פרופ' טליה איינהורן: לא צריך את בג"ץ

המשפטנית בעלת השם הבינלאומי פרופ' טליה איינהורן לא חוששת לתמוך בריבונות ישראל ביו"ש ולבקר את בית המשפט העליון.

עפרה לקס , י"ג בסיון תש"פ

"בעולם לא מוחאים לי כפיים בהכרח, אבל מאוד מכבדים את מה שאני אומרת". איינהורן
"בעולם לא מוחאים לי כפיים בהכרח, אבל מאוד מכבדים את מה שאני אומרת". איינהורן
צילום: שלומי יוסף

לפני שנה ושמונה חודשים צלצל הטלפון הנייד של פרופ' טליה איינהורן, בעודה יושבת באולם השקט של ספריית המכון על שם מקס פלנק בהמבורג. פרופ' איינהורן לא השתיקה את הטלפון, שהיה מונח על שולחנה באופן חריג.

היה זה יום ראשון בשבוע, והיא הייתה היחידה באולם. איש לא היה באולם הקריאה בימי ראשון. רק היא, שיש לה כרטיס כניסה 24/7. איינהורן ענתה לשיחה. בצד השני העבירו לה את השר יריב לוין. "הוא שאל אם אהיה מוכנה לשבת בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. הסכמתי".

איינהורן לא הבינה איך השיחה הזו הגיעה אליה. היא לא מחוברת לאף מפלגה או פוליטיקאי. "אני תמיד מתעניינת בחדשות ויודעת מה קורה. ידעתי שנציגי הציבור הקודמים התפטרו ואמרתי בסדר, אולי הגיעה השעה לעשות למען הציבור".

היא אמרה בסדר, אבל לא צפתה מה עתיד לקרות. מרגע שהמינוי שלה פורסם, נפתחו לה שערי הגיהינום. "היו עליי שבע כתבות בעיתון 'הארץ'. לא פחות. 'הגברת לא פרופסור', 'לגברת אין תואר דוקטור', 'הגברת קראה לחיילים לסרב פקודה'. שום דבר מהדברים האלה אינו נכון. אחד הדברים המצחיקים הוא שבדוקטורט שלי, שיצא כספר בהוצאה בינלאומית מאוד מכובדת, אני מודה במבוא לעמוס שוקן, מפני שהוא פתח בפניי את ארכיון 'הארץ' חינם אין כסף. ישבתי שם לילות ארוכים". איינהורן נפגשה עם שוקן והציגה לו את הספר ואת התודות. שוקן מחק את הכתבות המכפישות לא רק מהעיתון, אלא גם מגוגל. "עכשיו אני יכולה לחייך, אבל זה עלה לי גם בבריאות. חטפתי אלרגיה שלא הייתה לי בחיים, שהלכה והחמירה. השיא היה ביולי, כשסבלתי מגרד יומם ולילה. זה לא שלא עברתי דברים בחיים. אבל החשיפה הזאת, ועתירה שהייתה נגדי בבג"ץ, היו חוויות קשות".

בבג"ץ, אגב, המליצו השופטים לעותר, ד"ר רפי נץ־צנגוט, למשוך את העתירה, ואף נזפו בו. "לאדוני אכפת לגבי מה שקורה, זה בסדר", אמר לו השופט ניל הנדל, "אבל אדוני צריך לבדוק כמה שיותר לפני שמגיעים לבית המשפט. אני אומר זאת לגבי העתיד וגם לגבי המקרה הזה".

אם 'הארץ' תקף אותה, ניתן להסיק שדעותיה של הפרופסור למשפטים - שרשימת התארים שלה, הספרים והמאמרים שחיברה, האגודות שבהן היא חברה והרקורד האקדמי שלה יכולים למלא שורות ארוכות, וכולן גלויות לעין כול במרשתת - פשוט ממוקמות בצד שחושב הפוך מכותבי 'הארץ'. אבל הסאגה הזאת לא השתיקה אותה, להפך.

"אין בעולם מדינה עם הליך כמו בג"ץ"

פרופ' איינהורן מכורה לספריות. היא צברה פז"מ ברבות מהן, על פני מקומות שונים בגלובוס. היא גרה בשכנות לאוניברסיטת תל אביב והיא 'משתמשת כבדה' של הספרייה שם. סיור קצר בביתה מגלה שגם שם היא לא לבד - שורות הספרים בספריית הסלון הגדולה מסתירות מאחוריהן שורת ספרים נוספת, החדרים מארחים ספרים, ואפילו הדלתות הלבנות שמרצפות את הקירות מסתירות דפים ארוזים בכריכות קשות ובשפות שונות. בכולם היא בקיאה.

"כל השנים התרחקתי מהתקשורת. הייתי בפינה שלי, סגורה לגמרי, ואולי זה היה המזל שלי, כי זה אִפשר לי להשקיע שנים רבות בעבודה שקטה. אבל באפריל הקודם, בעקבות כל מה שקרה, החלטתי להתחיל לכתוב בטוויטר. בפעם הראשונה בחיים אמרתי, אולי אני צריכה לשתף את הציבור בדברים שאני יודעת על עולם המשפט. בטוויטר אני עוסקת בנושאים משפטיים, אני מאירה אותם מזוויות אחרות". את הציוץ הראשון היא לא יכולה לשכוח: "ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי ב'כאן 11'. דיברו על המעמד של ארץ ישראל, שזה נושא שפרסמתי עליו מספר מאמרים, וכתבתי ציוץ. הוא הגיע לעשרות אלפי אנשים, ואמרתי לעצמי היי, לכלי הזה יש כנראה כוח. משם והלאה התחלתי להיות פעילה, ואני כותבת שם דעות שאני חושבת כבר שנים. לשמחתי, לא איבדתי אף חבר".

ובחזרה לבג"ץ. העתירה ההיא נגד איינהורן הייתה כל כך מגוחכת, שהעותר קיפל את זנבו והלך. אבל כמי שעבודת המוסמך שלה הייתה במשפט חוקתי, ואף זכתה בפרס האגודה הישראלית לבעיות הפרלמנטריזם, יש לה לא מעט ביקורת על בג"ץ. בעבר היא ניצבה שם כעורכת דין המייצגת עותרים, כך שהיא חוותה את הליכי בג"ץ מבפנים. "אחת הבעיות של הבג"ץ היא שאין שם הליך מסודר של קבלת ראיות. ככה לא מתנהל משפט. אי אפשר לרדת לחקר האמת על סמך תצהירים. השופטים לא פעם מחליטים על פי תחושות, ואומרים 'סביר' או 'לא סביר'. אין מדינה בעולם שבה אתה מגיע לבית המשפט העליון כערכאה ראשונה ואחרונה, בלי שיש הליך בערכאה דיונית שמבררת את העובדות. ואם עולה שאלה משפטית, גם אותה צריך להוכיח כמו שצריך. ההליך בבג"ץ לא נועד לזה ולא בנוי לזה. בתקופה של איילת שקד העבירו דיונים מסוימים לבית המשפט המינהלי. גם שם צריך לחזק את סדרי הדין, אבל שם השופטים רגילים לחקור בעצמם את הצדדים". כשאיינהורן אומרת "אין מדינה בעולם" היא מתכוונת לכך. כחברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי, העוסקת דרך קבע בהשוואת מערכות משפט מדינתיות, זו לא סתם גוזמה.

אז מה לדעתך השיטה הנכונה?

"הייתי רוצה שיהיו רק בתי משפט מינהליים, שייקבע בפירוש שאין להם סמכות לפסול חקיקה של הכנסת, אלא אם הכנסת תאפשר להם לדון בחוקיותו של חוק כזה או אחר ואז שוב, בכפוף לפסקת התגברות של לא יותר מ־61".

בלי בג"ץ בכלל?

"כן. לא צריך את בג"ץ. לבית המשפט העליון יש תפקיד חשוב כערכאה עליונה לערעורים, אבל יגיעו אליו אחרי שהתבררו העובדות, כמו שמקובל בערכאה רגילה. במדינות אחרות אתה עובר אפילו שתי ערכאות עד שאתה מגיע לעליון. גם במדינות שיש בהן בית משפט לחוקה, מגיעים לאחר דיון בערכאה דיונית. לישראל אין חוקה, והדבר האחרון שאנחנו רוצים זה שיהיה לנו בג"ץ, או בית משפט לחוקה, שיכונן לנו חוקה בפסיקה".

ומה עם התפקיד של הגנה על החלש מפני שרירות החוק?

"אנחנו רואים שזה לא קורה, והבעיה היא הן בשיטה והן ביישום שלה. כשהייתי עו"ד צעירה, בג"ץ הקפיד מאוד על כך שרק מי שנפגע, הוא זה שיגיע לבית המשפט. אבל אז מה קורה? אתה נפגע, והמדינה מגישה תצהיר שהוא לא אמת. איך אתה גורם לבית המשפט להאמין שנציגי המדינה מספרים סיפורים? זה מאמץ אדיר, כי אין הליך ואין חקירה נגדית. אני זוכרת מקרה כזה, שבו השופטת מרים בן פורת מסתכלת על התצהיר שהגישה המדינה ואומרת לי 'מה את רוצה'. רק בדיון הבא, שהתקיים אחרי מספר חודשים, יכולתי להוכיח שהתצהיר לא היה אמת". דוגמה נוספת היא עניין ח"כ היבא יזבק. אילו שאלת החוקיות של מועמדותה לכנסת הייתה נבחנת בערכאה דיונית, היו מעלים אותה על דוכן העדים וחוקרים אותה חקירה נגדית שבה הייתה חייבת לגלות את עמדותיה האמיתיות. במקום זאת, בג"ץ הכשיר את ההתמודדות כשקבע, ללא בסיס ראייתי, שלא הוכח בפניו שהייתה "מסה קריטית" של אמירות מעוררות מחלוקת. איינהורן הייתה רוצה לראות גם שזכות העמידה מוגדרת היטב, שלא הכול שפיט ושיש עילות ברורות לעתירות (כמו חריגה מסמכות של הרשות או שיקולים זרים). "כשמדברים על עילת הסבירות, המבחן צריך להיות האם המעשה כל כך לא סביר עד ששום רשות סבירה לא הייתה עושה אותו. נטל ההוכחה לאי־סבירות צריך להיות כבד. אין זה תקין שבית משפט ללא כלים ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו, מפני שלבג"ץ אין התמונה הכללית שיש לרשות שצריכה לקבל את ההחלטה, וכך הוא נוטל לעצמו סמכות ללא אחריות".

לדעת איינהורן, בג"ץ מחמיץ את הייעוד שלו. "בית משפט אמור ליישב סכסוכים בדרכי שלום, ולא לייצר סכסוכים. הבג"ץ מעודד עתירות של עותרים 'ציבוריים' מטעם עצמם, במיוחד מצד אחד של המפה הפוליטית, ובכך הפך ליצרן של סכסוכים במקום לגוף שמיישב אותם".

שיעור לחיים מאבא

את העמידה העצמאית על עמדותיה הנחיל לה אביה, אברהם אסף ז"ל, עוד כשהייתה קטנה. "הוא היה שואל אותי מה דעתי על משהו, והייתי עונה. הוא, מצידו, היה עושה פרצוף, מעקם את האף ושואל: 'זה באמת מה שאת חושבת?' ואז הייתי משנה את דעתי כדי לרצות אותו. בתגובה הוא היה כועס: 'למה שינית את דעתך? כי עשיתי פרצוף? אם את חושבת בצורה מסוימת, תסבירי!'. אחרי כמה פעמים כאלה, את לומדת לנמק את דעתך ולעמוד עליה". עד היום לא מפריע לה להיות בצד השני, בצד שלא מוחאים לו כפיים.

"אני מודל דצמבר 51'", היא מגוללת את הדרך שעשתה עד היום. היא התחילה בתל אביב. כשהייתה פעוטה, נסעה עם הוריה לוונקובר שבקנדה לשלוש שנים. הוריה עסקו שם בחינוך, והיא רכשה את האנגלית כשפת אם. "חזרנו הנה אחרי תחילת שנת הלימודים והרגשתי כמו ילדה שהגיעה מכוכב אחר. אף אחד לא דיבר כאן אנגלית. אבל ילדים הם עם סתגלן". היא הסתגלה, קפצה כיתה וסיימה את גימנסיה הרצליה בגיל 16 וחצי. איינהורן החלה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית, ובגיל 17 התגייסה לעתודה האקדמית כדי לא להפסיד שנה. במהלך השירות נישאה לברוך, שעמד בראש שלושה מדורים בממר"מ, והחלה ללמוד לתואר שני במתמטיקה. "יומיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים נולדה בתי הבכורה, והמנחה שלי מצא את עצמו בסיני ובמצרים". המנחה חזר בפסח והודיע לה שבשנה הבאה יצא לשבתון.

"באותה תקופה אמרתי לעצמי 'זה מה שאת רוצה לעשות בחיים?'. זו הייתה הנאה עצומה ללמוד מתמטיקה, אבל לא ראיתי את עצמי ספונה בחדר רק עם עצמי. רציתי לעבוד עם אנשים. כשהייתי כבר אמא כמעט בפעם השנייה, נרשמתי ללימודי משפטים". היא החלה את ההתמחות אחרי שנתיים, והתמחתה במשפט אזרחי־מסחרי אצל עורכי דין מהשורה הראשונה של הימים ההם, יהושע רוטנשטרייך ואליהו גיצלטר ז"ל. "למדתי אצלם פרק הגון בעשיית חוזים והופעה בבתי משפט, והם גם קיימו בוררויות מאוד גדולות. את יושבת עם בוררים שהם ברמה של שופטי בית המשפט העליון. זה נהדר, לומדים מזה המון". היא הייתה עורכת דין פרטית במשך שש שנים בתחום האזרחי־מסחרי, "הרבה הופעות בבתי משפט, כולל העליון, ואפילו ועדות תכנון". אז כבר היו לה ארבעה ילדים, והיא חילקה את זמנה בין העבודה והבית. לשינה לא נשאר יותר מדי זמן. "הייתי חוזרת אחרי הצהריים כדי לראות את הילדים, בעשר בלילה חוזרת למשרד ויושבת שם עד שלוש בלילה, ובשבע וחצי קמה להכין סנדוויצ'ים". אחר כך היו עוד 5 שנים בתעשייה, בניהול משא ומתן ובניסוח חוזים בינלאומיים. בעלה, שפרש מהצבא לאחר שנולדו הבנות הגדולות ועבר לעבוד ב־IBM, נשלח לדנמרק ב־1989, ואיתו המשפחה.

אחרי שנה בנכר, היא החליטה להמשיך לדוקטורט באוניברסיטת המבורג. לשם כך למדה קודם כול את הדקדוק הגרמני במשך שבעה שבועות. "עד לביקור בספריית מכון מקס פלנק למשפט פרטי השוואתי ובינלאומי פרטי בהמבורג, כף רגלי לא דרכה על אדמת גרמניה. ואם מישהו היה אומר לי שלא רק שאסע לגרמניה, אלא אסע לשם שוב ושוב ואכתוב שם דוקטורט, הייתי אומרת לו שהוא ירד מהפסים". אבל היא ישבה וחקרה ביסודיות, כפי שנדרשה. היא סיימה דוקטורט בתחום משפט הסחר הבינלאומי אצל פרופסור מסטמקר, שהוא אחד מגדולי המשפטנים בגרמניה. היא לימדה באירופה ובארה"ב משפט השוואתי, משפט האיחוד האירופי ומשפט בינלאומי פרטי אירופי וגם בינלאומי פרטי אמריקני (שכן לכל אחת מ‏־50 המדינות משפט פרטי משלה ומשפט בינלאומי פרטי משלה). בישראל איינהורן היא פרופסור מן המניין באריאל, חוקרת בכירה אורחת בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, חברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי, לימדה קורס קיץ במשפט בינלאומי פרטי השוואתי באקדמיה למשפט בינלאומי בהאג, וזו רשימה חלקית.

באקדמיה בישראל קיימת השתקה. נדמה שכולם צריכים לרקוד לצלילי חליל מאוד מסוים כדי להתקדם.

איינהורן מסכימה, ומסבירה שפעם זה לא היה כך. "כשלמדתי משפטים התפרסמו דרך קבע הערות פסיקה, כלומר ניתוח וביקורת על פסקי דין של בית המשפט העליון בכל כתבי העת המשפטיים. היום אתה לא מוצא עו"ד או פרופסור שעוסקים בזה. אצל חלק מהמרצים נהייתה מין רוח כזאת שבבתי ספר למשפטים אנחנו לא צריכים להכשיר עורכי דין, אלא ללמד לחשוב. אבל האמת היא שהמסר הוא לא 'נלמד אותך לחשוב' אלא 'נלמד אותך לחשוב בצורה מסוימת'. אתה תלמד להתפעל מהמערכת שלנו, למחוא לה כפיים, לשמוע שהיא המערכת הטובה בעולם ושאין דברים כאלה בשום מקום. זה נעשה בלי ביקורת ובלי לראות מה נעשה בחוץ באמת". איינהורן מסבירה שכדי להבין מה קורה בחוץ, במערכות משפט אחרות, צריך ללמוד אותן ביסודיות, וזה כמעט לא קיים בישראל. "בנוסף, המל"ג, בדרך התגמול שלה את האוניברסיטאות, דוחפת את החוקרים לפרסם מאמרים בכתבי עת זרים, מתוך רשימה שנערכה בידי מו"ל בינלאומי, שאינם מתעניינים במשפט הישראלי, וכך בעצם האקדמיה אינה חוקרת את הכלכלה הישראלית ולא את המשפט הישראלי. כך קרה שבתחום המשפט החוקרים נדחפו להתמקד במידה רבה בנושאים מסוג 'משפט ו...' - משפט וכלכלה, משפט והיסטוריה, משפט ומגדר וכיוצא בזה. גם אלה נושאים ראויים, אך האקדמיה - שאמורה להיות קטר הפיתוח של עולם המשפט, שבלעדיו גם לבית המשפט קשה לדעת מה הדין - חדלה כמעט למלא תפקיד חשוב זה".

"לא לתת לחיילים פקודת פינוי"

מיד אחרי שהמשפחה שבה מדנמרק, הצטרפה איינהורן לחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, והפכה לחברה בהנהלת החוג. לימים, כשענן העקירה מגוש קטיף התחשר בשמי מדינת ישראל, פנו חברי החוג לממשלה בדרישה שלא תיתן לחיילים פקודה לפינוי יישובים. "דעתנו הייתה שזה לא הוגן כלפי החיילים לקרוא להם לסרב פקודה. קראנו לממשלה לא לתת את הפקודה הזאת. אמרנו שזו פקודה שמתנוסס מעליה דגל שחור, כי זה פינוי ללא סיבה. אפשר להחליט לפנות מחר גם את תל אביב, אבל צריכות להיות לזה סיבות טובות. אנחנו לא מצאנו שום סיבה ראויה לקחת אנשים ולגרש אותם מבתיהם. איפה זכויות האדם של המתיישבים?".

לא חששת להצטרף לחוג?

"לא. אנשים אמרו לי כמה אני אמיצה, אבל אני לא חושבת שאני אמיצה במיוחד. אני חושבת שאנשים הקריבו הרבה מאוד למען החיים פה. וכשדברים הם חשובים, איך הורה לנו ר' נחמן מברסלב? העיקר לא לפחד כלל".

שילמת על זה מחירים?

"אף פעם לא הרגשתי ששילמתי. עשיתי את הדוקטורט בהצטיינות יתרה אצל מנהל מכון מקס פלנק, עובדה שפרשה עבורי שטיח אדום באירופה ובארצות הברית. התוצאה הייתה שבין היתר הוזמנתי לחקור במשך חודש באקדמיה למשפט בינלאומי בהאג, ובמסגרתו חיברתי מאמר על הסכם ארגון הסחר העולמי בדבר היבטי סחר של קניינים רוחניים. בהיותי שם נעזרתי גם בספריית המכון ע"ש טוביאס אסר (Asser) למשפט בינלאומי פומבי ופרטי, משפט אירופי ובוררויות מסחריות בינלאומיות בהאג, שהוא המכון הבינאוניברסיטאי הגדול בהולנד למשפט".

במכון אסר התבקשה גם לשאת הרצאה. "עמדתי לפני מתן עדות בפני הוועדה הכלכלית המשותפת של הקונגרס האמריקני על הסכמי הסחר בין ישראל לרש"פ, והם בחרו שאדבר על זה". השנה הייתה 1997. האינתיפאדה השנייה עוד לא רחצה את רחובות ישראל בדם, אבל פיגועים היו גם היו. ובכל זאת, חלום אוסלו, שבמרכזו מזרח תיכון חדש, היה נראה עדיין ישים ורומנטי. איינהורן עמדה באולם הגדול ואמרה לשומעיה את מה שהם לא היו רגילים לשמוע. "אמרתי, 'תראו, הרעיון הכלכלי לאיחוד מכסים בין ישראל לרשות הפלשתינית הוא נכון, אבל בגלל תקלות בניסוח הסכם הסחר, מה שכתוב בהסכמים יוביל למלחמת סחר'. את דבריי הוכחתי מתוך נוסח ההסכם ומתוך מה שכבר אז היה ניתן לראות בשטח. בסוף השיחה אמרו לי המשתתפים, 'במקום שבו את עומדת עמדו משפטנים ישראלים אחרים והציגו לנו את ההסכמים עם הרש"פ בצורה אחרת לגמרי'. אמרתי להם, 'אני לא אחראית לדברים שאחרים אמרו לכם, אבל תרגישו את עצמכם חופשיים לשאול מה שאתם רוצים'".

איזה רושם הותירו השאלות, ובעיקר התשובות? בתום הערב פנה אליה המזכיר הכללי של המכון והציע לה לערוך, יחד עם פרופסור ידוע למשפט, ספר לכבוד 50 שנה למדינת ישראל. הספר נקרא בתרגום חופשי 'ישראל בין אומות העולם - פרספקטיבות משפטיות בינלאומיות והשוואתיות לרגל יום הולדתה ה־50 של ישראל'. העורכים שלצידה היו נכבדים, וכך גם כותבי המאמרים. "אמרתי להם, 'זה דבר ענק, 50 שנה לישראל. חייבים לפנות לקרם דה־לה קרם של המשפטנים בעולם'. הם חייכו ואמרו לי, 'את חושבת שהם יושבים ומחכים למכתב שלך?'. עניתי להם, 'איך אתם יודעים שלא?'".

ואכן, הפניות נענו. עם הכותבים נמנו המשפטנים אהרן ברק, מרים בן פורת, חיים כהן, ארווין קוטלר שהיה שר המשפטים בקנדה, אלן דרשוביץ שכתב מאמר 'ישראל - היהודי בין אומות העולם', שהיווה את נקודת המוצא לספרים שחיבר בנושא זה, ואנשים נוספים מן השורה הראשונה של המשפט בעולם.

אחרי הגשת הספר, ביקשו ממנה במכון אסר להקים במסגרת המכון כתב עת חדש, והיא ייסדה והייתה העורכת הראשית הראשונה של 'כתב העת האירופי לארגונים עסקיים', היוצא לאור עד היום בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. "כתב העת הזה היה פנינה, כתבו בו טובי המומחים בתחום - משפטנים, כלכלנים, אנשי ניהול, מאירופה, מארה"ב ומיפן. עבדתי עליו שלוש שנים והוא היה כמו בן משפחה נוסף (בכפוף לכך שהדאגות לכל חוברת מסתיימות עם צאתה לאוויר העולם)".

איינהורן מיודדת גם עם חוקרים ודיפלומטים מהאיחוד האירופי. הם מאזינים לה, למרות שדעותיהם ביחס לישראל וליו"ש שונות מאוד משלה. "כשהם מדברים איתי אני מקשה עליהם, כי אני באה מהמקום של המשפט הבינלאומי. לאחר שסיימתי את הדוקטורט, הקונסול של הקהילייה האירופית היה כל כך מיודד איתי, שהיינו מעבירים הרצאות בארץ יחד, כשאנחנו מציגים את שני הצדדים. הם מכירים את הדעות שלי, ובכל זאת הזמינו אותי לכתוב ערכים לאנציקלופדיה למשפט בינלאומי פומבי שיוצאת תחת חסותו של מכון מקס פלנק בהיידלברג, ולאנציקלופדיה למשפט בינלאומי פרטי שיוצאת לאור בחסות מכון מקס פלנק בהמבורג.

"שום דבר לא פגע בי. להפך. הזמינו אותי פעם לכנס עם נציגים מכל המדינות המוסלמיות, כשהייתי היחידה מישראל. כשנציג לבנון שאל אותי מאיזו אוניברסיטה אני ועניתי 'אריאל', הוא אמר לי: 'אה, מהשטחים הכבושים'. ובכל זאת החלפנו כתובות דוא"ל. אני אומרת להם מה אני חושבת על המצב בין ישראל למדינות ערב, ומבהירה שאני באה מהזווית המשפטית. אתם רוצים פוליטיקה? בסדר, מותר לנהל דיון פוליטי. אבל לא ראוי לבסס אותו על זכויות משפטיות שלא קיימות".

את לא אוהבת את המושג 'סיפוח' ביחס ליהודה ושומרון.

"זה לא שאני לא אוהבת, זה מושג שגוי. הסברתי את הנושא הזה לדמות דיפלומטית בכירה, וכשסיימתי הוא אמר לי, 'אז למה אתם משתמשים במילה המרשיעה הזאת?! סיפוח זה כשאתה מספח משהו שאין לך לגביו תביעת זכות'".

איינהורן מכריזה שכל כך פשוט להסביר את זכותה של המדינה על יהודה ושומרון, ומתחילה לבנות את התֵזה. היא הולכת אחורה להצהרת בלפור, לוועידת סן רמו, מדקדקת משפטית בכתב המנדט, שהזכויות שניתנו בו לעם היהודי עוגנו במגילת האו"ם, ממשיכה לתוכנית החלוקה ואחר כך להצטרפות של מדינת ישראל לאו"ם. היא מסבירה את החלטות 242 ו־338 ויורדת לרזולוציות שרק אנשי משפט שבקיאים בהיסטוריה, בשפות ובדין הבינלאומי יכולים להתעכב עליהן. היא כמובן לא זונחת את חוות הדעת המייעצת של בית המשפט הבינלאומי בהאג על גדר ההפרדה, ועוסקת בהסכמי הביניים. היא גם מעירה על הקו הירוק. "זה קו שביתת נשק. בכל אחד מהסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב כתוב שהוא לא ייחשב קו גבול מדיני".

איזה פלא. את מבהירה היטב את כל הסיפור בעשר דקות. אז למה הקול שלך כל כך ייחודי ולא נשמע?

"כי כשאתה אומר אחרת, מוחאים לך כפיים בעולם. לי לא בהכרח מוחאים כפיים, אבל מאוד מכבדים את מה שאני אומרת. במקום 'סיפוח' אני קוראת לזה 'להחיל את הדין הישראלי'. הדבר מעוגן בפקודת סדרי השלטון והמשפט שמכוחה ישראל החילה את הדין הישראלי, בהחלטת ממשלה, על מזרח ירושלים והעיר העתיקה".

"בישראל קמה רשות רביעית"

איינהורן עשתה במקומות רבים בעולם, אבל היא מחוברת מאוד למציאות הישראלית. יש לה הרבה מה לומר על מה שקורה כאן היום, למשל על הפרקליטות ומוסד היועץ המשפטי לממשלה. "בישראל קמה רשות רביעית שאין בשום דמוקרטיה מערבית. לכולם יש מחוקקת, מבצעת ושופטת. אצלנו יש רשות נוספת - היועץ המשפטי לממשלה. היה זה הנשיא אהרן ברק שקבע, בניגוד לדו"ח ועדת אגרנט שהקימה את מוסד היועמ"ש, שהחלטות היועץ מחייבות את הממשלה. כך נוצר המצב האבסורדי שהיועץ יכול להופיע בבית המשפט, להביע דעות שאינן של השר הממנה, ולהשתיק את השר עצמו".

איינהורן משווה את המצב לארצות הברית. שם, היא אומרת, היועץ צריך להגן על עמדת הממשלה באופן הכי טוב שהוא יכול, בלי להחליט קודם אם זה חוקתי או לא, ואפילו אם לדעתו היא הייתה צריכה לנהוג אחרת. "מה היה לנו כאן? הם נהיו רשות עצמאית ויותר מזה. כשבא השר אמיר אוחנה למנות את מ"מ פרקליט המדינה, הפעולה הייתה בסמכותו. ליועץ המשפטי לא היה שום מעמד כאן". איינהורן מציגה שורה של שאלות על התנהלותו של מנדלבליט, ומסיימת בכך שהוא חייב לחשוף את ההקלטות של שיחותיו עם אשכנזי לאוזני הציבור. ישמע הציבור וישפוט.

"יתר על כן, בואי נדבר על ההדלפה מחקירות ראש הממשלה, על המפכ"ל אלשיך שיושב שנה שלמה עם אילנה דיין. הרי אלה עבירות, אסור להדליף חומרי חקירה, אבל ערב ערב אנחנו רואים שמדליפים. אז אחת מהשתיים - או שיש זכות לציבור לדעת, או שאין".

אחרי שיחה ארוכה שבה אנחנו בעיקר חושפות את הנקודות שצריכות תיקון במשפט הישראלי והבינלאומי, אני נאנחת, אבל איינהורן מתעקשת להיות אופטימית. "פעם אחרי שכתבתי מאמר, אמר לי בעלי המנוח: 'זה מאמר מעניין, אבל החמצת את העיקר'. לתהייתי השיב: 'כשמסתכלים על ישראל, צריך תמיד להסתכל עליה בתמונה הגדולה. הרי אין מפעל מוצלח כמו התנועה הציונית. אין בהיסטוריה תנועה לאומית שהצליחה כמוה. קודם כול תזכרי את זה, ואחר כך הביקורת'". איינהורן הקשיבה ושינתה את המאמר בהתאם, וזו גישתה עד היום.

"אנחנו חיים היום בחברה הרבה יותר פתוחה מישראל של ילדותי. היום רואים את כולם ומתערבבים עם כולם. אלי עמיר אמר שהניידות החברתית בישראל היא מאוד גדולה, וזה דבר שצריך להעריך. ישראל היא מקום מלא חיוניות, והסך הכול הוא מדהים. מה שטעון תיקון יתוקן בבוא הזמן. אני אופטימית ומאמינה בעם ישראל ובתורת ישראל".