מנחם רהט
מנחם רהטצילום: עצמי

 

1.ערב ראש ניסן תש"ח, השבוע לפני 72 שנה בדיוק, חל אחד האירועים שלא היו במלחמת השיחרור: אירועי דיר יאסין. התעמולה הפלשתינית ניפחה את סיפור הטבח שלא היה ולא נברא למימדי אפוקליפסה, על מנת להשחיר את פני ה'יאהוד' כרוצחי ילדים, נשים וגברים חפים מפשע, 254 איש במספר, בדם קר, ולהציגם כבני שטן אכזריים. לימים התברר כי הסיפור כולו לא היה ולא נברא ואינו אלא עלילת דם נוספת כנגד עם ישראל. 

    אולם מעז יצא מתוק. בסופו של דבר פעלה עלילת 'טבח דיר יאסין', שטיפחו הפלשתינים ברוב איוולתם, לבומרנג ענק נגדם. השמועות על הטבח האכזרי נפוצו בכל הכפרים הערביים, והפכו למיתוס מפחיד, שתרם תרומה מכרעת לניצחון היישוב היהודי במלחמת השיחרור, ולהקמת המדינה חמישה שבועות לאחר מכן: מרבית ערביי ארץ ישראל הזדרזו לנטוש את כפריהם ולהימלט מפני הלוחמים היהודים, מקצתם אל העיירות הסמוכות, ומרביתם אל המדינות השכנות, ובראשן לבנון וירדן, שם הפכו לפליטים – וזה מעמדם (או המעמד שניכסו לעצמם צאצאיהם) עד עצם היום הזה.

    2. הכפריים הערביים שנמלטו ביום ששי ההוא, כ"ט באדר, 9 באפריל, לא עשו זאת רק מחמת אימת היהודים. דווקא מנהיגי הערבים הם שניצלו את האירוע כדי לחולל תבהלה בקרב ערביי א"י. המנהיגים שברחו ראשונים מחוץ לגבולות ארץ ישראל, קראו ברוב כסילותם לאחיהם הערבים, לנוס למקום מיבטחים. 

ראש וראשון להם היה חוסיין חלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון, שביקש לזעזע בדרך זו את מנהיגי מדינות ערב ולאלצם להצטרף למלחמה נגד היהודים. מנהיגים ערביים אחרים הבטיחו לאחיהם הנמלטים, שתוך זמן קצר יצטרפו הצבאות הערביים למערכה ונצחונם יאפשרו לנמלטים לחגוג את שובם לבתיהם הנטושים, ואגב כך גם ליהנות מפירות הניצחון הערבי: לשחוט את היהודים ו/או להשליך אותם לים, תוך כדי הילולה של ביזה ואונס.     

    כאז כן עתה: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן (שירת הים, שמות ט"ו)

    3. אולם, לא רק הערבים טיפחו למימדים מפלצתיים את עלילת הדם של דיר יאסין. מי ששיתף עימם פעולה, אם כי ממניעים אחרים לגמרי, היה המימסד היהודי בירושלים. שליחו, קצין המודיעין מטעם הש"י של ההגנה, מאיר פעיל, היה היהודי שתרם יותר מכל למיתוס הטבח, בזמן אמת, כבר ב-9 באפריל 1948. פעיל היה אז מפקד היחידה הירושלמית שפעלה נגד ה'פורשים'. הוא העריך שבמסגרת שליחותו להשחרת דמותם של אירגוני הפורשים, עליו להפיץ בחוצות ירושלים את טענת ההבל, שלוחמי האצ"ל והלח"י "טבחו בדיר יאסין בדם קר מאות ערבים תמימים, נטולי נשק". 

דא עקא, שכל לוחמי האצ"ל והלח"י משתתפי האירוע, לא ראו את פעיל בסביבה, לא בעת הקרב עצמו ולא לאחריו. כך שמאיר'קה הסוציאליסט, בדה את ה'טבח' מליבו, במסגרת תפקידו המודיעיני התעמולתי, שנועד לבדל את הלוחם יפה הבלורית והתואר מההגנה והפלמ"ח, השומר על טוהר הנשק, מ'ביריוני השכונות של האצ"ל והלח"י'. שנאת אחים חגגה כבר אז למרבה הצער בישוב היהודי, במוסדות 'המדינה בדרך'. 

כל זה לא הפריע לו להתברג בתפקידים בכירים בצה"ל ולהתמנות למפקד ביה"ס לקצינים בה"ד 1, שחינך את פרחי הקצינים בצה"ל (ולא קשה לשער באיזו אוריינטציה פוליטית סמויה הוא חינך, עוד לפני שהקרן להשמדת ישראל קרן וקסנר ושאר קרנות, התמסרו לשטיפת מוחם של קציני צה"ל). לימים גם הפך פעיל, בחסות האקדמיה הישראלית, להיסטוריון צבאי, בעל תואר ד"ר, שממרומי מעמדו האקדמי טען להגנתו שלא סיפור ה'טבח' גרם למנוסת ערביי א"י ויצירת בעיית הפליטים.

      4. כנגד עדויות הזוועה של פעיל, שמאומצות זה 72 שנה בחדווה ע"י הערבים, ניצבות עדויותיהם של עדים ערביים, שטענו כי לא היו באירוע מקרי אונס, תקיפות מיניות והתעללות. בראיון לסידרת טלוויזיה ב-BBC, בשנת 1998, סיפר חאתם נוסייבה, שהיה ב-1948 עורך חדשות ברדיו ירושלים, על ההנחיות שקיבל לדבריו מחוסיין חלידי, לנצל את סיפור הטבח ניצול מרבי. על פי דרישת מזכיר הוועד הערבי העליון, נוסחה הודעה לעיתונות על רצח ילדים, על אונס נשים הרות ושאר מעשי זוועה. 

אנואר נוסייבה, ממנהיגי ערביי ארץ ישראל, הודה לימים, כי "הצגת האירוע בדיר יאסין היה בגדר שגיאה איומה. החדשות, בפירוטן המבעית, לא שינו במאומה את הלכי הרוח של הממשלות הערביות, אך הן עוררו תבהלה חסרת תקדים בקרב ערביי ארץ ישראל, שהחלו אז להימלט לכל רוח ופוררו את הסולידריות הפלשתינית דאז".

הסוציולוג הפלשתיני סלים תמרי אישר את טענתו של נוסייבה, והסביר כי דבר הטבח הופץ הן על ידי היהודים, כדי לפגוע במוראל הערבים וכדי להחליש את התנגדותם, והן על ידי המנהיגות הפלשתינית, כדי לעורר לחץ בין לאומי על הציונים. הפלשתינים, אמר, הגזימו בכוונת מכוון במימדי הטבח כדי להעצים את גודל הטרגדיה. עקב כך, הפכו הכפר והטבח לסמלי ה'נכבה' ויצרו אווירת תבוסתנות, שבעטייה נמלטו אף יושבי הכפרים השכנים: עין כרם, מלחה וכעבור זמן קצר נתרוקנו כפרים רבים מאוד. "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן". 

 הטענה בדבר המצאת עלילה שאין לה ביסוס עובדתי, אושרה גם בפי הסופר והעיתונאי עמוס קינן, שהשתתף בקרב בדיר יאסין, כאיש לח"י. קינן הפך לימים לאיש שמאל רדיקלי, אך לא התכחש לעובדות שהכיר מתוך ידע אישי: הוא אישר כי לא היה טבח וכי מי שניפח את סיפור הטבח היו הממסד הערבי, הממסד היהודי והממסד הבריטי, כל אחד מסיבותיו הוא.

5. אבל למרות זאת, עלילת דיר יאסין נמשכת עד היום להסתה בקרב הפלשתינים ובקרב חוגים אנטישמים נוצריים. כך למשל פועלת בארה"ב עמותה נוצרית ושמה 'זוכרים את דיר יאסין'. ראשיה, כולם נוצרים אנטישמים למהדרין, לא רק מלבים באמצעותה את שנאת ישראל, אלא גם מעיזים ברוב חוצפתם לפנות אל ממשלת ישראל ולדרוש שתאפשר להם להקים אנדרטה לזכר נרצחי דיר יאסין במיקומו של הכפר שנמחק. דא עקא, שהאנדרטה המתוכננת נועדה לקום ממש מול מוסד יד ושם במערב ירושלים, כדי ליצור אנאלוגיה רגשית בין 'טבח דיר יאסין' לזוועות השואה. החצופים האנטישמים הללו טוענים, כי הכחשת הטבח שלא אירע בדיר יאסין, כמוה כהכחשת השואה.

    האנטישמים הללו, כדרכם של אנטישמים מאז ומעולם, לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. גם העובדה למשל שהיהדות אוסרת שימוש כלשהו בדם, לא דם אדם ולא דם בעלי חיים, אינה מזיזה אותם מעלילת הדם הקלאסית בדבר אפיית מצות לפסח בדם נוצרים.

    6. במסגרת זו לא נוכל להיכנס לדיון באשר לאירוע עצמו, שעל פי עדות משתתפיו חולל אמנם שפך דם, אך בהחלט לא טבח בדם קר ולא רצח חפים מפשע. עשרות שנות מחקר של אנשי אקדמיה ישראליים הוכיחו שלעלילה אין שורש של אמת, לא ידיים ולא רגליים.

שני חוקרים ישראליים בולטים במיוחד הקדישו שנים לקר הפרשה. הראשון הוא ד"ר אורי מילשטיין שגולל את מימצאיו ב-240 עמודי ספרו 'עלילת דם בדיר יאסין' (הוצאת המדרשה הלאומית ו'שרידות', 2007); והחוקר פרופ' אליעזר טאובר, שחקר מצידו את הפרשה מחדש וכינס מימצאיו ב-380 עמודי ספרו 'דיר יאסין סוף המיתוס' (הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2017). שניהם מגיעים למסקנה זהה: "לא היה טבח בדיר יאסין", מסכם פרופ' טאובר. "הסיפור התברר כתעמולה פלשתינית חסרת בסיס. שמועות השווא שהפיצה ההנהגה הפלשתינית גרמו לערבים לעזוב ולברוח והפכו לגורם המוביל בהיווצרות בעיית הפליטים".

7. את מילת הסיום נעניק ליהודי ושמו שמעון מוניטה, ז"ל, שהשתתף באירוע. הוא נמנה עם לוחמי הלח"י, אף שלמעשה היה 'מרגל' בשליחות ההגנה. שנים מעטות לפני פטירתו העלה על הכתב את רישומיו מן האירוע ופירסם עדות אישית ב'הארץ' (30.4.09): "טבח בדיר יאסין לא רק שלא היה, אלא כלל לא יכול היה להיות. הנשק שבידי לוחמי הלח"י לא פעל. לעיתים הושלך רימון פה ושם מבלי שנשלפה נצרתו. הכוח בכוונה תחילה נשא עימו אמצעי לוחמה מעטים. עלילה זו של טבח מאות גברים, נשים וטף, היא הזייה מעוותת שנולדה מקירבנו והפכה קללה לישראל וחרפה ליהדות העולם. הגיע הזמן להשתחרר מן המועקות שקללה זו מטילה עלינו".

הכל איפוא כזב אחד גדול. עלילת דם של ממש. 

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')