כשנשאל מורי ורבי הרב צבי יהודה מה אתם עושים בישיבה? תשובתו הייתה: "מרבים אהבה, מרבים אמונה, מרבים בטחון, מרבים הבנה הדדית, מרבים קבלת מלכות ה' אלקי ישראל, מרבים ללמוד וללמד ערכי תורה ומצוות, מרבים התנחלויות והתאחזויות במלוא רוחב ארצנו, זה מה שאנחנו עושים".
בדבריו אלו הגדיר הרצי"ה את תמצית הווייתה של הישיבה. כשבראש דבריו ציין את האהבה קודם לאמונה. הקדמה זו הוא למד מדבריו של הלל שאמר: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - אוהב בריות למרות שהם רחוקים מתורה - שהרי צריך לקרבן, בכלל המשימות הוסיף גם "הבנה הדדית", להיות קשובים ולהבין איש את רעהו.
הראי"ה הוריש לנו משנה סדורה כיצד להבין את תקופתנו וכיצד להתנהל בה. בחייו של הראי"ה היו חסרים החיילים שיגשימו את משנתו. בנו הרצי"ה, נוסף להנחלת מורשתו של הראי"ה, עסק בעיקר בהעמדת תלמידים הרבה, חיילים שיגשימו את חזונו של הראי"ה.
במשימה זו נחל הרצי"ה הצלחה מרשימה ומכוחו ומכוח כוחו קמו מאות תלמידים ותלמידי תלמידים לאלפים הפזורים במרחביה של ארץ ישראל, מהגולן וקריית שמונה בצפון עד אילת בדרום והם משפיעים את מורשת רבותיהם על כל שדרות הציבור. ואעפ"כ עלינו - תלמידיו של הרצי"ה - לבדוק את עצמנו האם לא קורה לנו את מה שסח בעל חידושי הרי"מ לנכדו: "כשאדם נעשה למנהיג, מן הצורך שיהיו מוכנים כל הדברים: בית מדרש וחדרים שולחנות וספסלים, אחד גבאי ואחד משמש וכיוצא בזה, ומה אתה סבור עושה השטן באותה השעה, יושב במנוחה? לא ולא! הוא מתגנב וחוטף את הנקודה הפנימית, ומשאיר את כל השאר על מקומו. והגלגל ממשיך להתגלגל ורק הנקודה הפנימית חסרה", וכאן הרים הרבי את קולו: "אבל יושיענו ה' מזה."
אחת השאלות העומדות בפני ציבור בוגרי מרכז-הרב היא איך עלינו להתייחס לבני תורה שנוהגים שלא כדעתנו ביראת ה', האם החשש שההתחברות שלנו אתם תיתן להם לגיטימציה ועל כן היא דוחה את חובת האחדות? התשובה היא שעל זה נאמר [בירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ז] ש"גדול הוא קידוש ה' מחילול ה" וכמו שהיה רבנו הרצי"ה מפרשו: שבאירוע שיש בו גם "קידוש ה'" וגם "חילול ה'" כי אז קידוש ה' גובר ודוחה את חששות חילול ה', ועל כן האחדות גוברת על החששות. ועל פסילת האחרים היה רגיל הרצי"ה לומר: "רשאי אדם להחמיר על עצמו ובלבד שלא יזלזל באחרים!" ודבריו מקורם בירושלמי: (ברכות פ"ב ה"ט): "כל הרוצה לעשות עצמו חבר עושה, תלמיד חכם עושה, ותבוא עליו ברכה ובלחוד דלא יבזה חורנין (אחרים)",
זכורני שפעם אחת כשחזרתי מאחת הצעדות של "גוש אמונים" וסיפרתי לרבנו על האלפים שצעדו יחד כאיש אחד בלב אחד למען ארץ ישראל, ועל כך אמר לי רבנו: "שבתפילה אנו אומרים "בפי ישרים תתהלל", ועולים בקודש ואומרים: "בדברי צדיקים תתברך" והלאה בקודש עד "ובקרב קדושים תתקדש" – אבל כל זאת אינו כלום לעומת השיא שמעל כולם: "ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל" – כלל הציבור הישראלי הוא מעל הישרים, הצדיקים והקדושים".
ולכן ההיבדלות של בוגרי הישיבה מכלל הציבור הייתה למורת רוחו של הרצי"ה. פעם אחת כשהצעתי לו לארגן ברחבי הארץ קהילות של שוחרי משנת הראי"ה, הגיב רבנו בתוקף ובזעזוע ואמר: חלילה! אנחנו לא כת ("כת" לפי המילון – קבוצת אנשים שהתפלגה או פרשה מרוב הציבור בשל שוני וניגודים בדעותיה) אבא זצ"ל שייך לכלל ישראל ואין להפכו לנחלתם של יחידים. דברים דומים מביא הרצי"ה בחוברת "לשלושה באלול (מו'): "כשהעירו לו (לראי"ה) ביחס לאנשים ידועים על השתתפותו אתם בפעולות של חיזוק התורה והיהדות. אמר רבנו: אל תעשו לי קוקיסטים, כל אחד מישראל שבא ועוסק בדבר כללי לטובת התורה והיהדות הוא משלנו". [כלומר התלוננו מדוע הוא משתף אתם פעולה ואולי חששו שהוא נותן להם בכך לגיטימציה]
בכמה מקומות בספרו "עין איה" כותב הראי"ה בגנות הפירוד והפסילה כך בברכות פרק א' (אות מו): על הפירוד הוא כותב: "יסוד הכוחות הרעים הוא הפירוד ומניעת האחדות. כי השלום הוא כלי המחזיק ברכה, ובכוח האחדות נמצאת מצוות אהבת רעים ומתוכה יבוא לאהבת השי"ת, אבל הנפרד אינו מבקש כי אם תאוותו וחפצו.
ואכן פסילת תלמידי חכמים זה את זה הייתה סיבת "שנאת חינם" בבית שני, כמו שכתב הנצי"ב שהיו "צדיקים וחסידים ועמלי תורה", חסרונם היה ש"לא היו ישרים בהליכות עולמים" וזה הביא אותם לשנאה, ומה היה הגורם לשנאה? "שחשדו את מי ראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס".
ובספרו "העמק דבר" (דברים ד' יד') כותב הנצי"ב: שבחורבן בית ראשון היו ראשי המחטיאים גדולי תורה, וכך גם בחורבן הבית השני היו עיקר המחטיאים את הרבים גדולי תורה, ומסיים שם הנצי"ב: "ועדיין הוא מרקד בינינו!". על כן הצלחת הנחלת מורשתו של הראי"ה ובנו הרצי"ה תהיה רק אם נדע כולנו לפעול בשילוב ידיים ואחדות למרות חילוקי הדעות - כדי שיתקיים בנו "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק".
רבי עקיבא לאחר שראה את הכישלון של עשרים וארבעה אלף תלמידיו, בבואו לשקם מחדש את מפעלו התורני, התחיל בשבעה תלמידים וציווה עליהם: "ראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה - אתם לא תהיו כן" (קה"ר יא). כי רק חבורת לומדי תורה ה'מפרגנת' זו לזו ומכבדת האחת את זולתה רק היא המסוגלת להצליח.
וכמו בימי רבי עקיבא גם אנו בזמן הזה, אחרי חורבנו של 'עולם התורה' בשואה שפקדה את עמנו, שוב היה עולמנו שמם מתורה עד שהתחוללה המהפכה התורנית של דורנו שמילאה ארץ ישראל תורה, אבל הלקח של תלמידי ר"ע צריך לעמוד כל הזמן לנגד עינינו, ולדעת שהצלחתה של מהפיכה זו מותנת רק אם לומדי התורה ינהגו כבוד זה לזה, ועיניהם לא תהיה צרה בתורה זה לזה. ויתקיים בנו תפילתו של רבי אלימלך מליזנסק: "ותצילנו מקנאת איש מרעהו ולא יעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים. אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברנו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה"
הלקח של תלמידי רבי עקיבא היא שלא מספיק להקים כמות של תלמידים אלא צריך לדאוג שהם יתנהלו באחדות - משה רבנו גילה לנו את סוד האחדות: "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" וכך כתב על זה "אור החיים" : "עוד רמז כי מלכות תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד, שבזה יהיה סיבה שיתייחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום. כי ראש האובדן הוא הפירוד וכל המחזיק ברכה הוא השלום וייחוד הלבבות".
וכששאלו מדוע קשר משה רבנו את אחדות של העם בראשי העם? השיב על כל ה"תולדות יעקב יוסף": קודם צריכים להיות מאוחדים "ראשי העם", המנהיגים, - ורק אז אפשר לקוות ל"יחד שבטי ישראל" שגם בעם עצמו תהיה האחדות! והוסיף על כך רבי יחזקאל פאנט (ראב"ד קרלסבורג): להביא את העם לאחדות קל יותר אם אין מעורבות שלילית של המנהיגים, שהרי המחלוקת והפירוד מקורם בעיקר בראשי העם.
חשבון נוקב עורך הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא) עם אישים שמילאו תפקידים ציבוריים, ובגלל אמביציות אישיות ותאוות שלטון גררו את בית ישראל למחלוקות שהביאו לפילוג העם, וכך כתב שם: "יתרה עליה חמדת הכבוד - כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו. הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו ז"ל (סנהדרין קב): תפסו הקדוש - ברוך - הוא בבגדו ואמר לו, חזור בך ואני ואתה ובן - ישי נטייל בגן - עדן. אמר לו, מי בראש? אמר לו, בן - ישי בראש. אמר לו, אי הכי לא בעינא. מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא (במדבר טז): ובקשתם גם - כהונה.
וחכמים ז"ל (במדבר רבה יח) הגידו לנו כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו. הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם.
על מה התחיל שאול לארוב אל דוד אלא מפני הכבוד, שנאמר (שמואל א יח): ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול וגו' ויהי שאול עוין את - דוד מהיום ההוא והלאה. מי גרם לו ליואב שימית את עמשא אלא הכבוד, שאמר לו דוד (שמואל - ב יט): אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים. כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם.
משנתו של הראי"ה מקפת וכוללת את כל מעגלי החיים, את המעגל האישי, את המעגל הלאומי, את המעגל הכלל אנושי ואפילו את המעגל הכלל עולמי, [עיין שיר מרובע – אורות הקודש ב עמ' תמד] ולכל אחד ואחד יש מקום במשנתו של הראי"ה וכל אחד יכול לאמץ לעצמו במיוחד הדרכה ממשנתו של הראי"ה המכוון אישית אליו, כיצד עליו להתנהל בתחום שהוא אצלו בעדיפות גבוהה. ואציין כאן נקודה אחת ממשנתו שחושבני שלעת הזאת יש לתת לה שימת לב מיוחדת
כמו רבי עקיבא בשעתו שבנה עולם של תורה [עשרים וארבעה אלף תלמידים] על פני מרחביה של ארץ ישראל, אבל בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, ו"עינם הייתה צרה בתורה זה לזה", לא נשאר שריד מכל המפעל הזה. אם סוף כזה קרה לתנא האלוקי רבי עקיבא, מי ערב שדבר דומה לא יתרחש חלילה לכל איש גדול שיעמיד תלמידים רבים אם הם לא ידעו לנהוג כבוד זה בזה, והאחד לא יפסול את תורתו של השני ובמיוחד שכולם באו מבית מדרש אחד. מה ממשנתו של הראי"ה יכולה למנוע סכנה זו?
בספרו עין אי"ה (ברכות פ"ג אות ה) אומר רבן גמליאל לתלמיד ששאל אותו: שימתין עד שיכנסו "בעלי תריסין" וכוונתו לתלמידי החכמים העוסקים במלחמתה של תורה. ומסביר הראי"ה מדוע מכל כלי הנשק בחרה הגמרא את "התריסין" שהוא נשק הגנה ולא את הרומח או החרב וכדומה שהם נשק התקפי? וכך כותב הראי"ה: "יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה – מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, ומלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו.
כך גם במלחמת הדעות יש מלחמת תגרה ומלחמת מגן: כשנלחמים נגד הדעות הרעות צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלוקים חיים, אלא שכל אחד מחויב להחזיק בדעתו שהיא לפי הבנתו מכוונת לאמיתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, על כן אינה כי אם מלחמת מגן, למצוא מעמד למעשה על פי דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלימה וממקור קדוש היא נובעת. על כן נקראו תלמידי חכמים המתעסקים באלו הוויכוחים "בעלי תריסין" תופסי מגן".
מקור נוסף להכיל את הזולת מוצאים אנו בדברי הגמ': "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים".
ומפרש הראי"ה את דברי הגמ' (בספרו עין איה ברכות יח א) שאחרי כל ההשוואות "לא נשאר שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חברו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כ"א מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ה' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחברו ממעט. אבל גם זה הבל, שעיקר השלימות של מציאת חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חברו.
שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא יד"ח. עכ"פ כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושווים לו לעניין לכבדם ולאהבם באמת