חב"ד והציונות: 'שונאים, סיפור אהבה'

מערכת היחסים המורכבת שבין חב"ד למדינה הציונית, מתנהלת ברוח הדיאלקטיקה של בשביס-זינגר: 'שונאים, סיפור אהבה'

מנחם רהט , ו' באייר תש"פ

בית חב"ד
בית חב"ד
צילום: אייסטוק

1.

אז זהו. ביה"ד של רבני חב"ד ניצח את פעילת חב"ד חני ליפשיץ, מקטמנדו. היא נכנעה לדרישה  התקיפה, הבלתי מנומסת, שלא לומר המאפיוזית, שדרשה ממנה שלא להשתתף בטקס המרגש של הדלקת משואות יום העצמאות.

ליבה של חני נקרע בקירבה. "אין הדבר תלוי בי", הסבירה בכאב לרבבות הישראלים והאחרים שנהנו מתמיכתה הלבבית, מאז הגיעה עם בעלה חזקי לקטמנדו, לפני 20 שנה. חני וחזקי זכורים לטוב ככאלה שתמיד סיפקו עצה ותושיה, ערכו סעודות שבת חגיגיות, ניהלו ארוחות ליל סדר המוניות, הפעילו בית כנסת קבוע, והפעילו 'אי של יהדות' בבירת נפאל, מעשה ידיהם להתפאר. וכמובן חילצו ישראלים שנקלעו למצוקה, ואם צריך היה להיעזר בהלוואה חיונית, גם היא ניתנה ע"י חני וחזקי. והכל נעשה ברוח טובה של אהבת ישראל אמיתית. חני וחזקי, הורים לשישה ועוד ילד נפאלי מאומץ, הם מלאכי הפלא מקטמנדו, שהגיעו לכל מקום ברחבי נפאל, שנוכחותם נעשתה חיונית בו. "אין הדבר תלוי בי", התנצלה, והמבין הבין: לא אני היא זו שירקה לךְ, מדינת ישראל, בפרצוף.

2.

רבים ניסו לפענח את פשר האיסור. חב"ד? והרי הם גדולי אוהבי ישראל. תראו את מאות השליחים בעולם. הרי בכל חור נידח בטוח שיימצאו שני דברים: חב"ד'ניק וקוקה קולה. תראו את מבצעי חנוכה ופורים וראש השנה ועוד במחנות צה"ל ובחוצות הערים השונות. 

דוברי חב"ד הזדרזו להסביר שהחסידות שרויה באבל עקב הסתלקות אנשיה מחמת הקורונה. אחת 'הבינה' שהסיבה היא חילוניותה של המדינה. אחרים הסבירו שהדלקת המשואה תזיק לפעילות חב"ד במדינות כמו איראן (מה שלא נכון: היא אינה פועלת באיראן), מרוקו וכו'.

3.

אלא שכל הטיעונים הללו אינם מחזיקים מים. הבל הבלים ורעות רוח. מסך עשן להסתרת הסיבה האמיתית: חב"ד לא מסוגלת להוציא מפיה את שלוש המלים הנאמרו בפי מדליקי המשואות ומתמצתות את נצחונה של הציונות: "לתפארת מדינת ישראל". 

במלים אחרות: חב"ד אינה מכירה, אידיאולוגית ותיאולוגית, במדינה הציונית. נקודה. חב"ד היא אופוזיציה מוחלטת לציונות. בעוד שתמצית האידיאולוגיה הציונית הינה 'שלילת הגלות', ראיית הגלות כחרפה לאומית ומצב לא טבעי, שיש לתקנו על ידי קיבוץ הגלויות בארץ ישראל - סבורה חב"ד בדיוק להיפך: היא 'מקדשת' את הגלות, רואה בה את 'מצבו הטבעי' של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות, וזה אמור להימשך עד בוא המשיח. רק הוא יחלצנו מבור הגלות. 

4.

השאלה היא גאולה עכשיו, במו ידינו, או גלות עכשיו עד שיבוא המשיח, ולא רגע אחד לפני כן. לכן נשלחים ה'שלוחים' לקצווי תבל, לתחזק את יהדות הגולה, עד בוא המשיח, במהרה בימינו. לכן משתקעים השלוחים במקומותיהם ואינם רשאים לנטוש את משמרתם לעולם, שהרי המשיח, כידוע, או-טו-טו מגיע, עפי שקבע הרמב"ם בעקרון ה-י"ב מבין שלושה עשר העיקרים: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". 

(בהערת ביניים נציין, שכל רבדי היהדות האורתודוקסית מאמצים אל ליבם את כל 13 העיקרים, כולל העיקר ה-12, אבל מבחינת הציונות הדתית בפרט והציונות בכלל, לא אמור עיקרון זה להפריע ליישום משימת קיבוץ הגלויות בזמננו ובמו ידינו, כדי להכין את הקרקע לביאת המשיח; ובמלים אחרות: קיבוץ הגלויות טרם המהלך הקוסמי של בוא המשיח, לא יעכב את בואו. וההיפך מכך בחב"ד – הם חוששים שהמהלכים הללו, כשהם נעשים בידי אדם, עלולים לעכב את בוא הגאולה המשיחית השלימה).  

5.

הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד שביטא עמדה זו היה האדמו"ר האמצעי (השני בשושלת) שאמר כשהחלו הדיבורים על עלייה לארץ ובניינה: "לא מרצוננו גלינו, ולא בכוחותינו אנו נשוב. אבינו מלכנו היגלנו והוא יתברך יגאלנו". אולם האדמו"ר החמישי, הרש"ב, היה חריף ממנו והתייצב במעמד של לציונות. לפני 120 שנה הוא כתב באחת מאגרותיו: "העולה על רוחם של הציונים, להתאסף ולהיקבץ בכוח עצמם – היה לא תהיה! כל התוקף והעוז שלהם וריבוי התחבולות וההתאמצות לא יועיל ולא יצליחו נגד רצון ה', וכלבוש יחליפו ריבוי רעיונות והצעות, ועצת ה' היא תקום, והוא לבדו יאספנו ויקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ (אגרות הקודש ע' 222, 292).

בחצי הלצה סיפרו שבימים אלה שבהם חוגגת המדינה את כניסתה לשנתה ה-73, נשאל חב"דניק כיצד הוא מתרץ את העובדה שבניגוד לתחזית הרש"ב לפני 120 שנה שהציונים לא יצליחו להקים מדינה, קמה המדינה והיא חיה וקיימת תודה לאל, וזכתה להישגים בינלאומיים כבירים, משגשגת ועושה חייל. השיב החב"דניק בלוא היסוס: "זה רק נדמה לנו שיש כאן מדינה. אם הרבי הרש"ב קבע שלא תהיה, לא שייך לומר שהוא טעה. כל מה שאנו רואים זה רק בעיני בשר ודם, תעתוע בלבד.

6.

אולם מי שפיתח את הדיאלקטיקה החב"דית, השוללת את המדינה הציונית אבל מחבקת בחום את יהודיה ואת חייליה, הוא האדמו"ר השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל. אתר חרדי שמנהלו מעריץ את חב"ד ואדמו"רה האחרון הרמ"מ, סיפר על ביקורו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד הישיבות התיכוניות, בלשכת הרבי ב'יחידות'. הרמ"צ נריה שאל, מדוע הרבי אינו חוגג את יום העצמאות. תשובת הרבי היתה, שהוא חושש לענות, פן אורחו ייפול מהכיסא. אך משהפציר האורח, ניסח הרמ"מ את עמדתו: "חוגג? השאלה הנכונה היא לא למה אני לא חוגג, אלא למה חב"ד לא צמה ביום הזה".

דברים דומים שמע מפיו פרופ' ישראל אלדד ז"ל, כשהעלה בפני הרמ"מ את הנוסחה המקובלת בציונות הדתית שהמדינה היא 'אתחלתא דגאולה', 'יסוד כיסא ה' בעולם'. על פי עדות בנו פרופ' אריה אלדד, שנכח במפגש, הרבי הלם באגרופו על השולחן, ופסק חד משמעית: "הרב קוק טעה". רבנים בחב"ד לקחו את זה הלאה וטענו כי מדינת ישראל "מעכבת את הגאולה".

7.

האיבה לציונות באה לידי ביטוי בעיקר בכתבים הפנימיים של חב"ד, שאינם נחשפים בציבור. אחד האידיאולוגים המובהקים של חב"ד, אוריאל צימר ז"ל, סיפר שהרמ"מ עצמו גילה לו, שאישי ציבור וח"כים חרדיים, ביקשו ממנו, שיורה לצימר לחדול מכתיבתו הארסית כנגד הציונות, אך עמדתו היתה שדווקא יש להרבות בכתיבה בכיוון זה. אפילו עסקני חב"ד בישראל, סיפר הרמ"מ, התרעמו על פירסומיו הפוגעניים נגד הציונות, והרמ"מ השיב: "לא רק שניחא לי בפירסומים, אלא זו הוראה מפורשת מצידי לפרסם".

מצד שני, חב"ד מושיטה יד חמה לכל יהודי, גם אם הוא ציוני מושבע. נוצרה איפוא מערכת יחסים דואלית של 'שונאים: סיפור אהבה'. כן ולא. גם וגם. דיאלקטיקה קלאסית. לחשוב דבר אחד ולהתבטא אחרת כלפי חוץ: העלמת האמת, עבודה בעיניים. גיליון 1231 של עיתון 'כפר חב"ד', ניסח זאת כך: "גם אם שלילת הציונות תואמת לחלוטין את משנתו של הרבי, אין מקום לפרסמה, כשם שאדם נורמלי לא יפרסם ב'ניו יורק טיימס' את מה שנאמר בספר התניא (ספר היסוד של חב"ד, שכתב הרבי הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי) על הנפש הבהמית של אומות העולם".

בסופו של דבר, העובדות הן, שבבתי הכנסת של חב"ד מחרימים את התפילה לשלום המדינה; שחב"ד מדירה רגליה משירת ההימנון הלאומי 'התקווה'; שדגל המדינה לעולם לא יונף בחב"ד; שיום העצמאות לא מוזכר בלוחות השנה של חב"ד (וכבר אירע שבארה"ב הושמדה מהדורה שלימה שהוזמנה, משנתגלה שהמדפיס ציין בלוח את יום העצמאות של מדינת ישראל); ששום רב חב"די שמוכן להופיע בכל עת בבתי הספר כדי להפיץ יידישקייט, לא יסכים לשוחח עם התלמידים בעניין יום העצמאות, או להשתתף בטקס בית ספרי לרגל היום; וזה גם היחס לטקס הממלכתי לציון חגה של המדינה הציונית, שהינו בעיני חב"ד פסול בתכלית.