מיכאל פואה
מיכאל פואהצילום: באדיבות המצולם

מה שקורה במשפט דומא משליך על כל אחד מאיתנו. מה שמותר לעשות היום לעמירם, עלול מחר לפגוש כל אחד ואחת מאיתנו בנסיבות אחרות לגמרי.

לאדם מהשורה קשה לעקוב אחר התנהלות המערכת, ונח לו לסמוך על כך שהכל מתנהל בדרך ראויה, בעיקר כשכל זה עטוף במילים גבוהות ומקצועיות. הכרעת הדין במשפטו של עמירם נועדה לייצר את מסך העשן שיסתיר ויצדיק את פשעי המערכת בעינויי נערים רבים רק בגלל המראה החיצוני שלהם, מראה של נערי גבעות.

במאמר זה אשתמש רק בציטוטים של השופטת לורך שכתבה את הכרעת הדין כדי להציג את הסתירות שבו. יראה הציבור וישפוט!

השופטת לורך משתמשת בשני מבחנים כדי להוכיח שמדובר "בהודאות בעלות משקל גבוה התואמות את ממצאי הזירה באופן שאינו מתיישב עם האפשרות שמדובר בהודאות שווא של מי שהינו חף מפשע"

המבחן הראשון המבחן הפנימי -"ההתרשמות הבלתי אמצעית מהנאשם, במהלך חקירותיו המתועדות ... הינה כי לא מדובר בנאשם המשתייך לקבוצת סיכון למסירת הודאות שווא. מדובר באדם פיקח ... העומד על עקרונותיו ואינו 'נוטה לרצות' את חוקריו"

לפי ההגיון של משפט זה יש אנשים שאפשר לענות אותם בלי גבול כי הם אנשים פיקחים וכו', והם אף פעם לא יוציאו מפיהם הודאת שווא כי הם שייכים לקבוצה שאין סיכוי שימסרו הודאת שווא. ברור שמדובר בטענה חסרת שחר. הסיכון להודאת שווא לא תלוי רק באופיו של האדם, הוא גם פונקציה של עוצמת העינויים. במקרה הזה אין ספק שעמירם נמצא בקבוצת הסיכון הכי גבוהה. כך כתבה השופטת לורך בהחלטתה במשפט הזוטא: "האמצעים המיוחדים שהופעלו פגעו בזכותם של הנאשמים לשלמות הגוף והנפש וכללו פגיעה פיסית, לחץ נפשי ואלמנטים של השפלה ופגיעה בכבוד".

בסיכום סעיף זה כותבת השופטת "הנאשם מבצע את השחזור באופן מדוייק וזהה למפורט בהודאתו שקדמה לשחזור, דבר השולל את הטענה כי הפרטים שמסר הינם 'ניחושים' שהוא מנחש תוך כדי השחזור"

כאן כבר מדובר בדמגוגיה. אף אחד לא טען שעמירם ניחש את הודאתו, הטענה היא שהחוקרים במהלך עשרים היום בו עונה עמירם ונשללה ממנו פגישה עם עורך דינו ובהם היה בניתוק מוחלט מכל העולם, דרשו ממנו להודות בכל מיני גרסאות שהם המציאו. כדי להוכיח שהחוקרים לא שתלו במהלך החקירה גרסה, היה עליהם להציג תיעוד מלא של החקירות אבל אין תיעוד כזה. מה הפלא שהנאשם חוזר ומשחזר בדיוק את הגרסה שאותה הוא שמע מחוקריו ונאלץ לחזור עליה תחת העינויים כאשר חרב החזרה לחדרי העינויים מונפת מעל ראשו. לא מדובר בניחוש אלא בשכפול של מה שהיה בחדר החקירות בזמן העינויים.

יתרה מזו השופטת מציינת כי "בפתח החקירה, הוצגו לנאשם שרטוטים שצייר במסגרת חקירת הצורך. בשרטוטים אלו מופיעים שני הבתים, החומה, מיקום הכתובות בזירה, מיקום הרכב וכן רשימת הציוד שהביא עמו..... ואולם בשים לב כי השרטוט מהווה תוצר ישיר של חקירת הצורך שנפסלה מלשמש כראיה, לא ראינו ליתן לו כל משקל במסגרת הכרעת הדין. למעשה אין כל צורך בשרטוט זה, באשר תיאורו המפורט בעל פה של הנאשם את זירת הפיגוע, עוד טרם ביצוע השחזור במקום, די בו כדי ללמד על המשקל הרב שיש לתת להודאתו."

איך לא רעדה היד שכתבה את הטענה ההזויה הזו? הנאשם יודע לתאר בדיוק את מה שהכריחו אותו לצייר בחקירת הצורך, באמת מפליא! השרטוט נפסל בצדק מלהיות ראייה נגד עמירם כי הוא הוצא ממנו בעינויים, אבל הוא משמש הוכחה ניצחת לכך שההודאה והשחזור שלו הם חסרי ערך, החוקרים לא השאירו שום דבר ליד המקרה, הם דאגו שעמירם יצייר בדיוק רב כל פרט כדי שכאשר הוא יגיע לשחזור הוא ידע בדיוק מה מצופה ממנו לומר ולזהות.

אם כן מה שמשמש בעיני בית המשפט כציון חיובי גבוה במבחן הפנימי, הוא למעשה ציון - נכשל.

עתה נעבור למבחן החיצוני.

"מסירת פרטים מוכמנים ששניים מהם אף לא היו בידיעת החוקרים בעת מסירתם – צבע הרכב שחנה בזירה, ומאפייני החלון בבית השני וכיוון פתיחתו"

מישהו יכול להעלות בדעתו שמשטרת ישראל והשב"כ לא תיעדו את מקום האירוע ולא יכלו לדעת את מאפייני החלון (שהיה לו רשת) ואת צבע הרכב שהיה על יד הבית? מדוע חשוב לשופטת לציין שפרטים אלו לא היו בידיעת החוקרים? כיוון שאם הם היו בידיעת החוקרים אז יתכן שהם אמרו אותם לעמירם. אם כן מהיכן יודעת השופטת שהחוקרים לא ידעו פרטים אלו? היא פשוט מאמינה להם. אם כן לא מדובר בפרטים מוכמנים אלא בפרטים שהשופטת מאמינה שהם מוכמנים. זה בדיוק ההבדל שבין הוכחה לבין השערה. הספק שאולי החוקרים שקרו וידעו על פרטים אלו והם אלו ששתלו אותם בפיו של עמירם קיים, והאימון שרוחשת השופטת לורך לחוקרים רק מוכיח עד כמה הסיכוי של עמירם לזכות למשפט צדק קלוש.

לשאלה האם המשטרה תיעדה את מקום האירוע? יש תשובה – כן. האם בתיעוד מופיעה רשת? התשובה כן! אז אם כך, איך אפשר לקבוע שזהו פרט מוכמן? הנה תשובת השופטת לורך: "עיון בתמונה בה מצולם חלון הבית בבוקר שלאחר הפיגוע (ת/158 תמונה 24) מעלה כי ניתן להבחין בקיומה של רשת אף ללא הגדלה, אם המתבונן מנסה לאתר את שרידי הרשת, אך זו אינה בולטת ואין זה מן הנמנע כי החוקרים אכן לא שמו לב לקיומה."

כלומר השופטת מניחה שעד שעמירם לא אמר שהייתה רשת בחלון החוקרים לא בחנו את התמונה וראו אותה, ולא בררו את צבע הרכב ורק אחרי שהוא גילה להם את הסודות הכמוסים האלו הם הלכו לאמת אותם. אפשרות אחרת היא שהחוקרים שתלו פרטים אלו בהודאתו של עמירם בעת העינויים, כדי שהם ישמשו כביכול כפרטים מוכמנים. האפשרות הזו היא לא תיאורטית היא נטענה על ידי עמירם בכבודו ובעצמו.

כך כותבת השופטת "הנאשם אף נשאל בחקירתו ישירות אודות הרכב השחור עליו מסר בהודאותיו, וטען כי הבין פרט זה מחוקרי השב"כ ..... כפי שפורט לעיל, צבעו של רכב המנוחים לא היה ידוע לחוקרים קודם הודאת הנאשם, ועל כן טענת הנאשם בעניין זה אינה אמינה". זו נקראת הנחת המבוקש, החוקרים הרי אמרו שהם לא ידעו את צבע הרכב, אז איך יתכן שעמירם טוען שהם כן אמרו לו פרט זה? זו ממש הוכחה חותכת ש"הוא לא אמין"...

עתה נעבור לטענת המחץ שבאה לשלול את האפשרות שגרסת ההודאה הושתלה על ידי החוקרים. "הנאשם חזר בחקירה על האפשרות כי שמע מהחוקרים פרטים שונים, אך טענותיו בעניין היו כלליות ומעורפלות. הנאשם לא ציין את שמם של החוקרים את ההקשר והעיתוי בו נאמרו הפרטים, וכשנשאל מה בדיוק נאמר טען כי אינו זוכר....." כלומר השופטת מניחה שאדם שנמצא בעינויים קשים, אחרי 17 יום בהם נחקר כמעט ברציפות. בהם איבד את תחושת הזמן ובקושי ישן, מסוגל לזכור מה בדיוק נאמר לו ועל ידי מי ובאיזה הקשר ומתי.

הטכניקה של הטמעת מסרים לנחקרים היא קצת יותר מתוחכמת והיא נעשית תוך כדי ערפול חושים של הנחקר שפעמים משתכנע שאכן הוא עשה את מה שהחוקרים אומרים לו. עדויות על כך נמצאות למכביר במרשתת וזה קורה אפילו בחקירות שלא נעשה בהם שימוש בעינויים כמו שעבר עמירם. אם כן הטענה ש"הנאשם בחקירתו לא ידע לתאר בבהירות ובפירוט ולו מקרה אחד בו נמסרו לו פרטים על-ידי מי מחוקריו" היא פשוט היתממות. עצם האפשרות שזה קרה מבטלת את האמינות של הודאתו של עמירם.

אם לא השתכנעתם עד עתה שיש ספק סביר בדבר אמינותה של ההודאה של עמירם אתם מוזמנים למפגש עם העד איברהים דאוובשה. "הודעתו הראשונה נגבתה ממנו על-ידי השוטר פיני ספיר כ-4 שעות לאחר הפיגוע". עדותו של איברהים סותרת באופן מוחלט את התיאור שמסר עמירם ואנו נבחן כיצד השופטת מתמודדת עם קושי זה.

"את הודעתיו של איברהים ניתן לחלק לשלושה נושאים: האחד, פעולת הזזת הרכב על-ידו, השני, תיאורם של שניים שנחזו בעיניו כמפגעים, השלישי, התנהגותם של השניים והאינטראקציה שלו איתם".

התיאור של שני מפגעים סותר לגמרי את הודאתו של עמירם ואת כתב האישום שמייחס את כל המעשה רק למפגע אחד -עמירם. אם היו שני מפגעים הרי ברור שעמירם שיקר בהודאתו ואם כן לא יועיל שום מבחן פנימי וחיצוני מול עדות מפורשת. אבל מה לעשות שיש עדות? אז הנה הפתרון המבריק.

"בחינת התיאורים מלמדת כי הם אינם מתיישבים עם ההגיון והשכל הישר. אילו אכן מדובר במפגעים, מדוע, לאחר שנזרק בקבוק התבערה, ימתינו במקום לצאתם של בני הזוג דוואבשה המנוחים מן הבית, ויעמדו מעליהם כנטען לפרק זמן של דקה, במקום לנוס מהמקום, ודאי מרגע שהושמעו צעקותיו של סעד? אף גרסתו של העד כי השניים ניסו לרדוף אחריו, גרסה אותה תיאר באופן שונה בכל אחת מההודעות, איננה סבירה."

התיאורים של איברהים מתיישבים הייטב עם ההגיון והשכל הישר, אם מניחים שמדובר בחיסול חשבונות בכפר. המחסלים מוודאים שהם פגעו במי שרצו, ולא חוששים להישאר עוד דקה עוד שתיים במקום המוכר להם ושדרך המילוט ברורה. אבל את השופטת לורך לא תבלבלו אם אפשרות כזו הרי "באשר לאפשרות שהרקע להצתה הינו פלילי, הוברר כי הדבר נבחן על ידי השב"כ ונשלל"....

טוב אז השתכנענו שעדות שלא מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר של השופטת אפשר לבטל והיא אפילו לא מעמידה סימן שאלה קטן על ההודאה שהתקבלה בעינויים, אבל מה לעשות אפילו השופטת בעצמה לא השתכנעה וכך היא כותבת "אני סבורה כי על סמך חומר הראיות שהוצג בפנינו, לא ניתן לקבוע האם אכן נכח מבצע נוסף בזירה, ואפשרות זו נותרה כתהייה שאין לה מענה. ואולם, אף אם נניח, על סמך עדותו של איברהים, כי אכן נצפו שני מפגעים, איני סבורה כי יש בכך כדי להפחית באופן משמעותי ממשקלה הגבוה של הודאת הנאשם, ומתוכנה המפליל אותו."

ובהמשך "אכן, הנאשם מסר בהודאותיו כי היה לבדו וביצע את כלל המעשים בעצמו. ואולם, האפשרות כי הנאשם מסתיר אדם נוסף שהיה עימו איננה מופרכת, ומתיישבת עם אופיו והתנהגותו בחקירה, היינו סירובו לאורך כל החקירה, ואף במהלך חקירות הצורך, למסור שמות של פעילים נוספים. " כלומר יתכן שאכן עמירם שיקר בהודאתו כפי שעולה מעדותו של איברהים, אך אני יודעת לאבחן באיזה חלק הוא שיקר ובאיזה לא "ויובהר כי אף אם היה אחר עימו, ולא הוכח כך במידה הנדרשת בפלילים, הרי שמכלול הראיות מלמדות מעבר לספק סביר על ביצוע מעשה ההמתה עצמו על-ידי הנאשם." ומה הם הראיות? כמובן ההודאה של עמירם.

חשוב להבהיר השאלה האם היה מישהו נוסף עם עמירם או לא היא לא שאלה של פער מידע או חלק חסר בפאזל שלא פוגע בשלמות התמונה. שאלת זו היא מהותית! כי אם עמירם שיקר במודע אפילו בפרט אחד כדי להסתיר חבר, זה אומר שהוא יודע לשקר בלי שהשופטים יודעים לאבחן זאת, ואם כן יתכן גם שהוא שיקר כדי להימנע מעינויים. לשופטים אין שום דרך לדעת למה הוא שיקר ובאיזה חלק מהודאתו הוא שיקר אלא אם כן הם קוראי מחשבות ובוחני כליות ולב. אם יש להם כישרון נדיר כזה אז כל הדיון מיותר.

עתה ראו כיצד התהפכו היוצרות לאורך כל הדרך.

במשפט פלילי רגיל יש להביא הוכחות "מעבר לספק הסביר". ואילו כאן בכל מקום שיש ספק סביר הוא נדחה בטענה שהוא לא הוכח ברמה הנדרשת בפלילים. "הוכחה הנדרשת בפלילים" היא לאשמה לא לספק, ספק מעצם טבעו הוא דבר לא מוכח אלא כשמו ספק.

יש ספק שמא החוקרים שתלו את ההודאה בראשו ובפיו של עמירם, והוא נדחה כי אין לכך הוכחה.

יש ספק שמא החוקרים ידעו את הפרטים המוכמנים מראש ויש אפילו ראיה שלפחות יכלו לדעת, אבל אין הוכחה שהם ידעו.

יש ספק שאפילו מגובה בעדות שהיו שני מבצעים, ובכך נסתרת אמינות הודאתו של עמירם, אבל אין הוכחה הנדרשת בפלילים!!!

כידוע, בכפר דומא הוצתו ארבעה בתים כפי שחשף העיתונאי בועז גולן. מבצעי ההצתות, לא נתפשו וההצתות לא נחקרו. בין הבתים שהוצתו, היה ביתו של העד, איברהים דוואבשה. שאלות רבות עולות, ביניהם, למי היה אינטרס בהצתות אלו??? ייתכן ואם היו מגלים את המניעים והמעורבים בהצתות האלו, היה קצה חוט שמוביל לפיענוח הצתה זו.

אך למערכת מתאים יותר להשתמש בהצתה כמנוף להמשך הדה לגיטימציה שנעשית למי שקרויים- נערי הגבעות . הפעם, עמירם נבחר להיות הקורבן. הקורבן הבא יכול להיות כל אחד אחר.