התפילות ברשת שריגשו את כתב סוכנות הידיעות היהודית

כתב JTA מספר: "בתחילת המגפה התחלתי לצפות ברב הגרמני הזה מתפלל, ומאז איני יכול להפסיק"

בן האריס / JTA , י"ט בסיון תש"פ

הרב ז'ולט מתפלל לבדו בבית הכנסת בלייפציג, גרמניה
הרב ז'ולט מתפלל לבדו בבית הכנסת בלייפציג, גרמניה
מתוך הפייסבוק

באחד מימי השישי בתחילת המגיפה, כשאני מבודד בדירתי, עומד לבלות את סוף השבוע הראשון מבין רבים שבו נטפליקס בלבד תשמש לי לחברה, נתקלתי בשידור חי בפייסבוק של הרב ז'ולט בלה מתפלל לבדו על בימת בית הכנסת שלו בלייפציג, גרמניה.

פגשתי את בלה שנים רבות לפני כן, כשהתחלתי לכתוב עבור JTA מאירופה. השתתפתי בתפילת ליל שבת בבית הכנסת שלו, וכמה שנים אחר כך בחתונה שערך - החופה היהודית הראשונה שנערכה שם מאז השואה.

בלה היה בין הרבנים הראשונים שהוסמכו על ידי בית המדרש לרבנים הילדסהיימר שהוקם מחדש בברלין. הוא השתקע עם אשתו בלייפציג בשנת 2010 והחל לבנות מחדש את הקהילה היהודית בעיר, שקמה לתחייה עם הגעתם של אלפי יהודים רוסים.

הרב בלה אף הצליח לדאוג לקיום מניין מדי יום בבית הכנסת, עד שכל בתי התפילה בגרמניה נסגרו בשל התפרצות נגיף הקורונה. כעת לבי נשבר כשאני צופה בו מתפלל בגפו מול מסך המחשב, מאחורי גבו שורות של ספסלים ריקים.

לאורך השבועות הארוכים של הבידוד, בלה הופיע מדי פעם בפיד שלי. הייתי מקליק על הסרטון וצופה בו במשך מספר דקות כשהוא מתפלל, קול הבריטון הרועם שלו מהדהד במקום הקדוש והריק שמאחוריו. לפעמים, בבוקר יום חול הוא היה מניח תפילין.

לעיתים קרובות יותר הייתי צופה בו בליל שבת, כשהוא מזמר פיוטים וזמירות לשבת בניגון מושלם. בניגוד לתפילות ב-Zoom שבהן רואים ים של ראשים ללא גוף, בלה שידר לייב בפייסבוק - לבדו בחדר, ללא מתפללים וירטואליים מסביבו. הרגשתי שהמעמד נוקב, חודר ללב ואפילו יפה בדרכו שלו. ולא הייתי היחיד.

"ז'ולט היקר", כתב מישהו בפייסבוק. "אני אפילו לא יהודי, ואני לא ממש מבין על מה אתה מדבר - אבל איכשהו מצאתי את עצמי צופה בך ומאזין לך באופן קבוע..זה עזר לי בדרך כלשהי לסיים את היום ולהירגע...אני לא יודע מדוע...אני מקווה שלא אכפת לך..."

בשבועות אלו של ימי תחילת משבר הקורונה, כאשר רק התחלתי להפנים את משמעות המגפה (ואת העובדה שהיא תישאר עמנו עוד זמן רב), הייתי צופה באופן קבוע בבלה מתפלל במשך כמה דקות ומרגיש עד כאב את מה שאיבדנו - לא רק מבחינת הקהילה היהודית אלא גם מבחינת העולם כולו. החיים שנעצרו מלכת, מקומות העבודה שאנשים איבדו, האנשים המפוחדים והמבודדים, ספונים בבתיהם ובוהים במסכים הקטנים בחוסר אונים. נדמה היה שבקול תפילתו של בלה מהדהד סבל אנושי רב.

ככל שהזמן חלף, הלכה תחושה זו והתפוגגה. אנשים מסתגלים במהירות, ומה שבעבר נראה כואב באופן בל יתואר הפך חלק ממציאות מובנת מאליה. בלה היה מופיע בפיד שלי, הייתי מקליק על הסרטון בצייתנות, אבל פחות ופחות התרגשתי. מה שרק לפני מספר שבועות נראה סמל רב עוצמה לימים טרופים אלו הפך להרגשה כפי שהיא כיום, אנשים מתפללים בפייסבוק בחדרים ריקים בגרמניה.

בלה עצמו הוא עדות חייה לתחייתם המחודשת של החיים היהודיים במרכז אירופה ובמזרחה. הוא נולד בבודפשט בשנת 1979, ורק בגיל 9 נודע לו שהוא יהודי. בשנת 1991, שנה לאחר שהתקיימו לראשונה בחירות חופשיות בהונגריה בעקבות נפילת הקומוניזם, בלה החל ללכת לבית ספר יהודי בעיר הולדתו. מדובר בבית ספר אשר הוקם על ידי איל ההון והנדבן האמריקאי רונלד לאודר.

לאודר השקיע מיליונים רבים במאמציו לשקם את החיים היהודיים במרכז אירופה ובמזרחה, ובלה היה הנציג המושלם למטרה זו ונהנה מנדיבותו. הוא עבד כמדריך במחנה סרבש, מחנה קיץ יהודי בהונגריה במימון לאודר והג'וינט, ולאחר שסיים תואר שני בהנדסה וניהול, למד ב"לאודר ישורון", תוכנית ללימודי יהדות בברלין לצעירים יהודים בעלי רקע מועט ביהדות.

"זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי צעירים אורתודוקסים מצליחים ורגילים, וזו הייתה חוויה מדהימה", סיפר לי בלה כאשר שוחחנו ב-2018. "בהונגריה, תמיד חשבתי שלהיות יהודי חרדי ולהיות אדם מן השורה - זו סתירה. בברלין, בגיל 23, הבנתי שאין זה כך".

בלה נשאר שם שלוש שנים ואז בילה שנה נוספת בישראל. עם חזרתו, הוא החל את לימודי ההסמכה לרבנות, והפך לאחד מבין שני הבוגרים הראשונים של בית המדרש לרבנים בברלין בשנת 2009. שנה לאחר מכן, הוא ואשתו, בת למשפחה רוסית חילונית שהגיעה לגרמניה לאחר נפילת הקומוניזם, קבעו את מושבם בלייפציג.

עבור בלה, זה היה יעוד, לא עבודה. הוא ראה בילדים הרוסים שגדלו תחת משטר מדכא, כמעט שאינם מודעים ליהדותם ובקושי מבינים את משמעותה, בבואה של עצמו ושל הדרך שעבר. בלה גדל במקום שבו לא היו כמעט רבנים מקומיים, וכעת הוא הרגיש שמוטלת עליו החובה לוודא שילדים אלה לא יצטרכו לחכות עד לשנות העשרים של חייהם כדי ללמוד על היהדות.

"חשוב מאוד שלא נראה עצמנו כאנשים שיש להם עבודה", אומר בלה. "לא לשם כך אנחנו כאן. אנחנו חלק מהקהילה הזו. אני אחד מהם. אני במקרה רב, אבל אני אחד מהם".

בשישי, כאשר בלה צץ שוב בפיד שלי, הוא עטה על פניו מסכה. הוא מעולם לא עשה זאת קודם לכן, והמחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה שמשהו נורא קרה. אבל כאשר התבוננתי מקרוב, הבנתי: היו עוד אנשים אתו בבית הכנסת. רק קומץ מתפללים נראו בפריים, אבל גם הם עטו מסכה וישבו רחוקים זה מזה. כמו רבים אחרים ברחבי העולם, בית הכנסת של לייפציג עשה את צעדיו הראשונים לקראת חזרה לנורמליות.

הגברתי את עוצמת קול, אבל לא היה הרבה מה לשמוע. במקום לשמוע את בלה מתפלל בקול רם כמו בתחילת המגפה, כעת כאשר היה לצדו קהל מתפללים, הוא דקלם את רוב התפילות בשקט כדי להפחית סיכוי להדבקה.

דווקא שינוי זה היה קשה לבלה, שעומד בראש מכון להכשרת חזנים בגרמניה. חזנות הייתה מאז ומתמיד קרובה ללבו, וזה ניכר באופן שבו הוא מנהל את התפילה. גם כאשר החזרה לשגרה נראתה סוף סוף קרובה, היה ברור שהיא לא תקרה מיד - והיא תהיה שגרה שונה מקודמתה.

בלה מנסה לראות בכך הזדמנות. לאחר שראה את התגובות הנלהבות מכל העולם לשידורים החיים שלו, הוא מתכוון להמשיך בהם גם כאשר יהיה מותר להתפלל כרגיל בבית הכנסת.

זה אולי שינוי שטחי, אבל הוא מעיד על משהו עמוק יותר. כאשר התחלתי לצפות בו בחודש מארס, התחושה שלי - או אולי התקווה שלי - הייתה שנגיף הקורונה הוא רק פס האטה בדרך. נוריד את הראש לזמן מה, הסערה תחלוף ונמשיך בדרכנו. אבל יותר ויותר זה נראה כמו צומת דרכים. כמו המסכה שהופיעה לפתע על פניו של בלה בשבוע שעבר, היא זעזעה כנראה רבים מאתנו - לפחות בהתחלה. אבל בלה רוצה לראות במגפה הזדמנות.

"צריך לאתחל, צריך לבצע חשיבה מחודשת", אמר בלה בשיחתנו השבוע. "תמיד האמנתי שאחד הדברים החשובים ביותר שמרגשים אנשים הוא שירה ותפילה בציבור. בבתי הכנסת המקומיים בתקופת נעוריי היה בעיקר אדם אחד שעמד בקדמת הבמה ונתן הופעה. זה אף פעם לא דיבר אלי. זה כאילו אלוהים אומר עכשיו, אתה חושב שלכך נועדת? תחשוב שוב. זה כמו סטירה בפרצוף".

הוא המשיך ואמר: "אני חושב שכל הדבר הזה - אני לא מרגיש שמה שעשינו היה לשווא. אני מרגיש שזו הזדמנות נהדרת לחשוב מחדש על הדברים שחשובים לנו. לאן לדעתכם אנו הולכים בתור קהילה יהודית? אין לי את כל התשובות, אבל אני חושב שזה זמן מצוין לחשוב על נושאים אלה".