כך שבה הקבורה היהודית להר הזיתים

קבורת של אישה אחת, 5 חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, קבעה עובדות והובילה להחזרת הקבורה היהודית בהר הזיתים, למרות מחלוקת ציבורית.

שמעון כהן , כ"ו באייר תש"פ

חלקת הקבר
חלקת הקבר
צילום: שרה ברנע

רגע לפני יום ירושלים ה-53 מחזיר אותנו חוקר ארץ ישראל ד"ר דותן גורן עשרות שנים אחורה, אל ההלוויה הפרטית הראשונה שהתקיימה בהר הזיתים לאחר המלחמה.

הקבורה המדוברת התרחשה כחמישה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים. זאת לאחר שכחודשיים לאחר המלחמה הייתה קבורה קודמת, אם כי לא פרטית. הייתה זו העברת עצמות קבר האחים שהיו ברובע היהודי סמוך לבתי מחסה לבית העלמין בהר הזיתים.

הקבורה הראשונה לאחר המלחמה הייתה של סלינה שרה ששון והיא נערכה בנובמבר 67'. על משפחתה המיוחדת של סלינה ששון ועל התפנית המיוחדת שחוללה קבורתה באדמת בית העלמין העתיק מספר ד"ר גורן:

משפחת שַׂשׂון הייתה משפחה של סוחרים ואנשי עסקים ממוצא בגדדי, שחלשה על המסחר בין האימפריה הבריטית להודו והמזרח הרחוק. בזכות הונה המופלג ופעילותה הפילנתרופית הענפה, זכתה המשפחה לכינוי "הרוטשילדים של המזרח". מהענף של משפחת ששון שחיו בהודו, עברו חלק מבני המשפחה להתגורר בקביעות בבריטניה. שם זכו לתוארי אצולה ומדליות כבוד, הגיעו לתפקידים בכירים בחיים הציבוריים ובחיי החברה הגבוהה במדינה.

בני המשפחה היו גם תורמים גדולים וגם בעלי קשרים עם רבנים והיו מחוברים מאוד למסורת היהודית. את תרומותיהם ניתן למצוא בכמה וכמה מקומות כמו קבר רחל, קבר רשב"י ועוד.

בדבריו מזכיר ד"ר גורן כי במאורעות תר"פ (אפריל 1920) חיללו פורעים ערבים מצבות בהר הזיתים והסבו להן נזקים. בעקבות האירועים פעלה העדה הספרדית לגידור בית העלמין כדי להקשות על המתנכלים מסילוואן וראס אל עמוד. הם פונים לפרחה ששון ששהתה בירושלים לרגל קבורתה מחדש של בתה מזל-טוב.

בכדי לרתום את הגברת ששון "במפעל הגדול", הובטחה לה אחוזת קבר משפחתית בהר הזיתים. ששון נענתה לבקשה ונדבה 400 ליש"ט לגידור בית העלמין לזכר בתה המנוחה.

הלוויית בתה נערכה ב-י' בטבת תרפ"ה (6.1.1925) בחלקת 'אור החיים' של העדה הספרדית בשיפולי הר הזיתים. בטקס מרשים בנוכחות קהל רב, נשאו הספדים הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר.

לאחר פטירת בעלה, סלימאן דוד ששון, בשנת תרנ"ד (1894), קיבלה לידיה פרחה את ניהול חברת 'דוד ששון ושות''. עמידתה של אישה בראשות חברת מסחר בינלאומית גדולה בעת ההיא הייתה מחזה יוצא דופן. היא נעזרה בהון המשפחתי למימון יוזמות פילנתרופיות וציבוריות שונות. בין היתר תמכה במחקריו בבומביי של מרדכי זאב חבקין, מפתח החיסון כנגד כולרה, והשתתפה במאמציו להפיץ את החיסון בקרב האוכלוסייה המקומית. בשנת 1904 בתה מזל לקתה במחלה והיא נסעה עמה לאנגליה לקבלת טיפול רפואי מתקדם.

במאמר שכתב מציין ד"ר גורן כי בזכות חינוכה הפרטי מרבנים הייתה פרחה בקיאה בכתבי הקודש. היא פרסמה מספר מאמרים בכתבי עת יהודיים וזכתה לתואר רבנית. עוד הוא מספר כי בנה דוד היה אספן וחוקר של כתבי יד יהודיים נדירים והיא תמכה בפועלו.

פרחה ששון נפטרה ב-י"ט טבת תרצ"ו (1936) בלונדון. כעשור לאחר פטירתה, וחמש שנים לאחר מותו של בנה דוד סלימאן ששון (1942), הובאו השניים למנוחת עולמים באחוזת הקבר המשפחתי על הר הזיתים בירושלים. הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, וכן הרבנים מהעדה הספרדית והרבנות הראשית היו בין מלווי הארונות.

עשרים שנה לאחר-מכן נערכה אותה "קבורה ראשונה בבית העלמין העתיק על הר הזיתים", מאז שפסקה בשושן פורים קטן תש"ח (25.2.1948), במהלך מלחמת העצמאות.

הייתה זו הלוויתה של הרבנית שרה (סלינה) ששון, אשת דוד סלימאן ששון, שהתקיימה חמישה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, ב-י"ב חשוון תשכ"ח (15.11.1967), יומיים לאחר פטירתה. מסע הלוויה יצא מישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בהשתתפות בני משפחתה שליוו את ארונה מאנגליה, רבנים וביניהם הרב הראשי יצחק נסים, אישי ציבור וקהל רב.

קבורתה עוררה מחלוקת ציבורית ובגבור הלחץ מצד משפחות הנפטרים המליצה ועדה מטעם משרד הדתות, "שלא לחדש את הקבורה על הר הזיתים, אלא למי שכבר רכש בו בימי המנדט" (מעריב, 20.11.1967).

למעשה בקבורתה יצרה ששון מפנה תודעתי פסיכולוגי וקבעה עובדות בשטח. חודש לאחר מכן העניקו הרבנים הראשיים היתר נוסף לקבורה בהר הזיתים לאישה על ערש דווי, שביקשה להיקבר בו ו"הוכיחה כי יש לה שטר מכר על חלקת קבר בבית העלמין בהר עוד מלפני קום המדינה" (הצופה, 10.12.1967). הקבורה הכללית החלה מתחדשת בהר. ביום ו' באייר תשל"ה (17.4.1975) הובאו מבומביי עצמותיו של סלימאן דוד ששון ונטמנו לצדה של פרחה.