אדוני הארץ

אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, הובילה להתנגשות חמורה, כוחנית ומסוכנת בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת.

ד"ר רון בריימן , ג' בניסן תש"פ

אסתר חיות
אסתר חיות
Photo by Olivier Fitoussi/Flash90

יולי אדלשטיין, יושב הראש המתפטר של הכנסת, בעצם התפטרותו, הקריב קרבן אישי ותרם תרומה אישית לביצורה של הדמוקרטיה הישראלית.

על כך מגיעות לו ברכות והערכה. יש לקוות שישוב במהרה אל תפקידו כמייצג הנאמן של הריבון – העם. הוא לא ביזה את בית המשפט העליון. הוא נאלץ לנקוט צעד לא שגרתי זה כדי להגן על כבוד הכנסת ועצמאותה וכדי לבלום את ההתערבות הבוטה של הרשות השופטת בתחומי סמכותה ופעילותה של הרשות המחוקקת.

אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, הובילה להתנגשות חמורה, כוחנית ומסוכנת בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת. בכך היא ערערה את מערכת הבלמים והאיזונים העדינה והחיונית למשטר דמוקרטי תקין. בכך היא המשיכה את פעלתנות היתר המאפיינת את הרשות השופטת כבר שנות דור, מאז ימיו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון.

האדם הבכיר ביותר ברשות המחוקקת בחר להגן על הדמוקרטיה הישראלית, להתפטר ולא לכוף את ראשה של הרשות המחוקקת בפני הרשות השופטת שחצתה את קו התיחום בין הרשויות. האדם הבכיר ביותר ברשות השופטת לא מצא/ה לנכון להתפטר אף היא כדי להגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני פעלתנות היתר של הרשות שבראשה היא עומדת ובפני חדירתה המסוכנת לתחומי הסמכויות והאחריות של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת.

ניתן לומר על הרשות השופטת שהיא אינה מחמיצה הזדמנות כלשהי לפגוע בעצמה ובאמון הציבור בה. כך היה כאשר לא מנעה  את הפגיעה החמורה ביותר בזכויות האדם והאזרח שהיתה אי-פעם בארץ, גירוש היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון בשנת 2005.

כך קורה מדי פעם כאשר היא עומדת על כך שייקוב הדין את ההר, בתי יהודים ייהרסו ותושביהם יטולטלו (אבל מעלימה עין מכך שהרשות המבצעת אינה מיישמת את החלטת בג"ץ בעניין חאן אל אחמר), וכך כאשר בנסיבות של התרגיל המסריח 2020, שבו מתבצעת השתלטות כוחנית על הכנסת ומוסדותיה, היא נתפשת כרוח גבית ליוזמי התרגיל המסריח. דמוקרטיה היא שלטון הרוב, אבל לא עריצות הרוב כפי שאנו עדים לה בימים אלה, המתבטאת בדריסת כללי המשחק הדמוקרטי ובניצול רוב פריך וזמני לשם חקיקה רטרו-אקטיבית ואישית נגד שנוא-נפשה של מפלגת השמאל/תקשורת.

כבר דור שלם אנו עדים להתחזקותה המוגזמת של הרשות השופטת, לא רק על חשבון שתי הרשויות האחרות, אלא גם על חשבון אמון הציבור בה, אמון שהוא כה חיוני לתפקודה. מאז ימי ברק מתקיים תהליך צבירת כוח של הרשות השופטת על חשבון הרשויות האחרות, המוחלשות, עד למצב שבו שופטי בית המשפט העליון (ולא שופטים עליונים) רואים עצמם כאדוני הארץ, שעל-פיהם יישק דבר.

עם כל הכבוד לכבודם, למען הדמוקרטיה הישראלית, מן הראוי שיוחזר האיזון בין שלוש הרשויות, ויפה שעה אחת קודם. יש לקוות כי שר המשפטים הבא, יהיה אשר יהיה, ישכיל להגן על הרשויות המוחלשות ולהשיב את האיזון, שבלעדיו הדמוקרטיה הישראלית נפגמת.