טיפול עצמי בזמן קורונה

האם וירוס הקורונה יגרום לנו להתפרק או יגרום לנו להיצמד זה לזה ולחזק אחד את השני? הרב יהושע אנגלמן, מטפל פסיכודינמי משיב.

הרב יהושע אנגלמן , י' באייר תש"פ

בדידות
בדידות
צילום: איסטוק

אנו חיים בתקופה של משבר לאומי ובינלאומי. המערכות שלנו מתפרקות, אנו מופרדים מחברים ואהובים, מפוחדים ולא בטוחים כיצד החיים עלולים להתפתח.

נראה כי "מציאות" מתרחשת מתרחיש מדאיג אחד למשנהו. מידע ועצות ממשיכים להשתנות - שום דבר לא מחזיק מעמד, אלא הרעיון שמשהו, הכל, משתבש נואשות.

כפסיכותרפיסט שרגיל לעבוד עם לקוחות הסובלים מחרדות מסוגים שונים, או הסובלים מטראומה, התוודעתי לפנטזיות ופחדים של אנשים מהתמוטטות החיים כפי שמוכרים להם. חרדות וחששות אלו מוגברות עכשיו כאשר המערכות שהחזיקו את החברה במקומה עד עכשיו - מתפוררות.

עם זאת, מעטים חשדו כי כל כך הרבה מהתחזיות הקודרות שלהם, האישיות או החברתיות, יתממשו לפתע. בדומה להתמוטטויות אישיות, וירוס קורונה מהווה איום על פרנסתנו, על חיינו החברתיים, על בריאותנו, על וודאותנו.

טראומה פסיכולוגית, שהיא אחת הדרכים לחשוב על ההשפעות של המתרחש כיום, נובעת משילוב של אירוע קיצוני יחד עם אחריתו הקשה: "טראומה" פירושה, פשוטו כמשמעו - "פצע". אנו יודעים שכולנו נפצעים בדרכים שונות על ידי המגיפה, ונסבול אבידות שונות. גם ההחלמות שלנו ילכו בדרכים שונות. עם זאת, אנו יכולים לבצע בחירות כעת כיצד אנו פועלים, וחשוב מאוד להחלמתנו העתידית שכל אחד מאתנו יוכל לחיות עם מעשיו ובחירותיו לאחר מכן. עשיית ה"דבר הנכון "- ככל שנוכל לדעת מה זה - חשובה ביותר.

ההיסטוריה מלאה בקטסטרופות: מלחמות, צונאמי, שואה, רדיפות, פיגועי טרור, התמוטטות שווקים ועוד. אירועים אלה עלולים לחשוף את הסדקים אצל יחידים וחברות, כאילו שנגלה מי אנחנו באמת רק כאשר הכל משתבש.

ובלב הפחדים הקשורים לאלו היא הרעיון ששום דבר לא באמת מחבר אותנו זה לזה, ושכולנו נהפוך למפלצות בעלות עניין עצמי ברגע שהצרות תתחלנה. מאידך יש דוגמאות רבות של אנשים שחרפו נפשם למען אחרים, בין בזמן מלחמות ובין כיום בזמן הקורונה, ואלו נותנות לנו תקווה ומאפשרות לנו להמשיך להאמין באנושיות שלנו.

אז מה יהיה? האם וירוס הקורונה יגרום לנו להתפרק או יגרום לנו להיצמד זה לזה ולחזק אחד את השני? יש כאלו שהתחילו גם בחדשים אלו לריב על משאבים, גם על דברים פעוטים, ויש לא מעט אנשים שהצטרפו לקבוצות תמיכה בשכונה שלהם או במקומות אחרים. עתות צרה מוציאות את הטוב והגרוע ביותר אצל אנשים. כאשר מביטים לאחור, רגעים של אומץ לב וחוסר אנוכיות הם לעתים קרובות הדברים שעוזרים לנו לראות את הכיוון בהמשך.

הבחירות שאנו מבצעים כעת - אפילו קטנטנות - יעשו שינוי במבט בו אני מביטים בעצמנו ובאחרים, בעתיד. הקשר החברתי הוא הכל - ואולי עכשיו כשאנחנו לא יכולים לבטא זאת פיזית, אפילו בלחיצת יד, אנו דווקא יכולים לראות את טוב הלב האמתי יותר בקלות. אם אנו יכולים לסמוך על עצמנו שלא להתנהג בצורה לא טובה, גם בזמן הזה, במיוחד בזמן הזה, יהיה לנו הרבה יותר קל להאמין שגם אנשים אחרים יכולים להיות הגונים. יחסים טובים, במציאות החדשה המטרידה הזו, הם אולי הדבר החשוב ביותר שיש לנו.

משבר זה מיוחד בכך שהוא דורש בידוד. ובכל זאת, אנו יכולים - וחייבים - להיות שם אחד עבור השני, לפעול באחריות, גם אם זה אומר לשמור אחד על השני. עכשיו שפחדיהם הנסתרות של אנשים רבים מתממשים - הבלתי נתפס קורה.

טוב לב, אכפתיות ורגשות עמיתים הם התכונות הסבירות ביותר לקדם אותנו באמת, גם אם החיווי שלהם היום הוא בעיקר דרך מדיום אינטרנטי. גם ה'קולות' ההלכתיות שאנשים רבים השתמשו בהם בשביל להיטיב עם קרוביהם, יקיריהם, וסתם אנשים - 'סדר זום' למשל - חרף הקושי עבורם להקל, מעידים על כל-כך הרבה טוב לב.

"נחמדות" היא תכונה אישית לא מוערכת-דיה. זה נשמע מנומס, משעמם, ואולי אפילו קצת מזויף. יש מי שאמר ש"נחמדות היא מפלטם של רעי-הלב".

אבל אולי יש כרגע צורך בצורת "נחמדות" יותר רדיקלית. לעתים קרובות אומרים כי אנשים הסובלים ממתח פוסט-טראומטי (PTSD) נלכדים איכשהו בעצמם, ואינם מסוגלים להתנתק מהתאונות, הזוועות או הטרגדיות שפקדו אותם.

הם חווים את האירוע דרך התקווה לתקן אותו: "מה אם הייתי עושה את הדברים בצורה קצת אחרת? אילו פניתי שמאלה / אילו אמרתי 'לא' / אילו התנגדתי לפיתוי? " ודבר זה מקשה גם על טיפול וריפוי, שתמיד כרוכה בלימוד יכולת לראות - באמת לראות – אנשים אחרים, ובאמת לרצות להיטיב עמהם.

למרות שהמגפה הזו בהחלט הפתיעה את כולנו, הדברים לא נעים כל כך מהר מכדי שלא נוכל לחשוב ולעשות בחירות כיצד לפעול נכון בתוכה. ואם נעשה את הדבר הנכון זה-עם-זה ככל האפשר, יש תקווה שאת הפצעים והצלקות שייגרמו לנו נוכל לרפא יחד.