1.
המומחים ממליצים לא להקשיב יותר מדיי לחדשות ולא לעסוק כל הזמן בקורונה. זה נכון, אבל קשה לא לדבר עליה. לכן אני מציעה לדבר על הקורונה, אבל לא על מספר החולים ועל תסריטי האימה, אלא על המשמעות העמוקה. הנה שני קולות שנותנים נחמה בימים האלה.
מרים פרץ פרסמה ביום שישי שעבר תמונה של שולחן השבת שלה: צלחת אחת, בקבוק מיץ ענבים, חלות וכוס לקידוש. זהו. ביום ראשון התראיינה ברדיו 103FM על השולחן החגיגי שערכה רק לעצמה, ולימדה שיעור חשוב לתקופה הזו: "הייתה לי שבת נהדרת. אף פעם לא בישלתי בשבילי. תמיד חשבתי מה הנכדים אוהבים, ואף פעם לא שאלתי מה אני רוצה לאכול. אז הכנתי לעצמי כוסמת. זה משהו שהנכדים שלי לא אוכלים. מה זה הדבר הזה, הם אומרים. אנחנו משפחה מרוקאית... והנה, עשיתי לי כוסמת וסלט בריא, השקעתי בעצמי.
"רגעי המשבר לא אמורים לשבור אותנו. לא סתם אומרים שאישה שכורעת ללדת 'יושבת על המשבר'. היא חווה כאבים, אבל מתוך המשבר נולד ילד. רגעי המשבר הם רגעים שאתה יכול לקחת אותם לאיזו התבוננות פנימית. יש לי עכשיו אפשרות להסתכל פנימה. לשאול שאלות שאין לי זמן לשאול בטירוף היומיומי.
בשבת בבוקר כשקראתי לבד את הקידוש על היין, פתאום האירו לי המילים גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי לא אירע רע, אמרתי וכאילו חיזקתי את עצמי. החיים מזמנים לנו הרבה סיטואציות. האדם בוחר איך לתרגם אותן. אתה יכול לתרגם את המצב הנוכחי למחשבה שאתה לבד, אתה בודד, ואתה יכול לומר: רגע, אני נותן לעצמי את הרגע הזה במתנה.
"אנחנו גם לומדים עכשיו סוף סוף להעריך את המורים ואת הגננות. להעריך פתאום את האופה שעושה לנו לחם, הקופאית בסופר, הנהג שלוקח נוסעים למרות הסיכון. הרשימה ארוכה. הכי חשוב עכשיו זה סולידריות חברתית. אנשים צריכים לשמוע רק מילים טובות, חיזוק ואהבה.
"ובכלל, מה לא יעשה אדם כדי לחיות? אם היו אומרים לו לקחת תרופה ולחיות, הוא ייקח. אז לנו רק אומרים: שבו בבית ותחיו. אני אעשה הכול כדי לקדש את חיי, ואם זה מחייב שבת ושתיים וחודש וחודשיים – העיקר שהמבט יהיה קדימה: למה אני פה לבד? אני פה לבד כדי שתהיה לי היכולת לפתוח בסוף שולחן שבת ל-30 איש, כמו תמיד, כדי שאני אוכל לשמוע את הקידוש הגדול עם כל הילדים והנכדים שלי".
2.
הרב פרופ' יונתן זקס מבריטניה, נקרא השבוע אל אולפני ה-BBC, לדבר אל האומה הבריטית הכאובה. הנה חלק מהדברים שאמר: "אירועים קשים כמו וירוס הקורונה, שמבחינתי הוא האירוע הנורא ביותר בכל תקופת חיי, מוציאים מאיתנו לפעמים את הגרוע מכל, אבל לפעמים מוציאים מאיתנו את המיטב.
יש לא מעט אנשים צעירים ששואלים כעת אנשים מבוגרים: האם אני יכול לעזור? אנחנו נראה יותר מהרוח הזו ככל שהזמן יעבור. אנחנו עומדים לראות חידוש של ה'אנחנו', שינצח את ה'אני'. במשך זמן רב דיברנו הרבה יותר מדיי על הזכויות שלנו ומעט מדיי על חובות. אני חושב שנחזור לדבר כעת על החובות.
"אנחנו רחוקים כעת פיזית, אבל במובן מסוים מאוד מאוחדים. אני חושב שתשומת הלב המפוצלת שלנו, שבה כל אחד הסתכל על משהו אחר – עומדת להשתנות. כעת כולנו פחות או יותר צופים באותן חדשות, ומגיבים יחד באותו אופן. מנטלית ורגשית כולנו מאוד ביחד. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה האנושות הייתה חבוקה ככה, באותו מעגל. רק לפני כמה שבועות עוד יכולנו לומר 'זה קורה בחצי השני של הכדור'. פתאום זה משפיע על כל אחד מאיתנו.
"אנחנו עומדים בפני ניסיון דומה למלחמת העולם השנייה, אבל ברוך השם לא באמצעות מלחמה וטרור. הצעירים, האינדיבידואליסטים, שנהוג לראות כאגואיסטים, יגלו שהם מרגישים הרבה יותר טוב כשהם עוזרים לאחרים, כשהם גורמים לאחר לחיות חיים טובים יותר. נצא מזה עם תחושה חזקה יותר של הזדהות עם אחרים ומחויבות כלפי אחרים.
באופן טרגי, זה השיעור שהעולם היה כנראה צריך. זה הכי קרוב שיש לנו להתגלות אלוקית. גם אתאיסטים רואים פתאום כמה אנחנו פגיעים. במשך חצי מאה חיינו בשגשוג חסר תקדים, חופש, אופטימיות, ולפתע אנחנו נזכרים בשבריריות האנושית".