חזק ואמוץ

אמוץ שפירא, כתב המשפט של תאגיד השידור, לא חושש להשמיע קול שונה בנוף. בימים אלה הוא גם הופך לסופר ילדים ונוער.

רבקי גולדפינגר , י"ד בניסן תש"פ

אמוץ שפירא
אמוץ שפירא
צילום: מירי שמעונוביץ

היה זה יום סגירת רשות השידור לפני כשלוש שנים ואמוץ שפירא, כתב לענייני משפט ברשת ב' של קול ישראל, התבקש להגיש את המהדורה האחרונה של יומן הבוקר. "לא ידענו מראש מתי בדיוק יירד עלינו הכורת, וכך יצא שביום האחרון אני ישבתי על הכיסא של אריה גולן", הוא משחזר.

התחושה הייתה של רגע היסטורי, לא פחות. בשידור האחרון הקריא שפירא למאזינים טור פרידה אישי המבטא ביקורת נוקבת על הסיום שנכפה על הרשות, אך בד בבד את התקווה להמשיך ולהשמיע קול גם בעתיד: "היינו פס הקול של המדינה, עד שזו החליטה בדורסנות ‘די’ וחיסלה. אבל אנחנו מבטיחים גם היום, כמי ששרד את הצונאמי שגלגלו אלינו פוליטיקאים משיקולים צרים ונותר: נמשיך להבטיח שידור ציבורי גם אם בגרסה אחרת". עד אותו יום עבד אמוץ שפירא יותר משני עשורים ברשות השידור ככתב משפט ברשת ב' וכמגיש ועורך חדשות.

"לא ידעתי בוודאות אם אמשיך בתאגיד השידור או לא, אבל לא חששתי", הוא משתף בכנות. "מה גם שלא העסקתי את עצמי בדברים שממילא אי אפשר לדעת. עשיתי את העבודה שלי כרגיל, וחיכיתי שבורא עולם יחליט. אני מאמין שבורא עולם שלח אותי לעיסוק הזה ולמקום הזה, ואמרתי לו: 'הנה הרגע שלך להחליט – האם אני צריך להמשיך בתחום הזה, או שהגיעה העת לשליחות חדשה ולפרק חדש בחיים". בסופו של דבר, התשובה מלמעלה ניתנה ושפירא המשיך במשרתו ככתב משפט גם בתאגיד השידור הציבורי כאן.

כמי שעבד בשני הגופים – רשות השידור ותאגיד השידור – שפירא יודע להשוות ולבחון את טיב הפעילות של הגוף הצעיר שהחליף את רשות השידור הוותיקה. "התאגיד נמצא עדיין בחיתוליו, ויש דברים שכבר ראויים לשיפור. לוקח שנים לבנות מסורת. המילה 'ציבורי' פינתה את מקומה ל'ישראלי', וזה גם אומר משהו. יש דברים שלמדנו ברשות השידור ולעובדים החדשים ייקח זמן ללמוד אותם. עם זאת, יש יתרון לעולמות ולרעיונות של מי שלא הגיע מרשות השידור, ותמיד חשוב ללמוד גם מאחרים".

"לתאגיד השידור יש פוטנציאל אדיר”, הוא ממשיך. "הוא סוג של מפלצת תקשורתית, שהבינה שבעידן הנוכחי הדיגיטל הוא הקטר שלה, ואני מניח שקוראים רבים נפגשים בתוצרי התאגיד דרך הפלטפורמה הזאת. לדעתי, הסוד של גוף תקשורת מצליח הוא היכולת לגרום לכל סוג אוכלוסייה להרגיש שיש לו חלק בו ושהוא שומע בו גם את עצמו. דבר נוסף הוא שהמאזין צריך להרגיש שאתה בעד ולא נגד, וכך גם כשאתה משמיע ביקורת. הוא צריך להרגיש שהיא באה מהמקום של הבעד ולא מהמקום של הנגד".

ישנה טענה שעולה במיוחד בימים אלו על כך שהתאגיד מרחיק עיתונאים בעלי אג'נדה ימנית, כמו קלמן ליבסקינד או אמילי עמרוסי, וגם אתה הרי כבר לא מגיש יומנים ומהדורות.

"אני לא מסתכל על החיים במשקפיים פוליטיות, דרך הימין והשמאל. אולי בתאגיד ומחוצה לו יש כאלו שרואים את החיים בשני הצבעים האלה, אני לא. לכן אני לא מתחבר לטענה כזאת. כמו שאמרתי, אני כן חושב שהגיוון הוא קריטי להצלחת התאגיד, ושהשיקולים צריכים להיות מקצועיים".

מהסמינריון למיקרופון

שפירא, בן 51, נשוי ואב לארבעה, הוא תושב נווה דניאל שבגוש עציון. כבר כמה עשורים שקולו מהדהד ממכשיר הרדיו בהגשת יומנים, סיקור תחום המשפט, הפנים ועוד. אך למרות תפקידו הבכיר בשידור הציבורי אפשר לומר כי שמו פחות מוכר בקרב הברנז'ה. "אני מתרכז בעבודה העיתונאית שלי", הוא מנסה להסביר. "ונכון, מבחינה אישית אני שומר על פרופיל נמוך. יש עיתונאים שחושבים שהסיפור זה הם ולא מה שהם מביאים. אני לא שם. אני לא עובד בלבנות את השם שלי, אני מביא סיפור. יש אנשי תקשורת שמראיינים ובכלל לא משנה להם מי בצד השני, הם רוצים לשמוע את עצמם. בתקופות שהייתי מגיש יומנים תמיד הקפדתי לתת מקום למרואיין. אני רואה איך קולגות שלי בטוויטר יודעים הכול ומלאים בחשיבות עצמית. אני אולי משלם מחיר כי אני חושב שאני לא האישיו ושהעיתונאים הם לא הסיפור. הרבה פעמים עיתונאים מתבלבלים בזה".

לעיסוק בתקשורת הגיע למרות שהציפיות מבית היו אחרות לגמרי. "מעולם לא חלמתי להיות איש תקשורת", הוא מודה. "אף אחד מהמשפחה שלי לא דחף אותי לשם. אבא שלי היה מנהל בית ספר באלון שבות ואמא הייתה מורה במשך שנים. גדלתי בבית של מורים וההורים שלי רצו שאהיה איש חינוך".

אך למרות הציפיות שיגדל להיות איש חינוך, התפנית במסלול חייו התחוללה בסמינריון קיץ לבחורי ישיבות הסדר שבו נטל חלק. "הסמינריון עסק בנושא התקשורת ואנחנו. זה היה לפני שלושים שנה, והדיון בנושא היה מאוד חריג בנוף של אז. השאלה המרכזית שנדונה הייתה האם אפשר להיות איש תקשורת ובן תורה ביחד ומה תפקידה של התקשורת. היו כמה ימים של ליבון הסוגיה, וביום האחרון עורך עיתון הצופה המיתולוגי משה אישון נעמד ואמר לנו: ‘תראו, דיברנו ודיברנו כמה ימים על התפקיד שלנו כמגזר להשתלבות בתקשורת הכללית, ואם אחד כאן בחדר ירים את הכפפה וישתלב - הכול היה שווה’. באותו רגע אמרתי לעצמי: ‘אני אעשה את זה'. ראיתי בזה שליחות. מי שמכיר אותי יודע שזה ממש לא מתאים לאופי שלי", הוא אומר בכנות. "מטבעי אני לא דברן, אבל הבנתי את המשמעות הגדולה בלקחת חלק בעולם התקשורת והחלטתי שזהו, אני חייב לעשות מעשה".

את צעדיו הראשונים בעיתונות עשה שפירא בעיתון הצופה. "התחלתי לכתוב כתבות מדי פעם. בלי שום ידע מוקדם ישבתי וכתבתי. לימדתי את עצמי לכתוב. לקחתי כתבות מכל מיני עיתונים וממש בחנתי לעומק את דרך הכתיבה, איך פותחים כתבה ומה הסגנון. השקעתי בזה המון".


“יש אנשי תקשורת שמראיינים ובכלל לא משנה להם מי בצד השני, הם רוצים לשמוע את עצמם. אני רואה איך קולגות שלי בטוויטר יודעים הכול ומלאים בחשיבות עצמית. אני אולי משלם מחיר כי אני חושב שאני לא האישיו ושהעיתונאים הם לא הסיפור"

אחרי שנישא בגיל 24 לשרה, אחות במקצועה, עבר שפירא לגרעין התורני שעלי תורה שבבית שמש, שם שימש כמורה לתנ"ך באולפנת צביה בנחם. "אבל אחרי שנה בערך הבנתי שהוראה זה לא בשבילי. תוך כדי כבר למדתי לימודי תקשורת והתחלתי לכתוב במקומון בבית שמש. הרגשתי שככה אני יכול להשפיע על העשייה בעיר. ייסדתי מדור שנקרא 'תרבותניק', שהביא את כל האירועים התרבותיים בעיר ובהם גם את הפעילות של הגרעין. מבחינתי זה היה כלי להביא את שעלי תורה לציבור הרחב ולהגיע לאלפי אנשים".

בעקבות הצעה מחבר החל גם לשדר אייטמים קצרים ברשת מורשת של קול ישראל. "השידור הראשון שלי היה סיקור של חידון התנ"ך הארצי לנוער שהתקיים בבית שמש. האמת, זה זכור לי בעיקר כחוויה מלחיצה", הוא צוחק. למרות זאת, אהבתו לשידור ברדיו רק הלכה והעצימה.

לאחר שלוש שנים בבית שמש קבע את ביתו ביישוב נווה דניאל שבגוש עציון, "והתחלתי לעבוד בתחנת הרדיו האזורית של הרשות השנייה רדיו ירושלים. שם בעצם למדתי את השפה של הרדיו. במשך שנתיים הייתי כתב הכלכלה והכתב המוניציפלי. אהבתי את המדיה הזאת של הרדיו כבר מההתחלה", הוא אומר ומסביר: "המיידיות שיש בכלי הזה היא מדהימה. אני מדבר ובאותה שנייה מגיע לאלפי אוזניים שומעות. כשאני עולה לשדר אף אחד לא אומר לי איך להתנסח, על מה לשים את הדגש או מה לומר. ויותר מזה, הרדיו להבדיל מכל כלי תקשורת אחר מכיל מגוון אדיר. עיתון בשבע, לדוגמה, יוצא פעם בשבוע ויש לו עורך אחד. ברדיו יש יומן בוקר, יומן חוץ, יומן ערב, יומן צהריים ועוד תוכניות שנוגעות בכלכלה, ביטחון, חברה, תרבות ומה לא. לכל תוכנית יש עורך וקו אחר ודגשים אחרים וזה אמור היה ליצור פאזל יפהפה של השקפות עולם שונות ומגוונות שצריכות לבוא לידי ביטוי בשידור".

אמרת "היה אמור להיות"?

"כן, אומנם ברדיו זה הרבה יותר מגוון מכלי תקשורת אחרים, אבל לצערי זה עדיין לא מספיק".

עדיפות לחסרי ניסיון

כעבור שנתיים עבר לשדר ברשת ב' של קול ישראל. "הייתי במבחנים לקורס כתבים. היתרון שלי היה שכבר ידעתי לדבר רדיו. כבר למדתי את השפה הזאת. הכתבה הראשונה שלי הייתה על השחתה של קברי חיילים בהר הרצל". בשלב הראשון סיקר את תחום הפנים. "תחום מדהים. הכרתי כמעט את כל ראשי הערים בארץ. זו הייתה תקופה סוערת בשלטון המקומי. היו הרבה הפגנות ומאבקים ונהניתי מאוד לעסוק בתחום. מאותה שנה גם סיקרתי את ועדת הבחירות המרכזית. כמעט בכל מערכת בחירות הייתי שם".

שפירא שימש ככתב פנים לאורך שנים וגם סיקר את בית הנשיא. לאחר חמש שנים מונה לתפקיד כתב המשפט ברשת ב' של קול ישראל. "תהליך ההכשרה לעולם המשפט היה כל הזמן תוך כדי תנועה”, הוא מספר. "למדתי גם תואר שני בלימודי משפט בבר אילן. אז נכון שנכנסתי לתפקיד כמעט בלי ידע משפטי, אבל לדעתי יש בזה יתרון, כי אתה לומד את הדברים ומגיש את זה לציבור בצורה יותר פשוטה וברורה. הרבה כתבי משפט מדברים בשפה משפטית ובמושגים גבוהים שמתאימים ליחידי סגולה ומפספסים את המאזין הממוצע".

האם לעובדה שאתה דתי הייתה איזו השפעה על עבודתך?

"כל איש תקשורת באשר הוא, בין אם הוא דתי ובין הוא חילוני, ימני או שמאלני - בא לשידור עם סל ערכים שהוא מביא מהבית ועם השקפת עולם משלו. אז כן, אני בהחלט משחק על פי הכללים המקצועיים המצופים ממני, אבל אני דתי ובוודאי יש משמעות למה שאני מביא איתי לעבודה. אני זה אני", הוא אומר. "אולי לפעמים זה בא לידי ביטוי בסגנון הדיבור או באיך שאני מציג דברים או על מה אני שם את הדגש. יש הרבה כתבים פליליים למשל שמסקרים פרשיות לא קלות כמו אונס, אלימות ועוד, וכל אחד מביא את זה אחרת. אני בסיקור שלי משתדל להמעיט בתיאורים הפלסטיים של המקרים הקשים ולחסוך את זה מהמאזין. מנסה לשמור על שיח נקי. אני כמובן משחק לפי הכללים ונצמד לאמת, אבל לא פועל לפי שיקולי רייטינג, משתדל לא לעשות דרמות לא נחוצות ולא ללכת על הצהוב כשלא צריך. אני מרגיש מחויבות למאזין שלי לשתף אותו באירוע שהתרחש הכי מדויק שאפשר. חשוב לי שמי ששומע אותי יקבל את האמת לאמיתה. והיום בעידן של חוסר אמון בתקשורת זה חשוב אפילו יותר".

אמרת שבשידור הציבורי צריך להביא את מגוון הקולות. האם לדעתך יש מספיק דתיים בתקשורת?

"בעבר כשלא אפשרו לחבר'ה דתיים להיכנס לתקשורת הכללית נוצרה התקשורת המגזרית, שהיא חשובה וטובה אבל עדיין היה צורך גם בהשתלבות בתקשורת הכללית. כיום המצב ללא ספק השתפר אבל זה עדיין לא מספיק. יש ערך בלהביא מגוון נקודות מבט והשקפות עולם כי זה הפסיפס החברתי. לא יכול להיות למשל שאין מספיק ערבים או חרדים או דתיים בתקשורת. במיוחד זה לא אפשרי בשידור הציבורי".


"כל איש תקשורת באשר הוא בא לשידור עם סל ערכים. אני דתי ובוודאי יש משמעות למה שאני מביא איתי לעבודה. זה בא לידי ביטוי בסגנון הדיבור - יש הרבה כתבים פליליים שמסקרים פרשיות לא קלות כמו אונס, אלימות ועוד, וכל אחד מביא את זה אחרת. אני בסיקור שלי משתדל להמעיט בתיאורים הפלסטיים של המקרים הקשים ולחסוך את זה מהמאזין"

למרות החשיבות שבהשתלבות מצביע שפירא על אלטרנטיבה שצמחה מהשטח: "כיום כלי התקשורת הכלליים כבודם במקומם מונח, אבל יש תקשורת חלופית אלטרנטיבית והיא משפיעה והיא חורצת גורלות. השיח הציבורי ברשתות החברתיות הפך דומיננטי והוא חי ובועט. כל אחד הפך לעיתונאי. ההתפתחות הטכנולוגית, חוסר האמון בתקשורת וגם ההדרה שיש בתוך התקשורת לאוכלוסיות ומגזרים מסוימים - כל אלו הובילו לחלופה הזאת. ולמרות זאת, ברור שצריך שגם בתקשורת המרכזית יהיה איזון וביטוי לכל הקולות ושיקוף של החברה הישראלית בכללותה, מה שעדיין לצערי לא קיים".

מדרעי ועד שליט

במסגרת עבודתו העיתונאית סיקר וליווה לא מעט עתירות ודיונים שעלו על סדר היום הציבורי בישראל. "לאורך השנים היו משפטים גדולים והיו אירועים גדולים", אומר שפירא. "בהתנתקות למשל סיקרתי תחילה את ההליכים המשפטיים בבג"ץ נגד ההתנתקות ונגד הריסת בתי הכנסת, ואחר כך מדי כמה ימים הייתי נשלח לגוש קטיף לתקופה האחרונה שם, ולסיום הפרק העצוב הזה שובצתי לנצרים, שהיה היישוב האחרון שפונה מגוש קטיף. זה לא היה פשוט בכלל", הוא מודה.

"בתקופת האינתיפאדה השנייה סיקרתי עשרות הלוויות, ובהן הלוויות של תושבי האזור שבו אני גר. השיא היה סיקור הלוויית חמשת בני משפחת סחיווסחורדר ונרצחים נוספים מהפיגוע במסעדת סבארו", הוא נאנח.

המשדר הארוך ביותר שהגיש היה בלילה שבו קיבלה הממשלה את ההחלטה על העסקה שהביאה לשחרור גלעד שליט. "זה היה משדר של חמש שעות ברצף, ובהמשך הייתי גם במצפה הילה ביום שבו שליט שב לביתו. גם הבשורה על מותו של הרב עובדיה הייתה ביומן שהגשתי. וכמובן שסיקרתי את פרשת הנשיא משה קצב", הוא משחזר. "בעידן אהרון היו ברק בג"צים גדולים, כמו בסוגיית הגיור וסוגיית הגיוס, וכמו הטיפול הממושך שלו בעניין תוואי גדר הביטחון. המון אירועים דרמטיים והיסטוריים", הוא אומר בהתלהבות.

"שידרתי במשדרים מיוחדים את הרשעותיו וגם את גזרי הדין של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, במשפט מעטפות הכסף, במשפט הולילנד במחוזי ובעליון, וגם את כניסתו בסופו של דבר לכלא. רגע שבהחלט היה עצוב. הייתי שותף גם למשדר שסיקר את כניסתו של השר אריה דרעי לכלא כשהמונים מלווים אותו לשערי הכלא. הגישה שלי ככתב משפט היא שאדם הוא חף מפשע, זך ונקי עד לרגע שהוא מורשע. זה נכון גם לגבי ראש הממשלה נתניהו שהוא צח כשלג מבחינתי ולגבי כל אחד אחר עד להרשעה", הוא מבהיר. "גם לאהוד אולמרט התייחסתי ככה. לא הייתי מוכן לקבל אמירות של 'אבל המשטרה אומרת', 'אבל הפרקליטות הוכיחה'... היום עושים עוול לנתניהו", הוא קובל. "בוודאי שצר לי וצר לכולנו שזה התגלגל למצב הזה שראש הממשלה שלנו הולך למשפט, זה בהחלט רגע עצוב, אבל עדיין כשאני אסקר את המשפט אני אתייחס לנתניהו כחף מפשע עד שיורשע, אם יורשע. זו בדיוק חזקת החפות".

האם הסיקור בתקשורת סביב כתבי האישום ומשפט נתניהו הוגן? או שהטענות שלו על סיקור נגטיבי ומגמתי מבוססות?

"התקשורת לא צריכה ללטף. אחד מתפקידיה של התקשורת, במיוחד הציבורית, הוא לתקן עולם. לחשוף קלקולים ולהביא לתיקונם. ברור שבנימין נתניהו לא זוכה לתקשורת מלטפת, ומוטב שלא יצפה לכך. אבל על פעולות טובות ראוי הוא לקבל את אותה התייחסות כמו על דברים שליליים, ונדמה לי שיש כאלו שחוטאים לאיזון הזה ונוטים להשחיר את דמותו גם כשלא צריך. אבל לדוגמה, שיהיה ברור, אם במעון ראש הממשלה יש התנהגות לא ראויה שחוזרת ונשנית - התקשורת ולדעתי כולנו צריכים לרצות שזה יפורסם כדי שזה יתוקן. בהקשר הזה צריך לא לשכוח שלפעמים התקשורת היא גם כלי לבעלי אינטרסים שיודעים להעביר את המסרים שלהם באמצעותה", הוא מסייג.

מה דעתך על הטענות שעלו בעניין דחיית המשפט באישון ליל?

"לעניות דעתי זה הבל. אנחנו נמצאים באירוע דרמטי שמטלטל את העולם כולו, ואת ההחלטה על דחיית פתיחת משפטו של נתניהו קיבל ההרכב ולא אף אחד אחר. אפשר לתלות בשר המשפטים אמיר אוחנה הרבה דברים אחרים, אבל לא את זה".

האם כפי שטוען השר אוחנה קיימת "פרקליטות שבתוך הפרקליטות"?

"קודם כול צריך לזכור שכל מה שמתחולל כאן נגוע באינטרסים. גם להגיד שיש זיופים בבחירות או שיש פרקליטות בתוך פרקליטות זה נגוע באינטרסים. היה ניסיון לעשות דה-לגיטימציה לתביעה כדי שבבוא העת כשנתניהו יגיע למשפט יבחר בו הציבור חרף האישומים. בית המשפט העליון צבר לעצמו במשך השנים כוח גדול מאוד. נכון שחשוב למדינה שיש לה בית משפט, אחרת 'איש את רעהו חיים בלעו', ולכן בוודאי שצריך מערכת משפט עצמאית וחזקה אבל לא מערכת משפט שולטת", הוא קובל. "וכיום זה הגיע למצב שיש תחושה שהיא שולטת. באשר לפרקליטות זה גוף לא שקוף בעליל לציבור, אנחנו בכלל לא חשופים למגוון הדעות שבפרקליטות וקולות שונים לא נשמעים. אנחנו לא יודעים כיצד הגיעו בפרקליטות להחלטות כאלה ואחרות. אז אין פרקליטות בתוך הפרקליטות, אבל כן יש מי שמכתיב, ויש סוג של השתקה".

אולי בית המשפט והפרקליטות הביאו על עצמם את חוסר האמון של הציבור?

"מה שהוביל לתחושה הזאת הוא צבירת הכוח, העובדה שהם ניכסו לעצמם את האמת, הם ורק הם יודעים מה החוק, מהו שלטון החוק, מה האמת ומה צריך להיות, וברגע שהם הפכו את עצמם לשליטים - הם פגעו בעצמם. לכן אני בעד היוזמה להעביר את חוק יסוד החקיקה שיקבע את האיזון שבין הרשות השופטת לרשות המחוקקת כולל פסקת ההתגברות. זה מאוד חשוב לנו כי אז יהיה ברור לכל אחד מה מקומו, מה מעמדו ומה הם גבולות הגזרה שלו".

שפירא מפנה את ביקורתו גם לעבר מוסד היועץ המשפטי לממשלה: "הרבה בגיבוי בית המשפט העליון, היועמ"ש תפס לעצמו כוח עצום יותר מי שהיה לו בעבר. הוא הפרשן של החוק, חייבים לשמוע לו. והנה הפלא ופלא באה הממשלה הזאת ואמרה לו 'לא'. אתה היועץ אבל גם לנו יש מה לומר. כל המשפטיזציה שנוצרה כאן - שאתה לא יכול לעשות משהו בלי שתקבל ייעוץ משפטי - זה דבר מגביל, זה מקור כוח ואנשים מפחדים ממה שמתרחש. הייעוץ המשפטי הגיע למצב שהוא לופת את המציאות. לכן מאוד חשוב בדרך של הבנה או חקיקה לקבוע ולהגדיר את גבולות הכוח. אני בכלל סובר שצריך להפריד את היועמ"ש לשני תפקידים: יועץ משפטי של הממשלה ותובע כללי שהוא מחליט להעמיד לדין את האנשים".

לראות את עצמו

מלבד עיסוקו האינטנסיבי ברדיו החליט שפירא לפני כשלוש שנים להתחיל במלאכת כתיבת ספר, ובימים אלו יוצא לאור ספרו 'גאולה' בהוצאת צמרת. הספר מיועד לבני נוער אבל אליבא דשפירא גם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו. הספר מביא את מאורעות הימים בעבדות עם ישראל במצרים מנקודת מבטו של נחשון, נער אמיץ והרפתקן, ואחותו גאולה.

שפירא משחזר איך נולד הרעיון לספר: "הדוד של סבא שלי הוא האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס שפירא הי"ד. הוא חי בפולין והיה מחנך בחסד שנרצח בשואה. באחד הספרים שלו, 'הכשרת האברכים', הוא דיבר על הרחבת המחשבה ועל איך בעצם כדאי ללמוד את התנ"ך. הוא אמר: ‘כשתלמד תנ"ך תשתדל להשתתף בכל מאורעות הקודש שעברו - כאילו גם אתה היית אז’. הוא הסביר שצריך להבין שמעבר לפסוקים שכתובים בתורה יש חיים שלמים. באותו מאמר הוא מביא לדוגמה את יציאת מצרים שמתוארת בתורה בכמה עמודים והוא אומר: תחשבו על הילדים היהודים איך הם הרגישו שם, איזה מתח היה בבית, מה ההורים הרגישו - זה לא כתוב בפסוקים אבל ברור שזה קרה.

"הרעיון הזה ישב אצלי המון שנים, ולפני ארבע שנים, בליל הסדר, ביקשתי מהילדים שלי שיכתבו סיפורים שקרו במצרים. הבת שלי כתבה כאילו היא מהערב-רב, הבן שלי כתב כאילו הוא סבא שמספר לנכד מה קורה, ובת אחרת כתבה מהמבט של המצרים דווקא. זה הביא מכלול, סיפור שלם ולא רק דרשות על פסוקים שיש בהגדה. זה הרים את ליל הסדר כי פתאום היו חיים מאחורי הסיפור. אחרי אותו ליל הסדר החלטתי לצאת עם זה בספר".

מלאכת הכתיבה התפרסה על פני שלוש שנים. "כתבתי בכל זמן פנוי שהיה לי. והסיפור הזה, גם אם הוא לא מדקדק בפרטי ההיסטוריה - הוא מכניס את הקורא לעולם שהיה".

אתה ממציא עולם ומתאר אותו לילדים כסיפור תנ”כי. זה לא מסוכן?

"אני ממציא את מה שבוודאי יכול היה לקרות. אני כמובן צמוד לסיפור התורה, לעשר המכות, לגזירות, לעבדות, ליציאת מצרים, אבל אני בעצם מביא משהו אחר, מבט רחב יותר. אני מקווה שמי שקורא את הספר יבין ויקלוט את גודל החוויה של סיפור יציאת מצרים. זה היה אירוע דרמטי, אירוע מכונן בעם ישראל. חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ואני מקווה שהספר הזה מקרב את הקורא אל אותה מציאות. ישמח אותי מאוד שזה יגיע לציבור הכללי, לעם ישראל, אבל בוודאי שהוא מיועד גם לציבור שלנו, לדור הצעיר שלנו שיתחבר לסיפור הכי יסודי והכי מכונן של עם ישראל".