הרב אליעזר מלמד מסביר: מדוע השתתפתי בפאנל עם רַבּה רפורמית?

הרב מלמד: יש להעריך את הפעולות החיוביות שהתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות מקיימות בתחומי החסד, המוסר וחיזוק הסולידריות היהודית.

הרב אליעזר מלמד , י"ט בסיון תש"פ | עודכן: 15:03

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

חילוקי דעות ומבוכה מלווים את 'תוכנית המאה' שמקדם הנשיא האמריקני הידידותי לארצנו ולעמנו, דונלד טראמפ, יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

המחייבים טוענים בצדק כי החלת הריבונות על היישובים היהודיים בתמיכה אמריקנית היא הישג עצום, שיאפשר תנופת התיישבות רבתי במרבית היישובים. בנוסף, לראשונה, תביעת הערבים למדינה מותנית בעמידתם באמות מידה מדיניות ומוסריות שמנוגדות לתפיסתם הבסיסית, שאין סיכוי שיעמדו בהן.

השוללים טוענים בצדק שבאופן עקרוני אסור להסכים להקמת מדינה ערבית על שטחים ביהודה ושומרון, הן מצד איסור הבגידה בארץ ישראל והן מצד הסיכון הביטחוני הכרוך בכך. בנוסף טוענים כנגד ההקפאה שתחול על היישובים המבודדים, וכנגד שרטוט המפות, שמחד הכלילו בשטח הריבונות כפרים ערביים, ומאידך צמצמו את שטח הבנייה וההתרחבות של יישובים יהודיים.

כפי הנראה, כל עוד אנחנו, היהודים, לא נגיע להסכמה רחבה על המטרות שלנו, ניאלץ להתקדם בדרך מפותלת ורצופה מהמורות. אולם כדי שלא נתבלבל, ראוי לבחון כל תוכנית על פי מצוות יישוב הארץ על כל מרכיביה, כלומר: האם התוכנית תקדם אותנו ביישוב הארץ הן לטווח קצר והן לטווח ארוך, הן בהרחבת ההתיישבות והן בהעצמת הריבונות?

כמדומה, במצבנו הנוכחי, למרות הטעויות שעשה ראש הממשלה בהפקדת שרטוט המפות בידי אישים לא ראויים, ביסודה - התוכנית מקדמת אותנו. אלא שחובה עלינו להיאבק וללחוץ בכל הכוח לשיפור התוכנית, כך שבכל היישובים יהיה אפשר להמשיך לבנות, ושלא יוכנסו כפרים ערבים לריבונות כל עוד ישנם שטחים פתוחים שאפשר לצרף לפני כן. כמו כן יש להיאבק על העיקרון שמקבלים את התוכנית כבסיס למשא ומתן לקידום הריבונות היהודית ביהודה ושומרון, להסדרת מעמדם של הערבים, ולא כהתחייבות למושג 'מדינה פלשתינית'. באופן זה אפשר יהיה לקבל את התוכנית, שכן היא מקדמת אותנו הן בתחום הריבונות והן בתחום ההתיישבות. יישר כוח לכל הנאבקים על כל שעל ועל כל סעיף בשיפור התוכנית.

שאלה על מפגש עם רפורמים

בחודש אלול תשע"ט השתתפתי בכנס 'הייעוד המשותף שלנו' בירושלים, שבו השתתפו נציגים מקהילות יהודיות בארץ ובעולם, מכל הזרמים, כדי לחזק את הערבות ההדדית בין כל חלקי העם סביב ייעוד משותף. כהמשך לכך, קיימתי במסגרת הוועידה הווירטואלית של 'מקור ראשון' שיחת זום עם הרַבּה הרפורמית דלפין הורווילר מצרפת, בהנחיית פרופ' גיל טרוי.

היו שפנו בשאלה: הרי מקובל להחרים את הרפורמים, ומדוע פרצתי את הגדר והסכמתי להשתתף בשיח עימם? למעשה התשובה טמונה בשאלה עצמה. בשנה שלפני כן אירעו כמה אירועים שבהם אישים מהציבור הדתי והחרדי טענו שצריך להחרים את הרפורמים והקונסרבטיבים, כך ביחס לכותל, כך ביחס לביקורת שהוטחה בשר החינוך והתפוצות לשעבר נפתלי בנט, שנפגש בידידות עם רפורמים וקונסרבטיבים בחו"ל וקרא להם אחים. נדהמתי להיווכח שבעקבות הוויכוח המר עם העמדה הרפורמית והקונסרבטיבית, התפתחה דעה מוטעית שצריך להחרים את הקהילות הרפורמיות ואת נציגיהן.

כשהתבוננתי יותר, מצאתי שמתנהל מסע הפחדה כנגד מי שחושב שאין צריך להחרימם. לפיכך, למרות שכמעט תמיד, כדי שלא להפסיק את לימודי, אני נמנע מלהשתתף במפגשים ובכנסים, גמלה בליבי החלטה: בפעם הבאה שאוזמן למפגש עם רפורמים או קונסרבטיבים - אבוא. הרי שהשאלה היא התשובה. לא במקרה הזדמנתי לשם, אלא בכוונה מפורשת, לבטא את החובה הקדושה לקיים קשרים טובים בין כל היהודים וקהילותיהם.

כדי שלא להציג את המחרימים באופן לא הוגן, צריך לציין שרובם מסכימים שבאופן אישי, ועדיף חשאי, אפשר להיפגש עם יהודי שהוא רפורמי, אך עם נציגי הרפורמים אסור להיפגש לטענתם.

היחס הראוי

אומנם כן, יש בינינו אי־הסכמה נוקבת ביחס לעיקרי אמונת ישראל ותורתו, עד כדי כך שאיננו מסכימים להחשיב את הרפורמים כזרם שמבטא את מסורת התורה. ואף את הקונסרבטיבים, שיותר קרובים אלינו, איננו יכולים לקבל כמייצגים את מסורת התורה. אבל שתי התנועות הללו מייצגות קהילות גדולות של יהודים, שמקיימות מנהגים יהודיים, והצביון היהודי של חייהם חשוב להם, ויש להן אידאלים חשובים של תיקון עולם. ובפועל, הן מחזקות את הזהות היהודית של חבריהן, ובכך מעכבות את תהליך ההתבוללות שמתרחש בתפוצות.

לפיכך, נכון להתייחס אל נציגיהן כאל נציגי תנועות מרכזיות וחשובות שחבריהן יהודים, והן עוסקות בעניינים הקשורים לחינוך, תרבות, טקסים ופעילות קהילתית יהודית, וחשות ערבות ואחריות כלפי כל ישראל, ותושבי מדינת ישראל בכללם. תנועות כאלו קיימות מזמן בארץ ובחו"ל, דוגמת מכבי העולמי, בני ברית, ג'וינט, התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר ותנועות הנוער היהודיות השונות. וכשם שצריך להעריך את כל הפעולות החיוביות שמקיימות התנועות הללו, כך צריך להעריך את כל הפעולות החיוביות שהתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות מקיימות בתחומי החסד והמוסר וחיזוק הסולידריות היהודית.

החרמת הקהילות היא החרמת האנשים

הטוען שצריך להחרים את הקהילות, בעצם מחרים את האנשים. כשם שבתוך הקהילה המגע הוא בין אנשים, כך ביחס לקהילות, המגע הוא בין נציגי הקהילות. מפני שהאדם מטבעו מתארגן בקהילה, ואין דרך לבני קהילה אחת ליצור קשר עם בני קהילה אחרת בלא שנציגיהם ייפגשו. ואם רוצים לחזק את הערבות ההדדית בין חלקי העם, נציגי הקהילות השונות מוכרחים להיפגש בידידות ובכבוד.

יתר על כן, דווקא מפני שאנחנו נאלצים לנהל איתם ויכוח ולמנוע מהם מעמד דתי כפי חפצם, חובה עלינו למצוא דרכים לבטא את היחס הבסיסי החיובי כלפיהם, לבטא את העובדה שאנחנו אחים יהודים, וללמוד להעריך את כל המעלות הטובות שיש בכל אחד ואחד מהם.

דווקא מפני המאבק צריך להרבות באהבה

כיוצא בזה למדנו בתורה, שיחד עם המצווה להוכיח אדם מישראל על עבירה שבידו, מובאת המצווה לאהוב אותו ולא לשונאו, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'". הרי שגם כאשר נאלצים להוכיח אדם שאינו מקיים מצוות או להתווכח איתו, המצווה לאהוב אותו ולעזור לו נותרת בתוקפה. לא זו בלבד, אלא שאם עומדים לפנינו שני אנשים, אחד המקיים מצוות והשני שאינו מקיים, והוצרכנו להתווכח איתו ולהוכיחו - מצווה להקדים ולעזור לזה שהוכחנו אותו, כדי שידע שהביקורת היא רק על אותו עניין, אבל ככלל אנחנו אחים אוהבים (עי' ב"מ לב, ב; תוס' פסחים קיג, ב, 'לכוף יצרו'). כך לגבי רפורמים וקונסרבטיבים, אחר שהוצרכנו לנהל איתם ויכוח בלתי מתפשר, מצווה עלינו לחפש דרכים לבטא את האחווה ואת שותפות הגורל והייעוד שבינינו, ואף ללמוד מהם את כל הטוב שבהם ובעמדותיהם.

הצד המקרב עדיף על המרחק

לא זו בלבד, אלא שהצד המקרב והאוהב צריך להיות חזק מהצד המתווכח והמרחיק. וכפי שאמרו חכמים (סוטה מז, א): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו (אותו האיש) בשתי ידיו". כלומר, חכמים ביקרו את גדול הדור, שהואיל ודחה את אותו האיש בשתי ידיו, גרם בעקיפין לפרישתו מישראל ולהופעתה של הנצרות, על כל הצרות שהביאה לישראל. קל וחומר שאסור להחרים ולדחות בשתי ידיים יהודים ותנועות שמצהירים בעקרונות רבים על נאמנותם לעם ישראל ולמורשתו הרוחנית.

מצוות אהבת ישראל

עמדה זו בנויה על שני יסודות חשובים: האהבה והברית. יסוד האהבה במצוות 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', שאמר עליה רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). יסוד הברית הוא בברית שכרת ה' עם ישראל עמו, ברית אלוקית שלא תופר לעולם גם אם ח"ו ישראל עובדים עבודה זרה. וכפי שאמר רבי מאיר, שגם כאשר בני ישראל נוהגים ברשעות ועובדים עבודה זרה, הם נקראים בנים של ה': "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (קידושין לו, א). והלכה כר' מאיר (תשובות רשב"א א, קצד; הר צבי אה"ע צז). וכן משמעות מסקנת חכמים, שהגאולה אינה תלויה בתשובה (סנהדרין צח, א).

אחריות לאחדות ישראל

הנצי"ב מוואלוזין נשאל האם נכון להפריד את הקהילות, באופן שיראי ה' ייפרדו מהרפורמים כדי שלא יושפעו מהם, כפי שנפרד אברהם מלוט, והשיב: "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה" (משיב דבר א, מד). כלומר מעבר לכך שהיא אסורה, יש בה סיכון לקיום האומה. ולכן הפתרון למניעת ירידה רוחנית הוא בהוספת לימוד התורה.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הגיעו כמה מאדמו"רי בית רוז'ין לווינה. ביקשו ראשי הקהילה הנפרדת 'עדת היראים', שהאדמו"רים וחסידיהם יצטרפו לקהילתם. השאלה הובאה לפני רבי ישראל מטשורטקוב. שאל אותם הרבי, כמה יהודים יש בקהילתכם? ענו: עשרת אלפים. וכמה יהודים יש בכל וינה? השיבו: מאתיים אלף. אמר להם הרבי מטשורטקוב, רוצים אתם שאצטמצם באהבת ישראל ממאתיים אלף לעשרת אלפים? דבר זה הינו נגד שיטת אבותיי הקדושים. אדרבה, מדבריכם רואה אני שמצב היהדות בשטח הדת פרוץ וגרוע מכל הבחינות, ועל כן יש לעשות מאמצים רבים לתקנת הכלל (ספר אביר המלכות ח"א ע' רנח).

הרי לנו שעל פי הדרכת התורה אין להחרים קהילות יהודיות ונציגיהן, ולהפך, יש מצווה להרבות באהבה ובשלום בין כל ישראל.

לתגובות: ravmel@gmail.com