הכתובת הייתה על הקיר

גם ב-2015 כל מי שעיניו בראשו הבין בדיוק מה המצב. כולם ראו שנתניהו מנסה לעשות הכל על מנת שלא להכניס את בנט לממשלה.

עוזי ברוך , כ"ט באייר תש"פ

בנט ושקד
בנט ושקד
צילום: פלאש 90

הכתובת היתה על הקיר כבר למעלה משבע שנים, וכל מי שעיניו בראשו יכול היה לקרוא אותה. כולם ידעו שככל שהדבר תלוי בראש הממשלה נתניהו, בנט (ושקד) לא יהיה שר בממשלה שלו. 

לא מדובר באיזה סקופ מרעיש. הדברים ידועים כבר שנים ושום דבר לא השתנה בעניין. הרבה אגדות נקשרו בדיעבד כחלוף השנים במה שכונה "ברית האחים" בין יאיר לפיד לנפתלי בנט. 

האשמה בנוגע לחלקן נופלת גם על שני האישים שבזמן אמת קצת הגזימו בתיאור אופי הקשר ביניהם מסיבות טקטיות. בסופו של דבר הברית היתה עניין פשוט בתכלית: הסכם בין שני פוליטיקאים שידעו היטב שללא ברית יציבה ביניהם אין שום סיכוי שנתניהו יכניס אותם לממשלה שלו. גם בנט וגם לפיד רצו אז להיכנס לממשלה, והברית היתה כרטיס הכניסה האפשרי היחיד שלהם.

גם ב-2015 כל מי שעיניו בראשו הבין בדיוק מה המצב. כולם ראו שנתניהו מנסה לעשות הכל על מנת שלא להכניס את בנט לממשלה. המו"מ עם הבית היהודי נדחק לרגע האחרון, ורק כשמצב הדברים היה כזה שכבר לא היתה שום אלטרנטיבה אחרת הוכנסה מפלגת הבית היהודי לקואליציה.

באותה הפעם, אגב, נתניהו גם שילם מחיר על הגחמנות הזו, בדמות מינויה של שקד לשרת המשפטים, הישג שבבית היהודי בכלל לא באמת חלמו עליו קודם. בגלל שהוא חיכה לרגע האחרון היה קל מאוד לסחוט אותו וזו היתה התוצאה. ב-2019, כאשר בנט ושקד נשארו מחוץ לכנסת, ונתניהו לא היה זקוק להם פוליטית, הם מצאו את עצמם מהר מאוד גם מחוץ לממשלה. התירוץ היה שהם כבר לא חברי כנסת, אבל כולם ידעו שזה אפילו לא תירוץ קלוש. האיבה האישית היתה כל הסיפור. בנט חזר לממשלה רק באותו הרגע שבו לנתניהו היה חשש שמחוץ לה הוא עלול להזיק לו יותר.

אותו דבר קרה גם במו"מ שהסתיים בסוף השבוע שעבר. כל מי שמכיר מעט את מה שהתרחש מאחורי הקלעים, יודע שבין ימינה לנתניהו לא באמת התנהל משא ומתן. נתניהו השאיר את ימינה בחוץ במכוון. זה התחיל משלב המשא ומתן בין הליכוד לבין כחול לבן. במהלך המו"מ הזה, שהיה ארוך ומתיש, נתניהו תיאם כל הזמן עמדות מול המפלגות החרדיות, בכדי לוודא ששום אינטרס שלהן לא יפגע. עם ימינה בכלל לא היה שיח, ועל כל הנושאים החשובים לה נתניהו ויתר בלי להניד עפעף. ההתעלמות מימינה באותו שלב היתה מוחלטת.

גם כשהגיע רשמית שלב המשא ומתן עם מפלגות גוש הימין, מול ימינה לא באמת התקיים משא ומתן. נתניהו הציג לימינה הצעה שאי אפשר לקבל אותה, מתוך ידיעה שהיא לא תוכל לקבל אותה. קחו למשל את החינוך. טוענים שנתניהו הציע לימינה את תיק החינוך, אבל כאשר בימינה ניסו לקבל תשובות על נושאים הקשורים בכך, הם לא קיבלו מענה. 

כך גם בנוגע לתיק הנוסף שהוצע להם. שום דבר לא היה ברור וההצעה היתה כזו שבכלל לא ניתן היה לחתום עליה. אך בליכוד פשוט סירבו לנהל משא ומתן אמתי. במקום זה השקיעו בליכוד את כל המאמצים רק באפיק אחד - פירוק ימינה. באותו זמן שנתניהו בכלל לא הסכים להזמין את בנט לפגישת משא ומתן נורמלית, הרב רפי פרץ הוזמן אליו לפגישה ארוכה ונינוחה. נתניהו רצה לפצל את ימינה. בזה הושקעו מירב מאמציו, ובזה עסק ללא הרף מקורבו ושליחו לענייני משימות פוליטיות מסוג זה, נתן אשל. אם הוא היה מנהל מו"מ מול ימינה, ולא מנסה לפרק אותה, ימינה כנראה היתה היום בממשלה.

ובימינה לא ראו את זה קורה? האמת היא שהם כן חששו, אבל הם האמינו, כנראה בתמימות, לראשי המפלגות החרדיות. בימינה ידעו שמבחינת נתניהו הצהרות הנאמנות ההדדיות לגוש, שעליהם חתמו ראשי סיעות גוש הימין, לא מחייבות אותו לנאמנות להם. הם כן חשבו שליצמן, גפני ודרעי יפרעו את השטר ביום פקודה. זה לא קרה. 

ראשי המפלגות החרדיות לא עשו שום דבר משמעותי על מנת להכריח את נתניהו להכניס את ימינה לממשלה. כל מה שעשו בנושא היה רק מס שפתיים. במקום להבהיר לנתניהו שאין ממשלה בלי כל גוש הימין ושהם לא יתנו לממשלה כזו לקום,הפכו ראשי המפלגות החרדיות את חתימתם לכזו שאיננה שווה את הנייר שעליו היא נכתבה. "רעי בגדו כמו נחל", אמר איוב, וכך חשו גם ראשי ימינה בשבועיים האחרונים אל מול הדרך שבה פעלו דרעי, גפני וליצמן. החרדים היו צריכים להיות הראשונים לדעת ולהבין שטענת נתניהו על דרישותיה המוגזמות של ימינה היא קשקוש ושהשוואת התיקים שנתניהו הציג היתה מופרכת. 

הדרישות הקואליציוניות של החרדים שונות באופן מבני מהדרישות של מפלגות אחרות, זה לא סוד. חוק הגיוס חשוב לחרדים כמו חמישה שרים וכך גם תקציב הישיבות. ההעדפה של יותר סגני שרים שיעסקו בענייני המגזר מאשר שרים, גם היא לגיטימית. כל אחד והעדפותיו, אבל את שקר טענת הדרישות המוגזמות צריך לנפץ, ומי שהיו צריכים לעשות זאת הם החרדים. כואב מאוד שהדבר לא קרה, וכואב שבעתיים שהופרה ההבטחה.

המאמר פורסם בעיתון "בקהילה"