אמרנו לכם

מתיישבי יו"ש הוזהרו שמתן קולם לנתניהו יאפשר לו למכור את הצבעתם לשמאל, אבל העדיפו לדבוק בו ברוח תסמונת האישה המוכה

תגיות: מנחם רהט
מנחם רהט , ח' בניסן תש"פ

נתניהו וגנץ
נתניהו וגנץ
צילום: אלעד מלכה

1.

לא לחינם טרחו 24 אירגונים בימין, להקים ברית אד-הוק 'לא תשכח ימיני', שנועדה לדרוש מראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו, שלא להזניח את עמדות הימין כפי שהובטחו ערב הבחירות. המהלכים להקמת ממשלת נתניהו-גנץ הדליקו אצלם את כל האורות האדומים, מחמת החשש – שהולך ומתממש – שראש המחנה הלאומי בנימין נתניהו, יסגיר לידי גנץ, לשם הקמת הממשלה, את כל עקרונות המחנה הלאומי, שיהפכו שוב – כפי שהפכו בעבר – לעפרא דארעא.

אותם אירגוני ימין מציינים במינשר, כי הם תומכים בהקמת ממשלת האחדות, "אולם רק מתוך עמידה על הקווים האדומים של ערכי הבסיס של המחנה הלאומי... מהלכים שלא יעמדו בתנאים הבסיסיים, לא יזכו לאמון הציבור הלאומי... ויבואו לידי ביטוי בעת בחירות עתידיות".

2.

המינשר של אותם אירגונים, החוששים מפני השמאלתה של ממשלת נתניהו-גנץ, בבחינת 'הצבעת ימין קיבלת שמאל', אינו כולל את כל מי שצריך להיות הכי מודאג מקווי האופי המתפתחים של ממשלת האחדות החדשה. הכוונה כמובן למתיישבים עצמם, שלומדים מן ההדלפות מחדרי המשא ומתן, כי גנץ וחבורתו מתנגדים בתוקף עד כדי עמידה על הרגלים האחוריות, לכוונת נתניהו ליישם – האמנם זו כוונתו? או שמא היה זה רק מס שפתיים ערב הבחירות? – את התחייבותו להטיל את ריבונות ישראל על ההתיישבות ועל בקעת הירדן.

    סוגיית הריבונות לפחות ביישובי יו"ש ובבקעת הירדן היא ציפור הנפש של המתיישבים עצמם. הם מעוניינים, כמובן, לזכות סוף סוף במעמד של אזרחים סוג א', ולא להיות – עד עצם היום הזה, 53 אחרי שיחרור יו"ש – אזרחי דרג ב', שאינם זכאים למרבה האבסורד לסל הזכויות המובטח לכל אזרח ישראלי שמעבר מזה של הקו הירוק. השיוויון קיים רק בחובות: הם משלמים מסים ככל שאר אזרחי ישראל. במילואים הם משרתים כשאר יוצאי צבא. אבל כשמגיעים לזכויות, מתהפך הגלגל וזכויותיהם לעומת הישראלי הרגיל הן למחצה, לשליש ולרביע. 

למשל, בעוד שהישראלי הנורמלי שמבקש לבנות את ביתו, מטופל בידי הרשויות כמו משרד השיכון, הרשות המקומית וכדומה, ענייניו של המתיישב נתונים להכרעת הממשל האזרחי. הריבון מבחינתם איננו ממשלת ישראל, בשם הציבור בישראל, אלא קצין צבא, ראש המינהל האזרחי. ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, הכל בהתאם להשקפתו האישית בנושא ההתיישבות. ואם עבר הלה את שטיפת המוח של קרן וקסנר, למשל, כי אז ימתין המתיישב עד בוש וידחה בטענות סרק של שה"י פה"י עד קבלת רשיון כלשהו, אם בכלל – תהליך שבצידו המערבי של הקו הירוק הוא עניין שבשיגרה.   

3.

אף אחד באמת אינו יודע כיום, ערב חג הפסח ולקראת פקיעת המנדט של גנץ להקמת הממשלה, אם נתניהו באמת מתכוון למה שהוא אומר ברבים, או שמא זהו עוד תכף של אשף הנכלולים הפוליטי, שנועד להפיל בפח את תמימותם ורצונם הטוב של גנץ ושותפיו. שהרי, ככלות הכל, מה שנתניהו כבר הספיק לשכוח בכל הנוגע לענייני הפוליטיקה, הם לא התחילו ללמוד. המו"מ המתנהל הוא ממש 'לא כוחות': ראש ממשלה מנוסה שמכהן בראש ממשלה לאורך התקופה הארוכה ביותר בתולדות ראשי הממשלות, מול שני טירונים, שאמנם דרגת רב אלוף על שכמם, אך בתחום הפוליטי ידיעותיהם נמוכות יותר משל טירונים ביום הגיוס הראשון בבקו"ם. האם ברגע האחרון לא יפתיע נתניהו – רב אלוף בתככים – ויאכל אותם בלי מלח?

אבל גם אם נאמין לשם שינוי ברצונו הטוב של נתניהו, ולהערכה שהוא אכן מעוניין, דווקא על רקע המשבר הכלכלי ומשבר הקורונה, בממשלת אחדות עם גנץ, עדיין עולה התמיהה, על מה ולמה הסכים נתניהו להתקפל מול גנץ-אשכנזי ולחלק לאנשיהם את כל הכהונות החשובות והמכריעות בממשלה הבאה, ולהותיר לחבריו שהלכו איתו לאורך כל הדרך, וחלקם שכבו למענו על הגדר, רק פירורים שוליים? מדוע נכנע ללא קרב כשחילק את כל השמנת והקצפת לשותפיו, וּויתר על זכויותיהם של נאמניו שבלעדיהם הוא עצמו כבר היה יושב באופוזיציה מול ממשלת גנץ-יעלון-אשכנזי-לפיד? 

אין זה סוד שמפלגת 'ימינה' למשל, עשתה הכל לחיזוק ה'בלוק' של נתניהו, אף שבשלבים מסויימים מאז הבחירות הראשונות בשלָשת הבחירות שנגזרה עלינו, היה באפשרותה לחתוך את הקשר הגורדי ולאפשר לקוקפיט להביס את נתניהו. בזמנו היה נתניהו מודע לכך, כשהעניק את תיק הביטחון לבנט. אבל רגע אחד אחרי, נשכחה כל תרומתה של ימינה להישארותו של נתניהו על גבי הספינה הרעועה. 

נתניהו, כמו נתניהו, המשיך בשיטה החביבה עליו: השתמש וזרוק. עד כדי הסכמתו להפוך את הממשלה המסתמנת באופק בראשותו, לעמדה קדומנית של השמאל במלחמתו נגד הימין.

4.

דוגמה מכרעת לכך היא בעובדה שנתניהו הסכים למסור ללא קרב את שני תפקידי המפתח בכל הנוגע להתיישבות, לביסוסה והרחבתו, לידי גנץ: תיקי הביטחון (שר הביטחון הוא ריבון-העל ביו"ש ועל פיו יישק דבר) והמשפטים (שר המשפטים אחראי ליצירת מרחב משפטי נוח למתיישבים מול הגורמים המשפטיים והאחרים העוינים אותם). מעמדת שר הביטחון ושר המשפטים, יוכלו אנשי כחול לבן לתקוע מקלות, מידי יום ביומו, בגלגלי מרכבת ההתיישבות. עד כדי העלאת החשש שמינוי אנשי כחול לבן למיניסטרים במשרדי הביטחון והמשפטים, ידרדרו את היחס כלפי המתיישבים כאל אוייב, רחמנא ליצלן. והפלשתינים עם הרש"פ בראשם, יהפכו לידידים. מאוייב לאוהב, רח"ל. 

5.

מאוד לא נעים להשתמש בביטוי 'אמרנו לכם!' כלפי מי שהעדיף להתעלם מאזהרות שהוצגו בפניו. אבל זה בדיוק מה שצריך לומר בהקשר זה. גורמים רחבים בימין, הזהירו שהצבעה לנתניהו נטו תוביל אותם שוב למצב הידוע של 'הצבעת ביבי קיבלת שמאל'. המתיישבים הוזהרו שלא להתפתות לקמפיין השיקרי של נתניהו, שטען כי הוא יחד עם החוטובלים והאלקינים, הינם מייצגיה הנאמנים של הציונות הדתית. הם הוזהרו שנתניהו יסור לדרכו הרעה של 'השתמש וזרוק', לאחר שיקבל את קולות המתיישבים. הובהר להם שהצבעה למפלגה שמימין לליכוד (ובדיעבד, לאחר מפלת עוצמה לישראל, מתברר שהדברים נכונים רק לגבי ימינה) הינה בגדר הצבעה כפולה, חיונית: גם תמיכה בנתניהו כראש ממשלה, וגם הצבת ימין חזק מימינו, שיפעיל בלמים וחישוקים למניעת הידרדרות נתניהו לזרועות השמאל. 

אבל בימין האידיאולוגי יש כמובן סוגי פיינשמקרים למיניהם: רבים 'לא סובלים' משהו אצל בנט או שקד והצביעו ישירות לליכוד, מבלי לקחת בחשבון את האפשרות שנתניהו ישעבד את כולם לטובת השמאל; ולאחרים היתה בעייה עם גודל הכיפה של בנט ואורך החצאית של שקד והצביעו ליהדות התורה ובכך העניקו לה בין מנדט לשניים. כך איבדה ימינה, כנראה, שני מנדטים, לטובת המנדט ה-36 של הליכוד והמנדט מס' 7 של יהדות התורה, וכך נמנעה כניסתן לכנסת של שתיים מ'טובי נשותינו', עידית סילמן ושרה ב"ק, לטובת עוזי דיין (ליכוד) וישראל אייכלר (יהדות התורה).  

והנה העובדות לגבי ההצבעה לכנסת ה-23, ביישובי יהודה, שומרון ובקעת הירדן: 

ליכוד – 29.7% (עלייה מרשימה לעומת 22.4% בבחירות ספטמבר 2019), ימינה – 22.8% (לעומת 24.4% בבחירות הקודמות), יהדות התורה – 21.1% (20.4%), ש"ס – 10.7% (9.9%), כחול לבן – 9.1% (9.0%), ישראל ביתנו – 2.8% (3.6%), עוצמה יהודית – 1.6% (6.9%), העבודה-גשר-מרצ – 1.3% (2.3%), מפלגות אחרות – 0.9%.

לאמור, בעוד שהליכוד עלה ב-7% בין הבחירות לכנסת ה-22 לאלה שלכנסת ה-23, הצטמקה ימינה בכ-2%. ואילו המפלגות החרדיות עלו גם הן, בכאחוז אחד.  

6.

כך שאם אכן ינחתו תיקי הביטחון והמשפטים בחיקם של אנשי השמאל שיחלו במסע אכזרי לייבוש ההתיישבות ביו"ש, נוכל רק להזכיר למתיישבים, שאת הצרה הזו הם הביאו על עצמם במו ידיהם! אמרנו לכם! הזהרנו שהצבעה לנתניהו כמוה כהצבעה לשמאל, אבל איש לא רצה לשמוע. נפלתם שבי בתסמונת האישה המוכה. ומי שלא טרח בערב שבת, אל יתפלא אם אין לו מה לאכול בשבת.  

וזה תמיד מדהים מחדש:  מהו המנגנון הנפשי שהופך את אנשי הימין לסוגדים מושבעים של נתניהו, אף שהוא מנהל מדיניות שאינה ימין, ומהו גם המנגנון הנפשי שמציב אנשי שמאל בעמדת עויינות תהומית לנתניהו, למרות שהוא כאמור לא ימין.

אבל, את נפשו המפותלת של האדם, מי יידע?

7.

ובנושא אחר: בשבוע שעבר עסקנו כאן בפרשת עלילת דיר יאסין, במלאות לה 72 שנה, וניתחנו אותה מכמה וכמה היבטים. אבל התעלמנו מהיבט אחד – הקונטקסט ההיסטורי, הריאלי, שבתוכו התרחש האירוע, שהפך בסופו של דבר לבומרנג כלפי הערבים: האירוע זירז את בריחתם ויצר את בעיית הפליטים המדממת עד היום.

לאירוע התייחס קורא ושמו עמרם סורסקי, שהזכיר את הקונטקסט ההיסטורי של האירוע, ואנו מצטטים אותו לטובת שר ההיסטוריה: "... אפריל 1948. שלוש שנים אחר שחיטת שליש מעם ישראל בתוכנית סדורה מראש. אויבינו הערבים רוצים לחסלנו. הם מצהירים על כך השכם והערב. מנהיגם הוא משת״פ עם הנאצים ועם היטלר עצמו. שמו חאג׳ אמין אל חוסייני. הערבים, כן הערבים – כולם שותפים איתו. רציחות של יהודים הם דבר של יום ביומו. ירושלים עוד מעט נחנקת מצמא ומרעב. ויש מי מאיתנו שאומר ושמאמין שהבעייה היא שלא שמרנו על טוהר הנשק?

"שלא תבין אותי לא נכון – אני מתנגד בכל ליבי לרציחות – אבל אני פוסל כל דיון והפיכת אבנים בפרשת דיר יאסין. הערבים בישלו את המלחמה ורצו בה בכל ליבם, כמו שהגרמנים עשו תחת היטלר, וספגו כמה מיליוני הרוגים. שיבואו בטענות רק אל עצמם. והם אכן עושים כך. הערבים אחראים לנאכבה שלהם והם בוכים עד השמיים. אם אנחנו מקבלים על עצמנו פגיעות בערבים שהיו או לא היו – וזאת מבלי שהם לוקחים את כל, אבל כל האחריות – על מלחמת השחרור, אזיי אנחנו מטומטמים. 

"יש מלחמות  בהן לכל הצדדים יש אחריות לפריצתן כמו מלחמת העולם הראשונה, מלחמת קרים או מלחמת פוקלנד. ואילו מלחמת השחרור או הנאכבה, כלשון אחמד טיבי, עודה, ידידיהם ומשתפי הפעולה עימם – היא על ראש הערבים בלבד. אגב באותה תקופה היו מלחמות עקובות מדם ביוון, ביוגוסלביה, בהודו, בפקיסטן, בווייטנאם ועוד. דם בני אדם נשפך כמים בכל העולם וזה הוסיף על החרדה האיומה לעתידנו – ויש אידיוטים  שמכים על חזם: אוי לנו, לא שמרנו על טוהר נשקנו! הרגנו כמה מאלה שחנקו את ירושלים בלי משפט!

כל מילה נוספת, מיותרת.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')