מכתב לעיתונאים

למה אין באפשרותכם להיות נאמנים למקצוע ולהביא לציבור את העובדות בצורה אובייקטיבית בלי ללוות אותן בנקיטת עמדה ובהבעה מפוקפקת?

בלה בל-אנג' , א' בניסן תש"פ

בלה בל-אנג'
בלה בל-אנג'
צילום: באדיבות המצולמת

עיתונאים יקרים,

למרות שאתם לא מכירים אותי, אני מרשה לעצמי לפנות לכל אחד מכם בצורה אישית, כי אתם בני-בית אצלי.

כן, אני מכירה אתכם היטב, אני מארחת אתכם כל יום בסלון ביתי. יותר נכון, כל ערב. אני מכניסה אתכם בהתרגשות עצומה ותקווה שתשפכו אור חדש על ביתי, על משפחתי ועל כל הסובבים אותי. אני מצפה לאור שיפצה אותי מכל הודעות הווטסאפ המאיימות, אור שמבשר תקווה לימים הבאים. אך לצערי, לא כך הדבר אלא אחרי השידור, כל ערב מחדש, אני מכבה את מכשיר הטלוויזיה בתסכול, אכזבה ואפילו כעס...

אני לא תמימה, לא מרמה את עצמי אלא בוחנת היטב את המצב. השעה קריטית וגורלית עבור עם ישראל ועבור העולם כולו. מצב שאינו נותן מנוחה לאף אחד מאתנו ואף מעורר דאגה ואפילו חרדה. כשאני מותקפת נדודי שינה, אני חושבת ברחמנות על מנת חלקם של מקבלי ההחלטות. אני בטוחה שכובד האחריות אינו מאפשר להם להבדיל בין יום לבין ולילה.

בדומה למיליוני אזרחים, אני ניזונה מהמידע שאתם במגישים לי, מקבלת את הדיווחים שלכם, מלווה בכתבות שאתם דואגים להכין עבורנו. אך ברצוני לשאול אתכם: למה אין באפשרותכם להיות נאמנים למקצוע שבחרתם ולהביא לציבור את העובדות בצורה אובייקטיבית והוגנת בלי ללוות אותן בנקיטת עמדה ובהבעה מפוקפקת? תנו לנו קצת כבוד ותאפשרו לצופים לחשוב לבד ולגבש עמדה בהתאם.

באותה מידה, תנו כבוד לבעלי המקצוע ( ראש הממשלה, משרד הבריאות, משרד האוצר...) ותאפשרו להם להחליט את ההחלטות שנראות להם לנכון, בלי ללוות את דיווח ההחלטות בנימה של ספק על צדקת הדרך.

ברור שמחר, כל הנושאים האלו יעלו לדיון (כולל המצב הפוליטי) על מנת ללמוד את הלקחים ולבחון מה היה נכון או מוטעה, מה השפיע לטוב או לרע, מי לקח אחריות ומי ברח ממנה. ובין היתר, יעלה לדיון גם תפקידה של התקשורת, התפקיד שלכם: עד כמה הצלחתם להביא את המידע לעם תוך חיזוק והגברת חוסן נפשי, בלי להוריד את ביטחון האזרחים על ידי זריעת ספק על הדרך שנבחרה? היום, יש בידיכם תפקיד ייחודי, אל תחמיצו את השעה!

המצב הנוכחי מזכיר לי את מלחמת המפרץ, בה כל אזרח היה בביתו ומדי פעם התבקש להיכנס לחדר האטום. רוב העם היה ממושמע להנחיות. בראיה לאחור, נדמה לי שהגורם העיקרי לכך היה "המרגיע הלאומי", מר נחמן שי. האיש שהבין את גודל תפקידו, הטיב במילותיו, ידע למסור את ההנחיות הקשות, בנימה ברורה אך נעימה, תוך כדי גילוי אמפתיה והעברת מסר ברור: ביחד, ננצח!

בנוסף, כדוברת צרפתית, אני מתעניינת במצב העולם כולו, מאזינה לחדשות המשודרות בחוץ לארץ. אני מגלה שכל העולם מתפעל מהדרך בה ישראל נוהגת, וכולם משבחים את בעלי ההחלטות אצלנו. מסתבר שאנחנו, המדינה הכי צעירה, בת 71 בלבד מתמודדת בגאון ראוי לשבח, מול הנגיף התוקף את כל העולם. אך לצערי, כנראה ש"דברים שרואים משם, לא רואים מכאן". בארץ, אין שבחים, רק מחלוקת, רק ביקורת, רק הטלת ספק...

אני פונה אליכם בבקשה למלא את תפקידכם. יש לכם תפקיד מפתח, יש בכם כוח עצום בזמן שאתם מעדכנים את האזרח הפשוט. כל אחד מאתנו מבודד, מחכה לכם ערב, ערב בביתו. באפשרותכם לחזק את העם הדואג. ביכולתכם להביא לכל סלון, בעם ישראל הרבה אור, רוגע ותקווה לימים טובים יותר.

אסיים עם מילותיו של נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין: "נתגבר אם נבין כל אחד את אחריותו"

נתראה בערב, בסלון ביתי...

בברכה,
בלה בל-אנג'
אזרחית מן השורה, עולה ותיקה