-ציונית בתמיכת המשותפת, נראה שלגוש הימין יש סיכויים מצוינים להשיג בסיבוב הבא ניצחון בנוק-אאוט.

אבל למרות הפיתוי הגדול לצעוד בכיוון הזה, האחריות הציבורית מחייבת לחתור לממשלת אחדות.

ספק אם ניתן בכלל במציאות הנוכחית של מגפת הקורונה המתפשטת לקיים מערכת בחירות והצבעה. הפגיעה הקשה במשק כתוצאה מהקורונה מחייבת למנוע בזבוז של מאות מיליונים על עוד מערכת בחירות. אבל גם ללא הקורונה, אין ספק שבהרבה היבטים המערכת הפוליטית כולה, גם מצדה הימני, הולכת ומתדרדרת מסיבוב בחירות למשנהו. הקיטוב החברתי שנוצר בזמן מערכת בחירות זקוק לזמן של שקט ויציבות פוליטית כדי לרפא אותו. מערכת בחירות רביעית בתוך פחות משנתיים מסוכנת לחוסן החברתי של ישראל, ועלולה לדרדר אותנו לאפקט מצטבר של שנאת אחים קשה.

נתניהו וגנץ נקראים לגלות אחריות לאומית, להיכנס למשא ומתן ולהרכיב ממשלת אחדות לאומית לתקופה של שנתיים לפחות. ראשות הממשלה תתחלק ביניהם ברוטציה, כשנתניהו ראשון גם בזכות כישוריו וניסיונו וגם בגלל שהמפלגה והגוש שבראשם הוא עומד זכו ליתרון ברור בתוצאות הבחירות. לגנץ כדאי מאוד לאמץ את הרעיון הזה, שיאפשר לו לצבור ניסיון מיניסטריאלי ולכהן כראש ממשלה במחצית השנייה של הקדנציה, כי שום דבר טוב לא צפוי לו ממערכת בחירות נוספת.

לתגובות: eshilo777@gmail.com