חדשות סוף השבוע

אני מכיר את המניירות של נתניהו. אבל הפעם זה לא היה נאום בחירות ששוזרים בו את צמד המילים "בעזרת השם" כדי לקושש קולות מסורתיים.

ידידיה מאיר , א' בניסן תש"פ

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: מירי שמעונוביץ

שבוע שני לעידן הקורונה. אולי בעצם כבר שבוע שלישי, קצת איבדתי את תחושת הזמן. הנה כמה דברים שלמדנו בימים האחרונים בסדנה המעשית שמעביר אותנו ריבונו של עולם:

1. נתחיל אולי במושג הזה, "ריבונו של עולם". עוד משהו שאמרתי בשגרתיות אלפי פעמים ופתאום אני שם לב אליו. מה בעצם משמעות המילה "ריבון"? הנה ההגדרה המילונית: "ריבונות היא הזכות הבלעדית להפעיל סמכות עליונה על אזור גיאוגרפי או קבוצת אנשים כדוגמת מדינה או שבט". יפה. הגדרה מדויקת למה שכולנו מרגישים בימים אלה ביחס לריבונו של עולם, בעל הזכות הבלעדית להפעיל סמכות עליונה על אזור גיאוגרפי. ולאזור הגיאוגרפי הזה קוראים כדור הארץ.

בעוד שבועיים נשב בליל הסדר. האם יהיו לנו בכלל מצות? אני מעריך שכן, בעזרת השם. האם תהיה לנו ביצה בסימני הסדר? האם נצליח לקנות בגדים חדשים? האם נהיה מסופרים לקראת החג (ולקראת ימי ספירת העומר)? אלה כבר שאלות יותר קשות. אבל דבר אחד ברור: עם ישראל עומד להיכנס לפסח מוכן יותר מאי פעם. הוא מגיע לחג האמונה מאמין כפי שאולי לא היה מאז קריעת ים סוף.

2. ועוד שיעור אנחנו לומדים בסדנה: רחמנא ליבא בעי. הקב"ה רוצה את הלב של כל אחד מאיתנו. את הפנימיות. זה מדהים. דווקא בדור של פריחה יהודית ושל גאווה יהודית, של מעמדים רבי רושם, של תפילות המוניות בכותל, של סיומי ש"ס עם עשרות אלפים באצטדיונים, מתברר פתאום שבשמיים רוצים את התפילות שלנו ואת השבתות שלנו ואת השמחות שלנו ואת ליל הסדר שלנו בפורמט הכי בוטיקי.

משפחות שרגילות לחגוג את ליל הסדר בהרכב ענק של כל השבט יישבו השנה, כנראה, לבד בבית. אני יודע שזה סותר את כל מה שחונכנו עליו: "ברוב עם הדרת מלך", "זה קלי ואנווהו", "פרסומי ניסא", אבל הפעם זה יהיה קצת אחרת. כל דכפין ייתי וייכול? לא ממש. כלומר, ברור שגם השנה לא נשכח את אלה שאין להם וצריכים עזרה, וננסה לדאוג שלכל אחד יהיה איפה ואיך לעשות את הסדר, אבל לא, לא כל אחד יוכל להיכנס לסדר הפרטי שלנו. אפילו לאליהו הנביא נפתח את הדלת בזהירות.

ותשמעו, לא בטוח שזה הולך להיות גרוע כמו שאתם חושבים. הרי בימים האחרונים, ובעיקר בשבתות האחרונות, גילינו את הקסם שבאינטימיות המשפחתית. הקסם והאתגר: איך ממלאים את התפילה בתוכן כשאי אפשר לסמוך על בית הכנסת או על הקהילה או על החזן? איך קוראים פרשת שבוע מתוך חומש? איך אומרים את ברכת החודש לבד בסלון המבולגן? לקחו לנו את כל התפאורה ואת כל המסביב ואמרו לנו: עכשיו זה רק אתם, אתה, את. גדלו לה' איתי ונרוממה שמו לבד.

3. מצד שני, ותסלחו לי על כך שאני עובר לדבר אל בורא עולם בגוף שני (אתם יודעים, זו מין תקופה כזאת שבה כולנו נהיים קצת ברסלבים), תראה, אבא, את בניך אהוביך. הרי היום כולנו מבינים איך בעצם מבחינה הלכתית יבשה אפשר לקיים את מצוותיך במינימום שבמינימום. מה זה קבלת שבת? כולה להגיד כמה מזמורי תהילים. מה זאת חתונה? טבעת, כתובה, שני עדים והרי את מקודשת. מה זה ליל סדר? פסח מצה ומרור. ובכל זאת, תראה כמה, בעידן ההוא, בימי הטרום-קורונה, עשינו הכול בגדול. ישבנו שעות בתפילות השבת בבית הכנסת, ערכנו חתונות עם המון אנשים ועם שמחה וריקודים, עשינו סעודות שבע ברכות עם הרבה (מידי) דרשות, הסבנו לשולחן הסדר כל השבט ביחד. לא רצינו רק לצאת ידי חובה.

אחד הסרטונים שהכי ריגשו אותי בתקופה הזאת, דווקא לא התפרסם יותר מדי. רואים בו גבר ואישה לבושים חגיגית, עומדים בחצר בית בארצות הברית עם עגלה אופנתית. מולם ניצב איש עם מסיכה על הפנים וכפפות על הידיים. האב מחזיק את התינוק ורואים שהם מאוד נרגשים. לרגע לא הבנתי את פשר המעמד הזה בחצר, אבל אז האב אומר במבטא אמריקאי: "זה בני בכורי והוא פטר רחם לאמו הישראלית והקדוש ברוך הוא ציווה לפדותו...". האיש עם המסיכה שואל: "במאי בעית טפי? ליתן לי בנך בכורך או לפדותו בעד חמש סלעים כדמחייבת מדאורייתא?". האב עונה, נותן לכהן את המטבעות, מברך "על פדיון הבן" ו"שהחיינו". הכהן מברך את התינוק "יהי רצון שכשם שנכנס לפדיון כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". אחר כך הוא שולף גביע, מברך "בורא פרי הגפן" וזהו. תם הטקס. משך הפדיון: דקה ושלושים ושמונה שניות!

נדמה לי שכל מי שראה את הסרטון הזה דמע. בעיניי הוא ציון דרך היסטורי בדברי ימי העם היהודי. לא פחות. בתערוכה שעוד תוצג כאן לדורות הבאים, הוא יובא כדוגמה לדרך שבה יהודים הקפידו לקיים את כל המצוות והשמחות כהלכתן, בלי לוותר על קוצו של יו"ד גם במצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
אז ריבונו של עולם, חשבתי לעצמי, תראה כמה עסק אנחנו עושים בימים כתיקונם מכל מצווה ומצווה. הרי אלמלא הקורונה הארורה, זוג ההורים היקר הזה, שנכנס לי ככה ללב, היה שוכר אולם וקייטרינג, והיו דרשות ושירים ואולי גם מזכרת מהאירוע. למרות שרק לפני רגע הם ערכו ברית חגיגית לילד. כי כאלה אנחנו: פשוט אוהבים לשמוח במצוות, לחגוג אותן.

אז בסדר, ריבונו של עולם, למדנו את השיעור. מכאן ואילך נשתדל למצוא את התוכן הפנימי, האישי, בכל מצווה ומצווה. אבל עכשיו תן לנו כבר לחזור לקיים את המצוות כמו שאנחנו יודעים ואוהבים לעשות. לא תוך דקה ושלושים ושמונה שניות.

4. השבוע למדנו שיעור גם על הנתק שבין התקשורת ובין העם. חשבנו שכבר ראינו הכול, אבל אז בא הריאיון של דנה וייס עם ראש הממשלה.

מצד אחד בנימין נתניהו. הוא לא אדם דתי, אנחנו יודעים את זה. אבל המנהיג החזק, שמדבר תמיד על עוצמתה של מדינת ישראל, על חוסנה, על אומת ההייטק וכיפת ברזל, נשאל "מה אתה יכול להגיד לאזרחים?", ובפשטות הרים ידיים, נשא את עיניו לשמיים ואמר: "קודם כל, בעזרת השם, אני מקווה, כולנו צריכים להתפלל לבורא עולם". אני מכיר טוב מאוד את המניירות של נתניהו. הוא לא קונה אותי בקלות. אבל הפעם זה לא היה נאום בחירות ששוזרים בו את צמד המילים "בעזרת השם" כדי לקושש עוד כמה קולות מסורתיים. לדעתי זה היה רגע אמיתי לגמרי, אותנטי ונדיר, של מי שיושב בישיבות הכי דרמטיות עם בכירי הרופאים בימים אלה, ובלילות אלה, ומכיר בכך שלא אנחנו מנהלים את העולם.

אבל המגישה רק שמעה שם שמיים, ומיד קפצה. היא הייתה חייבת לעשות מחאה. "בינתיים מכון וייצמן יותר... התשובה נמצאת במכון וייצמן", קטעה את ראש הממשלה, והוסיפה: "אתה יודע, תמיד שואלים אותי איפה בית המקדש המודרני של הציונות, אני אומרת שזה במכון ויצמן".

טוב, אני לא יודע מי בדיוק שואל את דנה וייס איפה בית המקדש המודרני של הציונות. אותי אף אחד אף פעם לא שאל, אבל מדהים הניסיון להפוך את נתניהו לאיזה פרימיטיבי. כאילו שתפילה ומכון ויצמן עומדים בסתירה. כאילו שבמכון ויצמן אין מדענים דתיים. כאילו שהמדענים החילוניים במכון ויצמן לא מתפללים בימים אלה. הרגשתי לפתע כאילו נזרקתי לשנות שלטונה של מפא"י. עוד רגע היו גוזזים לנתניהו את הפאות התימניות.

אין כמעט יהודי, סליחה, אין כמעט בן אנוש, שלא נושא את עיניו אל השמיים בתקופה המטלטלת הזאת. העולם כולו זועק "אין עוד מלבדו". אבל דנה וייס, לא מעודכנת שכמותה, מבוצרת באולפן ומנסה לחנך את העם היהודי ואת ראש הממשלה שלו בערכים מיושנים. אתם יודעים, תמיד כששואלים אותי איפה בית המקדש של אחרוני הכופרים אני עונה: בפריים טיים. תאמינו לי, גם כשהמשיח יגיע הם יתלוננו במרירות על הפקקים בכניסה לירושלים.