חסמב"ה עם כיפה

ילדי 'חבורת תריג' הפכו למותג לא רק בבני ברק, אלא גם בקיבוצים ואפילו באילת. יוצרי החבורה מספרים על הרגע בו נולד החלום

יוסף ארנפלד , כ"ח באייר תש"פ

חבורת תריג
חבורת תריג
צילום: מנדי הכטמן

באחת העונות של 'חבורת תַרְיָג' נשלחו ילדי החבורה - תנחום, רובי, ישראל וגדי - אל הירח, לא פחות ולא יותר.

למראה הגבות המורמות מסבירים היוצרים את ההגדרה הברורה: ההרפתקאות הן דמיוניות - אך מבוססות על דברים שקיימים במציאות, ולא בדיוניות. היות שיש מציאות כזאת של חללית שאיתה אפשר להגיע לירח, ילדי החבורה יכולים גם הם להצטרף אליה. לעומת זאת, הם לא יעברו במנהרת זמן לתקופה אחרת בהיסטוריה, מכיוון שזה לא אפשרי מבחינה מציאותית.

עונה אחרת של 'תריג' התרחשה כביכול בשילה הקדומה, ובה ילדי החבורה נפגשו עם כפר עתיק מימי המשכן. "היה לנו פיתוי גדול לנווט את העלילה לכך שהם מצאו מנהרה קסומה ודרכה קפצו אחורה בזמן", משתף אריאל ברמן, היוצר והעורך הראשי של 'חבורת תריג', "ובסוף החלטנו שלא. העלילות הן מאוד מגוונות, אבל זה קו שאנחנו לא עוברים. דמיוני כן, בדיוני לא". זו כנראה רק אחת הסיבות להצלחה הגדולה של 'חבורת תריג', המתאפיינת בהזדהות הגדולה של הילדים־המאזינים עם עלילות ילדי החבורה.

'חבורת תריג' הוא שמה של חבורת ילדים דמיונית המורכבת מראשי התיבות תרי"ג: תנחום, רובי, ישראל וגדי, שלומדים יחד בתלמוד תורה. ראשי התיבות תרי"ג לא נבחרו סתם, אלא מסמלים את מניין המצוות. בעלילה משולבים, תוך כדי מוזיקה וקולות רקע מתאימים, סיפורי מתח ועלילות קצרות מההיסטוריה של עם ישראל, המתקשרות לעלילה המרכזית של הנערים. מזה חמש שנים, מדי חודש בחודשו, נשלחים אל המנויים - רובם ילדים מהמגזר החרדי והדתי - תקליטור חודשי ומגזין קומיקס ובהם עלילות החבורה.

"ליצור דיסני יהודי"

מי שעומדים מאחורי החבורה הם מנחם הלפרט ואריאל ברמן, צמד יוצרים המחזיקים במשרד פרסום משותף. "הרעיון היה ליצור עולמות תוכן של דמויות יהודיות. במקום שילדים יתחברו לסמי הכבאי ודומיו, תהיה להם אפשרות להתחבר לדמויות עם ערכים דומים לאורח החיים שלהם. במשך הזמן התחדד אצלנו החזון לפתח סוג של 'דיסני' יהודי. עבדנו קשה על פיתוח של עולמות ממותגים, וזה כרגע המותג הראשון. כמובן שבסופו של דבר, הבסיס הוא שיווקי", אומר מנחם הלפרט, מנכ"ל 'ברמן־הלפרט' והראש שמאחורי 'תריג'.

הרעיון החל לקרום עור וגידים לפני כעשור, כשהשניים התבקשו להטמיע את הדמות של 'חמודי', הפרזנטור של קופת חולים כללית, במגזר החרדי. אחד האמצעים כלל הפקת תקליטורי שמע עם תסכיתים. "קיבלנו המון פידבקים, ראינו שאנחנו טובים בזה, וזה התחבר לרצון שלנו ליצור עולמות תוכן יהודיים. עשינו המון מחקרים, ערכנו סקרי עומק והקמנו קבוצות מיקוד כדי להבין מה נכון יותר: האם כדאי שמשפחה תהיה במרכז, או שמא דמות של גיבור־על כמו סופרמן".

בסוף, ההחלטה הייתה לקחת את גיבורי העלילה למקום פשוט וקל יחסית - חבורת ילדים שכל ילד חולם ורוצה להיות חלק ממנה. "נכנסנו לעבודת מיתוג. המון עבודה של אִפיונים, עם המון ניואנסים שרוב הקהל בכלל לא מודע אליהם", מתאר הלפרט. "לילדים האלה יש גם שם משפחה או רק שם פרטי? איפה הם גרים? בתוצר הסופי התגבשה חבורה של ארבעה ילדים שאין להם שמות משפחה. גם להורים שלהם אין שמות, אלא יש 'אבא של תנחום' ו'אמא של גדי' ו'אח של ישראל'. הכול סובב סביב ארבעת הילדים. איפה הם גרים? במקום שכל אחד יכול להבין שהוא קרוב אליו".

דרך העולמות המקבילים למדו השניים שכדי להחזיק מותג, צריך סוג של תוכנית טלוויזיה שדרכה הילדים מתחברים לדמויות, וגם נוצרת המשכיות. לאחר התלבטויות הוחלט על תקליטור חודשי שיכיל בתוכו סדרת תסכיתים בהמשכים. משם זה התפתח לספרים, משחקים, מדבקות, מופע קיץ והרבה מעבר לזה. אך על אף שישנם מוצרי 'תריג' רבים על המדף, מבחינתם ההיי־לייט הוא הסדרה החודשית. "הסטנדרטים אצלנו מאוד גבוהים, כמו גם סולם הערכים, וכמובן מעטפת הקריאייטיב והביצוע".

איך החלטתם את מי לגייס למלאכה?

"לצרף את חיים ולדר היה די מתבקש", מפרגן הלפרט, "הצבנו לעצמנו רף מאוד גבוה - להגיע למוצר הכי איכותי, וחיים ולדר הוא רב־המכר היהודי הגדול. בנוסף אליו בנינו מערכת מאוד גדולה שמורכבת מאנשי תוכן עם אוריינטציה חינוכית, עם הרבה רצון לביצוע מקסימלי. במהלך חמש שנים, מאז שהחבורה יצאה לאור, המערכת הלכה וגדלה, ומונה כיום קרוב ל־30 איש שמשקיעים את כל החשיבה והמשאבים שלהם בשאלה איך לפתח ולקדם את 'תריג'. תחת ולדר יש כמה כותבים כמו משה ארלנגר. גם כאשר מישהו כותב מוצר - את התסכית החודשי, או ספר כלשהו וכדומה - זה עובר עוד לפחות 6-5 ידיים עד שזה יוצא לאור".

השראה מעולמות הפסטיגל

בקיץ האחרון עלה לראשונה מופע של 'חבורת תריג', שבו השתתפו למעלה מ־30,000 איש. הצופים לא פגשו על הבמה את הילדים החמודים שהם מכירים מהתקליטורים החודשיים, אלא דווקא שחקנים מבוגרים יותר, שעטו על עצמם את דמויות ילדי החבורה. "ההשראה שלנו במופע היא מעולמות הפסטיגל", הוא מסביר. "סדרת רצף של הופעות פעם בשנה. רק שהעדפנו לקיים אותה בקיץ ולא בחנוכה, לאחר שערכנו בדיקות שטח שהעידו על צורך דווקא בתקופה הזאת. בחירת השחקנים הייתה עניין טכני לחלוטין: על פי חוק אי אפשר להעסיק ילדים יותר משש שעות ברציפות, ורצינו לקיים ארבעה מופעים ביום. מה גם שמדובר ב־15 הופעות ברצף - אינטנסיביוּת שגם ילדים שהם שחקנים מאוד מוכשרים יתקשו לעמוד בה. לכן הלכנו על שחקנים שמגלמים את הדמויות של הילדים. מאוד חששנו מזה, אבל זה עבר בשלום".

"יכול להיות שיש ילדים שליבם נשבר", הוא מודה, "אבל הרוב המוחלט נהנו. בכלל, בכל דבר שאתה עושה לו תהליך של האנשה, יש סיכון מסוים. בדמיון יש מרחב תמרון גדול יותר, וכשהדמיון הופך למציאות (על הבמה, במקרה הזה), במידה מסוימת נסגרות האופציות. ב'חבורת תריג' משולבים בעלילת המתח סיפורי צדיקים, מדרשים מרתקים ותכנים מההיסטוריה היהודית לדורותיה. הייתה עונה שלמה שהייתה מבוססת על ספר דניאל ברמה עלילתית. יום אחד התקשרה מישהי לשירות הלקוחות ודרשה בכעס לבטל את המנוי. ביקשתי לקבל את השיחה וניסיתי להבין מה כל כך הכעיס אותה. היא אמרה לי שהיא דמיינה את דניאל אחרת לגמרי, ואנחנו הרסנו לה את הדמיון... אבל אני לא חושב שהיא מייצגת את הכלל. להפך. רוב הציבור החרדי לא מחובר מספיק לנ"ך, וכך הם מתחברים לבסיס של העם היהודי".

אומנם קהל היעד של יוצרי 'חבורת תריג' הוא משפחות שומרות תורה ומצוות באשר הן, אך אי אפשר להתעלם מכך שאורח החיים של רביעיית הילדים דומה הרבה יותר לחייהם של ילדי בני ברק, מאשר ילדי גבעת שמואל הסמוכה. "בבניית הדמויות שמנו דגש על דמויות יהודיות, ופחות נכנסנו לניואנסים של מגדר פנימי יותר. בכוונה תחילה הדמויות הן 'אפורות' - לא אשכנזים ולא ספרדים, לא חסידים ולא ליטאים, לא חרדים ולא דתיים־לאומיים", הודף הלפרט את הטענה. "יכול להיות שיש חרדים שמפריע להם שאחד הילדים הולך עם כיפה בצבע אדום, ויכול להיות שיש דתיים־לאומיים שמפריע להם האפיון החרדי יותר. השתדלנו לשמור כל הזמן על האפרוריות הזאת".

כל האבות מזוקנים. בציבור הדתי־לאומי זה לא ממש כך.

"טבעי ש'תריג' מתאימה יותר לציבור החרד"לי, אבל זה הרבה יותר רחב מזה. רק באילת, למשל, יש לנו מאות מנויים. לרובם זה לא ממש מפריע. כל עוד זה עשוי בחינניות ובצורה נכונה, תוך נתינת חוזקות לילדים, השאר הופך להיות שולי. אנחנו משקיעים הרבה בפדגוגיה עם התמודדויות של ילדים, להקנות לילדים עוצמות וחוזקות".

העלילה: ספר דניאל

אריאל ברמן, היוצר והעורך הראשי של 'חבורת תריג', מספר שכל עלילה נבנית בשיתוף פעולה של צוות כותבים בראשות חיים ולדר. "בונים מראש את העלילה - התחלה, אמצע וסוף, ומתיישבים לכתוב. מכיוון שאנחנו מקפידים לשלב בתוך העלילה סיפורי צדיקים, סיפורים מהגמרא, מהנביא ועוד, גילינו שבמקורות שלנו יש חומרים עלילתיים מפעימים. כך למשל קרה שביססנו עונה שלמה על ספר דניאל. 90% מהתוכן, שתיאר את מה שהתרחש בתקופתו, מבוסס על מקורות ומדרשים. הוספנו מעט דמויות מומצאות כדי להתאים את מה שקרה בבבל בתקופת דניאל, להרפתקה הסוחפת שילדי החבורה מתמודדים איתה כיום. כדי שלא לעשות ספוילר למי שטרם שמע, נאמר רק שתעלומה שהחלה לפני 2,600 שנה בבבל, מגיעה לפתרונה על ידי החבורה בארץ ישראל".

לשלב תוך כדי העלילה מדרשים, זה לא פוגע במתח?

"להפך, זה מעצים אותו. זה הופך את העלילה למציאותית יותר, ולא פחות חשוב - בזכות השילוב הזה, הילדים לומדים הרבה מאוד. לפחות אני, באופן אישי, זוכה ללמוד הרבה בזכות זה".

איך באמת מצליחים בתקליטורי שמע, בעידן שבו הוויזואל כל כך חזק?

"לפני שיצאנו לדרך, 99% מהאנשים ששמעו על הרעיון הזהירו אותנו שזה לא ילך ושאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית אל המדיה הישנה", הוא מגלה. "בפועל יש לנו ברוך ה' מנויים מכל רחבי הארץ, החל ממאה שערים ועד קיבוצים חילוניים. ברור שלילדי מאה שערים יותר קל להתחבר למדיית השמע, כי אין להם אופציה אחרת - אין להם טאבלטים או מחשבים. אבל שמחנו לגלות שגם הציבור הדתי־לאומי, שחשוף יותר למחשבים, לטאבלטים ולסמאטרפונים, מתחבר מאוד לעלילות. כנראה בגלל שזה עשוי ברמה מאוד מוקפדת, זה תופס כל אדם. אפילו אדם חילוני שרואה סדרות בטלוויזיה, כשהוא נחשף למוצר שמע שנשמע טוב, זה תופס אותו. אני מניח שבשונה מהציבור החרדי, שאצלו התקליטור התקבל ישר בבתים, בציבור הדתי־לאומי זה התחיל מהרכב: הורים חיפשו תעסוקה לילדיהם לנסיעות ארוכות, והתקליטור של 'תריג' נתן להם את המענה. רק אחר כך הם הבינו שזה הרבה מעבר לתקליטור. אומנם תקליטור השמע הוא העניין המרכזי, אבל גם המגזינים שמצורפים הם מלאי תוכן, לכן קהל היעד גדל גם בציבור הפחות החרדי. נכון להיום יש תפוצה חודשית לכ־25,000 בתי אב, שמקבלים מדי חודש את הסדרה החודשית הכוללת תקליטור, מגזין ילדים ומגזין להורים".

העלילה בנויה בפורמט של עונות בנות שישה חודשים - כלומר שישה תקליטורים. לכל תקליטור מצורף מגזין קומיקס שיש בו סצנות מתוך העלילה, כדי שלדמויות שהילדים שומעים יהיו גם פנים. "בשל הביקוש הגדול, גם החוברת גדלה והתרחבה מעבר לקומיקס, וכוללת מדורים נוספים", מציין ברמן. "היום המגזין עבה מאוד וכולל מדורים וסיפורים. בשלב מסוים הבנו שגם להורים יש צורך ורצון להיות יותר מחוברים. קיבלנו הרבה תגובות מהורים שמרותקים לעלילה לא פחות מהילדים. לשם כך יצרנו עבורם את המגזין 'הורים של תריג', עם מיטב הכותבים והמדורים, ברמה מאוד גבוהה. המשוב שאנחנו מקבלים מעיד שעשינו את הדבר הנכון".

אומנם חיים ולדר מוכר בעיקר כסופר נחשב וכאיש חינוך, אבל עיבודי שמע, הצגות, סרטים וקומיקס המתבססים על סיפורים שכתב אינם זרים לו. "סופר תמיד נהנה כשלוקחים את היצירות שלו ומשדרגים אותן", הוא מנמק. "בכל פעם כזאת אני מתפעם איך לוקחים את הכתיבה שלי ויוצקים בה קול, אור ודמות. היזמים של 'תריג' יודעים לעשות את מה שאני לא. אני, למשל, יודע לכתוב תיאור של ילד שרץ. הם מוסיפים את קולות ההתנשפות שלו. כך גם שומעים את הדלת שנסגרת. ברגעים של מתח יש קולות שמחדדים את התחושה הזאת. לשמחתי זה כל כך מצליח, שגם ילדים שיש להם טלוויזיה בבית מאזינים לזה בשקיקה".

מה הסוד של 'חבורת תריג'?

"מאז חמסב"ה פסקו החבורות", הוא מזכיר, "כשהיינו ילדים לכל אחד הייתה החבורה שלו. הרעיון של חבורה נותן לילד יכולת לחלום ולדמיין. הרבה ילדים יוצרים לעצמם מעין 'חבורת תריג' משלהם. זה מפתח את הדמיון ולוקח את הסיפור למקום אחר".

לעיתים עולה החשש שפיתוח עולם הדמיון עלול להכניס את הילדים לחרדות. כל איש זר שעומד ליד מעבר חציה נתפס אצל הילד התמים כסוכן קג"ב שרוקם עלילות אכזריות.

"מתוך מיליארדי ילדים בעולם שקראו את 'הארי פוטר', לאחוז מסוים זה עשה חרדות. האם בגלל זה לא היה נכון לכתוב את הספרים? אלא, נגיד לאותם ילדים שייחשפו לספרים בצורה מבוקרת, וזה יעזור להם להתמודד. כך גם במקרה דנן. 'תריג' לא גורמים לחרדות. ילד חרדתי עלול לחרוד מ'תריג', ואני ממליץ להורים לתת לילדים לקרוא ולהתמודד עם זה. לברוח מהחרדה זה לא נכון. לפעמים אני נענה לבקשות להוריד את המתח, ואז באים אליי באכזבה שזה לא מספיק מותח".

"רוב הכתיבה שלי מתרחשת בתוך הלב - רגשות ומחשבות, כמו בסדרת 'ילדים מספרים על עצמם'", מרחיב ולדר, "למרות שב'חברות תריג' יש המון מתח, הילדים הם יותר רוחניים מבכל ספר אחר שכתבתי. בתוך העלילה יש המון לימוד, בין אדם לחברו, יראת שמיים, ידע היסטורי. אנחנו משלמים בעלילה על ערכים, ואני מאמין בזה".

מ'זבנג' ל'תריג'

עד לפני חמש שנים, רותם חדד הלוי, המאייר הראשי של 'תריג', אייר בעיקר קומיקסים של סיפורי צדיקים, והתחושה שלו הייתה שהם קצת חוזרים על עצמם. ואז הגיע הטלפון של מנחם הלפרט שביקש ממנו להצטרף ליצירת המותג. "מותג זה כבר עולם אחר, שממש ייחלתי אליו", הוא נזכר. "זה הופך להיות ז'אנר בפני עצמו. אני מגדיר את עצמי כצייר 'תריגי' שיש בו הכול". הרקע שלו כבעל תשובה מעניק לדמויות של רביעיית הילדים מעוף ישראלי ורחב יותר. "גדלתי על 'זבנג' של אורי פינק והגעתי עם יכולות מהעולם החילוני, שכוללות הרבה תעוזה והבעת רגשות בצורה הרבה יותר מוחשית, כמובן תוך שמירה על המסגרת ההלכתית המחייבת".

את רוב הדמויות, לרבות ילדי החבורה עצמם, יצר חדד הלוי בעצמו. במשך הזמן הצטרף אליו צייר נוסף בשם רפי דרוק, שאחראי על חלק מהדמויות. "למרות שאנחנו משתדלים שלא לאפיין את החבורה במקום מגורים מסוים, בתוך תוכי יש לכל אחד מהם עולם שלם. כשציירתי את תנחום, מבחינתי הוא היה ילד חב"דניק שאוהב שליחות ואוהב לעשות משימות. כשציירתי את ישראל, ציירתי אותו ברסלבר ירושלמי. גדי הוא ילד תימני חינני, ורובי הוא יותר בכיוון ליטאי. המהות של החבורה הזאת היא שהיא כוללת את כולם ומתאימה לכולם. היא מציגה גיבורים שומרי תורה ומצוות, שהיו חסרים לדור הצעיר עד עכשיו".

עם הצלחת התקליטורים, הבינו ברמן והלפרט כי הביקוש גדול מההיצע, והחלו לפתח מוצרים נוספים של החבורה, תוך שימת דגש על הנגישות ועל מחירים נמוכים. היבול המרשים כולל 55 תקליטורים, 5 ספרי קריאה, 4 ספרי קומיקס, 6 משחקים ו־4 עונות אלבומי איסוף קלפים. "בשלב הראשון לקחנו את העלילה של העונה הראשונה והפכנו אותה לספר, שבו שילבנו תוספות שלא היה מקום להכניס בהקלטות עצמן. בהמשך נולד הרעיון לספרי קומיקס, עם עלילות חדשות וגם משחקים. כדי לא לגרום להורים הוצאות גדולות מדי, לספרי הקומיקס והמשחקים מצאנו מודל של שיתוף פעולה עם רשת 'אושר עד', שמוכרים את ספרי הקומיקס והמשחקים במחירים נמוכים השווים לכל נפש. ספר קומיקס, למשל, נמכר שם ב־19.90 ש"ח, לעומת 65 ש"ח בחנות רגילה. חשוב לציין כי אחרי שמסתיימת המהדורה הראשונה, הספר עובר לשאר החנויות, וגם שם משתדלים לשמור על מחירים נמוכים יחסית".

שיתופי הפעולה של 'תריג' לא מסתיימים רק ב'אושר עד'. בתחילת משבר הקורונה התבקשו היוצרים על ידי פיקוד העורף להפיק חוברת הסברה ייחודית לילדים הדתיים והחרדים. "זה היה פרויקט שנעשה במהירות שיא", משחזר ברמן, "המטרה הייתה להנגיש לילדים מה היא הקורונה, איך מתמודדים איתה, איך צריכים להיזהר ממנה ומעל הכול: איך ממשיכים לחיות לצידה. גם על זה התגובות היו מאוד חיוביות. היה ביקוש גדול בגני הילדים, מעבר להפצה של פיקוד העורף. לכל ילד בחבורה יש מאפיינים מאוד ברורים, ילד ששומע עונה אחת כבר יודע להגדיר מי הלמדן, מי ההרפתקן, מי המנהיג ומי המדען. לקחנו את התכונות האלה, ובעזרתן הצגנו את התכנים לילדים".

התחושה הכי חזקה של ברמן, לכל אורך הדרך ביצירה של 'חבורת תריג', היא תחושת האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו. "ההשפעה של מה שאנחנו משמיעים לילדים היא גדולה. למרות שאף אחד לא מחייב או מכריח אותנו, יש לנו שני מבקרים רוחניים מסוגים שונים, שעוברים על התכנים. הכלל שלנו הוא 'יש ספק - אין ספק'. אפילו אם אחד מהם מרים גבה, אז גם אם בעינינו מדובר בקטע מאוד מוצלח, אנחנו נוותר עליו בלי נקיפות מצפון. אנחנו חייבים להיות 100% בסדר. בגלל האחריות, לא כדי שיקנו אותנו יותר. יש הרבה אנשי חינוך שאחראים על הכתיבה ויש הרבה בקרה, ולמרות זאת בחרנו להוסיף שני מבקרים חינוכיים מבחוץ שיעברו על התכנים".

לקראת חג הפסח האחרון השיקה החבורה 'הגדה של פסח עם תריג', שהוא המוצר הראשון שרשמית שייך לשולחן החג ולעולם הקודש באופן ישיר. "מדובר ביצירת מופת גם ברמה הרוחנית וגם ברמת העניין שהיא יוצרת", מתמוגג ברמן, "התגובות שקיבלנו מרבנים חשובים היו שהם טרם נתקלו בהגדה כל כך משובחת. השאיפה שלנו בעתיד הקרוב היא לייצר מוצרים נוספים מהסוג הזה, שיתאימו לשולחן השבת. שמצד אחד ישמרו על החינניות, ומצד שני יכללו עולמות שלמים של תוכן שמעשיר את הילדים", הוא מסכם.