הרב שמואל אליהו, נשיא איגוד רבני קהילות, מפרסם הבוקר (ראשון) תשובה לדברים שנתפרסמו בשם הרב פרופ' דניאל שפרבר בנוגע להלכות נידה בתקופת משבר הקורונה.
קראתי את הדברים שנכתבו בשמו של הרב פרופ' דניאל שפרבר על כך שניתן להתיר חיבוק ונישוק בין בעל לאשתו לפני טבילה בתקופת הקורנה בלבד, והייתי מזועזע. בטוח אני שלא יצאו הדברים מתחת ידו של הרב שפרבר ח"ו אלא מתחת ידיה של תלמידה טועה. לצורך ההבהרה, אצרף לכם את הדברים שנתפרסמו בשמו, בכ"ג באדר תש"פ:
דעת החיד"א (יעיר אזן מערכת א' אות ע"א) שדעת הרשב"א שהולך בשיטת הרמב"ן, שאיסורי קריבה הם רק מדרבנן, וכל שכן הוא בבגדו והיא בבגדה דקיל טפי. שיטה זו היא בעקבות דעתו של רב פדת בשבת יג ע"א, דסבר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד, שעל פיו הוא בבגדו והיא בבגדה מותר לגמרי. ובזה פליג על דעתו של רב יוסף המקיש אישה נידה לאשת רעהו, וכו. והראשונים (רשב"א, רמב"ן וכו) שהזכרתי, אף שהלכו בשיטת רב פדת, החמירו באמרם שעל כל פנים יש כאן איסור דרבנן. ודלא כאותם ראשונים (רמב"ם, ראב"ן, או זרוע וכו) שקבעו הלכה לחומרא כרב יוסף. ועל כן שמא בשעת הדחק ולאפרושי מאיסור חמור יותר דמדאורייתא יש להקל בקריבות. ואולי אף הוא בבגדו והיא בבגדה וכן שאר חומרות דקריבה.
עוד אוסיף את אשר שנינו במשנה עדות א ה: ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו...בתפארת ישראל (שם אות כח) ..."לסמוך על היחיד לפעמים בשעת הדחק", כדאמרינן כדאי הוא כ"ש לסמוך עליו בשעת הדחק (גיטין יט). ואילו בנידון דידן אין זו "דעת יחיד" אלא דעת רובם של ראשונים וכו'. ואולם לא אוכל אני הקטן להכריע בעניין זה, אלא אם כן יסכימו איתי רבנים ופוסקים נוספים.
הדברים חמורים ומופרכים. בדברי החיד"א אין רמז לחילוק בין אסורי קריבה ל"הוא בבגדו והיא בבגדה - דקיל טפי", מנין יצא לחלק בניהם? ועוד שנכתב בשמו "שיטה זו היא בעקבות דעתו של רב פדת בשבת יג ע"א, דסבר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד, שעל פיו הוא בבגדו והיא בבגדה מותר לגמרי". אלה דברים מופרכים לגמרי, לדעת רב פדת קריבה היא איסור חמור מדרבנן ולא "מותר לגמרי".
כל מי שמכיר את הסוגיה מכיר את הסיפור הנורא שהגמרא מספרת בסוף הסוגיה על תלמיד חכם שסבר כי קריבה היא איסור דרבנן, והתיר לעצמו להתקרב לאשתו בשבעה נקיים:
תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר.
פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. - בימי לבוניך (שבעה נקיים) מהו אצלך? - אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר (היינו ישנים במיטה אחת והיה חיבוק כשהוא בבגדו והיא בבגדה, ולא חשב על תשמיש בתקופה ההיא). ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'. (שבת יג.)
כל מי שלומד את הגמרא תמה וכי כך מנחם אליהו הנביא אשה אלמנה שבעלה מת בחצי ימיו. ולמה הגמרא מביאה את הסיפור הזה?
התשובה היא בנזק הגדול שהתלמיד חכם הזה עלול לעשות אם הוא יחיה חיים שלמים. בנוהג שבעולם בחצי הראשון של ימי אדם הוא לומד מרבותיו ובחצי השני הוא מלמד תורה לתלמידיו ולציבור. אם התלמיד חכם הזה יורה הוראה לפי שיטתו הוא יגרום אסון לדורי דורות. ולכן ברוך המקום שהרגו.
הסיפור בגמרא הוא על תלמיד חכם מספיק גדול שיודע להכריע לעצמו כדעת רבי פדת וכנגד המשנה וכנגד דעת בית שמאי ובית הלל, וכנגד דעת רב יוסף והחכמים שפסקו כי אסור קריבה בין איש לאשתו הוא איסור תורה, הוא פוסק כרבי פדת שקריבה היא איסור דרבנן, והוא גם מרגיש מספיק חזק לחלוק עליהם ולומר אני אעבור על דברי חכמים ולא אכשל.
מה שהוא לא מבין שאם הוא לא נכשל, אין זה אומר שאחרים לא יכשלו, על פי ההיגיון של אותו תלמיד חכם יתירו לאדם לחבק את אשתו הנדה ואין לך בורות בחינוך יותר גדולה מזו. רובא דרובא דעלמא שיתקרבו לנשותיהן יכשלו ביחסי אישות איתן. "אש בנעורת ואינה מהבהבת". רובא דעלמא יבינו כי אם מותר חיבוק ונישוק עם אשתו נדה זה מותר גם עם רווקות וגם עם אשת איש, כי מאי שנא. על כן אמר אליהו הנביא לאשה האלמנה "ברוך המקום שהרגו". שאילו היה ממשיך לחיות היה גורם אסון לדורי דורות.
חשוב שיהיה ברור, הדברים שנתפרסמו בשם הרב שפרבר הם טעות גמורה בהלכה. לא יכול להיות שהם יצאו מתחת ידו. וכי מי התיר לרב לפסוק נגד דעת הרמב"ם והשו"ע שפסקו שקריבה היא איסור תורה. מי התיר לרב לפסוק שמותר לעבור על איסור דרבנן בשעת דחק. אין לך "נתת דבריך לשיעורין" גדול מזה. תמיד שאדם מתאווה לאשה שאסורה לו זו שעת דחק.
דברים מופרכים כאלה לא נכתבו בידי שום תלמיד חכם מיום שניתנה תורה עד היום הזה. מעולם לא עלה על דעת שום תלמיד חכם להתיר את האיסור הזה אפילו בשעות דחק הנוראות ביותר שהיו בהיסטוריה, בוודאי לא בשעת דחק זמנית של מגיפת הקורנה. על כן נראה לי שהדברים לא יצאו מפיו של הרב פרופסור דניאל שפרבר ולא נכתבו על ידו, רק תלמידה טועה כתבתם. ואוי לאוזנים שכך שומעות.