ירון לונדון מקפיד לא לצאת מהבית: ''חוויה חדשה''

איש התקשורת בן ה-79 מספר על החיים בצל הקורונה, "אני רוצה עדיין לעבוד אך אין כבר צורך בשירותיי".

103FM , ב' בניסן תש"פ

ירון לונדון
ירון לונדון
צילום: פלאש 90

נגיף הקורונה ממשיך להתפשט והחיים שעצרו פתאום בצד הדרך, המקומות הסגורים, ותחושת הפחד הפכו כמעט להרגל בימים אלה.

העיתונאי הוותיק ירון לונדון שוחח עם ניסים משעל וסיפר על חייו בימים הטרופים של המלחמה בנגיף, זאת לצד היעדרו מן המסך.

"אני כלוא בדירה כי אני מתקרב ל-80. אסור לי להוציא את חוטמי מעבר לסף הדלת. אנחנו מקבלים משלוחים תוך התדפקות מעבר לדלת משוריינת", הסביר לונדון, והוסיף כי למרות הכול הוא מרגיש טוב עם המצב. אני אוהב את ביתי. אנחנו (הוא וחברתו, מיכל זמיר) חיים במרכז תל אביב בדירה מרווחת. זו חוויה חדשה בשבילי, אבל היא מרתקת".

גילית משהו על עצמך שלא ידעת?
"חשדתי בעצמי שאני בעצם בטלן גדול, תמיד טענתי. אני עובד מגיל 20, זאת אומרת 60 שנה. ובני משפחתי אומרים שאני חרוץ, אובססיבי, שאני לא יכול לנוח, מעולם לא נטלתי חופשה אמיתית, תמיד זו חופשה לצורכי עבודה או שאני מנצל עבודה לצורכי מעין חופשה, ואני אומר להם, 'בבסיסי אני בטלן איום ונורא, אני רק נטלתי על עצמי התחייבויות כדי לא להיכנע לרגש המושל בי'".

אתה בעצם פרשת מהתקשורת?
"התכוננתי בגיל 80 פחות או יותר להאט, אם לא להפסיק לגמרי, אבל הפרישו אותי, אין יותר צורך לשירותיי ממש. אני חינכתי את עצמי מגיל מאוד צעיר להתאפסות בשלב מסוים. זה לא מפתיע אותי, התרגלתי לזה במשך שנים שהד קולך הולך ונעלם למזלי הקורונה הקלה על חבלי המעבר, מפני שמחייבים אותי שלא לעבוד. 2 גרזנים נחתו על עורפי בבת אחת, אבל אחד היה גרזן מבריא, אם יש דבר כזה. הנה, אני לא יכול לעבוד, זה לא שאני לא רוצה לעבוד.

להיות יחד עם זוגתך כל כך הרבה זמן, זה מציב בעיות בזוגיות שלכם?
"צר לי לאכזב את משולחי הלשון, אנחנו נהנים מאוד ביחד. שום מרירות ישנה לא התפרצה פתאום, אנחנו מוצאים עניין רב זה בזו. היא בחדווה כותבת וקוראת, ואני בחדווי קורא. אנחנו שומעים ביחד מוזיקה, והיא מבשלת הרבה. היא צעירה ממני בהרבה שנים, כלומר היא בגיל שבו סטטיסטיקת המוות, במקרה של הידבקות, היא בסביבות 3.5%. אני מתחכך בגיל שבו תוחלת המוות או סיכוי המוות הוא 15%, לפי אחת הסטטיסטיקות".

ואתה מפחד שהנגיף הזה יבחר בך כקורבן?
"אני לא פוחד ממוות, אבל המחשבה שהיום דווקא אהיה במרתף או בפרוזדור של בית חולים דחוס, ומסביבי שוועות של אנשים זקנים מחרחרים, והראש שלי נתון בתוך איזה בלון עם חמצן, ואני לא יכול להיפרד מילדיי, לא כך שיוויתי את מותי, נאמר ככה. אז אני משתדל לא להידבק".

בשיחה המקדימה שלך אמרת לי שהמצב של היום הזכיר לך את היהודים ב-1933.
"אלה הנזקים של קריאה. הרווח הגדול בתקופה הזאת, זה שאני קורא המון, ואדם קורא שוגה באסוסיאציות, מדי פעם הספר נופל לו לברכיים, הוא עוצם את העיניים, הוא מהרהר אסוסיאציות".

ומה האסוציאציות?
"ספר נהדר שקראתי עכשיו, הוא ספרו של ההיסטוריון הישראלי היושב באוניברסיטת בראון בארצות הברית - עומר ברטוב. וזה ספר על בוצ'אץ' שזו עיירה בגליציה, בה נולד בין השאר שמואל יוסף עגנון. בעיירה הזאת היו יהודים, היו אוקראינים, היו פולנים, והייתה עוד קבוצה אתנית אחת, סלבונים, קרובים מאוד לאוקראינים. הוא מספר על מערכת היחסים באזורי החיכוך של בין שלוש האימפריות הגדולות שהיו באירופה אז במלחמת העולם הראשונה. ואז אתה מגיע לגורלם של היהודים שכמעט כולם הושמדו על ידי שכניהם יותר מאשר על ידי הנאצים", סיפר לונדון.

בהמשך הסביר את התובנות אליהן הגיע מהספר, שמתקשרות גם למצב המורכב עם התפשטות נגיף קורונה. "אמרתי לעצמי, 'אף פעם בעצם לא היית במצב שבו אין לך שליטה לחלוטין בגורלך'. ישראלי שואל, 'האם אני רוצה להתגייס לצבא ליחידה קרבית או לא ליחידה קרבית?' כשהוא בצבא, הוא שואל את עצמו, 'מה אני רוצה לעשות? אני רוצה להיות קצין? אני לא רוצה להיות קצין? אני רוצה לסכן את נפשי מאוד?' כל מיני החלטות כאלה גורליות שאתה חופשי לקבלם, לכאורה.

''הייתי במלחמת יום כיפור, ואפילו שם, כאשר הארטילריה המצרית יורה עליך וכדומה, אולי חוץ מאשר במוצבים בפנים - יש לך חופש פעולה מסוים. עכשיו אתה נתון לחלוטין בידיים של איזושהי סמכות, איזו ועדה לענייני מגפות שיושבת באיזה מקום, כנראה בירושלים, והיא קובעת אם אתה יכול להוציא את חוטמך מעבר לחלון, לאיזה מרחק אתה יכול להתרחק מהבית שלך, ומורידים לך הוראות באמצעות הרשתות החברתיות".