פוליטיקאים בגלימה שחורה

פסילת חוק ההסדרה היא ביטוי לניכור, שלא לומר לשנאה, שחשים רוב שופטי בג"ץ כלפי הציבור המתנחלי, הדתי והימני.

עמנואל שילה , י"ט בסיון תש"פ

בית המשפט העליון
בית המשפט העליון
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

1.

לאחר ששמונה שופטי בג"ץ החליטו לבטל את חוק ההסדרה, מדינת ישראל וממשלתה נותרו עם בעיה קשה מאוד - אותה בעיה שהחוק הזה נועד לפתור.

המחסור בקרקעות לבנייה בהתיישבות ביו"ש, הבלגן השורר בתחום רישום הבעלות על הקרקעות באזור, והאיום הנשקף לחייו של כל ערבי ביו"ש שיעז למכור קרקע לישראלים - כל אלה הביאו לכך שאלפי יחידות דיור בהתיישבות נבנו על קרקע שאינה מוסדרת. בחלק מהמקרים רשויות המדינה עצמן שיווקו את הקרקעות לרוכשיהן כאדמות מדינה, אך מאוחר יותר, בהחלטה שערורייתית למדי של הפקידות, שורטט קו אחר, שמוציא אותן מחוץ לתחום הקרקע שסומנה כציבורית.

במקרים אחרים מעמד הקרקע לא היה ברור כבר בעת הבנייה, אך למרות זאת ניתנו אישורי בנייה על ידי הרשויות. ויש גם מקרים של בתים, שכונות או יישובים שאנשים בנו על דעת עצמם, או מתוך הבנה שבקריצה עם דרג שלטוני כזה או אחר ש"יהיה בסדר".

בכל מקרה, מדובר באלפי בתים שהחרבתם תגרום נזק כלכלי וחברתי עצום, תמיט מצוקה על אלפי משפחות שרובן אינן אשמות במצב, וכמובן תזיק קשות לאינטרס ההתיישבותי של מדינת ישראל בשטחי יו"ש. האינטרס של ישראל הוא להסדיר את הבתים האלה, לא לעלות עליהם עם דחפורים.

2.

חוק ההסדרה נחקק על ידי הכנסת כדי לתת מענה לבעיה הזאת. הוא לא נועד לפגוע בערבים שהקרקע שלהם נלקחה. ראשית, משום שברוב המקרים אומנם לא מדובר באדמות מדינה, אבל אין אדם פרטי מזוהה שיכול להוכיח את בעלותו על הקרקע. ושנית, משום שהקרקעות הנמצאות בסמיכות ליישובים יהודיים ממילא אינן יכולות להביא תועלת לבעליהן הערבים, ולעומת זאת מתן פיצויים נדיבים או קרקע חלופית ישתלמו להם הרבה יותר.

כמעט בכל המקרים שבהם הוחרבה בעבר בנייה יהודית בתואנה של בעלות פלשתינית על הקרקע, הערבים לא זכו לקבל את הקרקע לשימושם. זה המצב היום כמעט בכל המקומות שהוחרבו בצו בג"ץ. דוגמה מקוממת במיוחד אפשר לראות בחלקת אדמה שוממה במרכז היישוב עפרה, שבה עמדו עד לפני שלוש שנים תשעה בתים, שהוחרבו בצו בג"ץ. מדובר בהרס לשם הרס, שכן הבעלים הערבים של הקרקע, אם בכלל יימצא מי שיוכיח את בעלותו, לעולם לא יוכלו לזרוע או לבנות בקרקע שנמצאת במרכזו של יישוב יהודי. מסיבות ביטחוניות, לא תהיה להם גישה למקום. אבל שופטי בג"ץ ציוו לנו את ההרס, וכך נעשה.

3.

כמו במקרים רבים אחרים שבהם בג"ץ מתערב בהחלטות הרשות המחוקקת והמבצעת, שמונת שופטי בג"ץ שהחליטו לבטל את חוק ההסדרה יצרו בעיה במקום לפתור בעיה. הם לא באו להגן על האזרח הערבי ועל זכויותיו, כי הוא דווקא היה יוצא נשכר אילו זכה לקבל פיצוי נדיב על הקרקע שלו. הם כמובן לא יודו במניע הפוליטי שלהם, אבל החלטתם נועדה בעיקר לפגוע בהתיישבות ובמתיישבים, ולסייע לשאיפות הלאומניות של הפלשתינים.

פסילת חוק ההסדרה היא ביטוי לניכור, שלא לומר לשנאה, שחשים רוב שופטי בג"ץ כלפי הציבור המתנחלי, הדתי והימני.

לא מדובר כאן בדבקות קנאית עיוורת בשלטון החוק, שכן במקרים הפוכים, של פלשתינים שהשתלטו על קרקעות ביו"ש או של בדואים שמשתלטים על שטחי ענק בנגב, שופטי בג"ץ נמנעים בשיטתיות מאכיפת החוק. כל מי שעיניו בראשו לא יכול להתעלם מהאכיפה הבררנית הזאת, שהפכה למעשה לשגרה מקובלת בקרב הרוב האוטומטי של שחורי הגלימות מירושלים. ומכיוון שמדובר בהכרעה פוליטית ולא משפטית, אין טבעי מכך שהיא מתקבלת ברוב עצום של שמונה שופטים שמאלנים מול דעת יחיד של שופט אחד דתי מגוש עציון. לא יהיה זה הימור פרוע אם נשער שבהרכב שופטים רחב יותר, שבו היה נכלל גם השופט דוד מינץ מהיישוב דולב, דעת המיעוט של השופט סולברג הייתה זוכה לאצבע אחת נוספת. אין חדש בבג"ץ, הכול צפוי והמשחק מכור. יש רק הבדל משמעותי אחד: בניגוד להחלטות פוליטיות שמתקבלות בכנסת ובממשלה, כאן מדובר בפוליטיקאים שלא נבחרו על ידי העם, ושאי אפשר להדיח אותם כשהחלטותיהם אינן מקובלות על הציבור.

4.

חוק ההסדרה איננו מקרה בודד. באופן כללי, לשופטי בג"ץ יש נטייה עקבית לכפות על אזרחי ישראל ועל רשויות המדינה את נטיית ליבם האידאולוגית ואת צו מצפונם האישי, גם כאשר אין לפסילה הזאת שום עיגון חוקי. מהחלטה להחלטה הם הולכים ומרחיבים את הסמכות לבטל חוקים שחוקקה הכנסת, סמכות שלא הוענקה להם מעולם על ידי הציבור או נציגיו, אלא נלקחה על ידם יש מאין. במקרים רבים מאוד הם מייצרים בעיות במקום לפתור אותן, מבטלים פתרון שנתנה המערכת הפוליטית בלי לייצר פתרונות אחרים.

המערכת הפוליטית בישראל נקלעה לסחרור מסוכן של שלוש מערכות בחירות שנכפו עליה בגלל היעדר יכולת להרכיב ממשלה. הדרך המעשית לצאת מהמשבר העמוק הזה הייתה באמצעות יצירה מעוותת של ממשלה פריטטית בת 34 שרים, שבה פחות מ־20 ח"כים מגוש השמאל־מרכז מקבלים כוח מקביל לזה של מעל ל־50 ח"כים מגוש הליכוד־חרדים. כל זה קרה משום ששופטי בג"ץ התעקשו, פעם אחר פעם, לבטל את החוקים וההסדרים שקבעה המערכת הפוליטית לשחרור תלמידי הישיבות משירות בצה"ל. אגב, הבעיה נותרה לא פתורה עד היום, ואין שום ערובה שחוק חדש שיחוקק בנושא לא יבוטל גם הוא על ידי שופטי העליון.

גם הבעיה החברתית הקשה של המסתננים הבלתי חוקיים מאפריקה, שהפכו את חיי תושבי דרום תל אביב לגיהינום עלי אדמות, אינה מצליחה לבוא על פתרונה בגלל שופטי בג"ץ. הם ביטלו כבר ארבע(!) פעמים חקיקה של הכנסת שנועדה להחזיר את מהגרי העבודה הבלתי חוקיים אל הארצות שמהן באו. אבל את שופטי בג"ץ לא מעניינת דעתם של נבחרי העם. מבחינתם מה שצריך לקרות הוא אזרוח של עשרות אלפי אפריקנים כאן, וכל החלטה אחרת של הממשלה והכנסת, דינה להתבטל על ידם.

כך נוהגים מי שנטלו לעצמם סמכות אך לא נושאים באחריות על תוצאות החלטותיהם. זה אפילו לא ייקוב הדין את ההר, כי לא מדובר בדין, אלא בדעותיהם ובהעדפותיהם האידאולוגיות.

5.

הניסיונות לחסום את האימפריאליזם המשפטי בתהליך מתון והדרגתי לא הביאו לתוצאה הרצויה. אין עוד אפשרות לחכות שנים מתוך תקווה שעם הזמן יהפוך הרכב בית המשפט העליון למגוון יותר. בתקופת כהונתה של ממשלה פריטטית שבה תיק המשפטים מוחזק בידי אבי ניסנקורן, אפשר לצפות רק להרעת המצב. נדרשים כאן צעדי חקיקה דרסטיים: פסקת התגברות שתחזיר את ההחלטה הסופית לידי הכנסת. שינוי דרסטי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. יש להגדיר באופן ברור את גבולות הסמכות של שופטי בג"ץ ושל מוסד היועץ המשפטי לממשלה, שצריך סוף סוף לפצל את סמכויותיו בין שני תפקידים נפרדים - תובע כללי ויועץ משפטי.

אוזלת היד שגילו ממשלות הימין בכלל וממשלות נתניהו בפרט בטיפול בבעיית ההשתלטות המשפטית, היא שהביאה אותנו למצב שבו השמאל שולט באמצעות מערכת המשפט גם כאשר הימין זוכה לרוב ברור. בממשלה הנוכחית קשה לצפות לשיפור, גם בגלל הרכבה וגם משום שכל צעד בתחום המשפטי שנעשה כשנתניהו בראש, מתפרש כקשור לאינטרס המשפטי האישי של ראש ממשלה הנאשם בפלילים. אבל במסגרת ההכנות ליום שאחרי עידן נתניהו, הטיפול במערכת המשפט חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות.

לתגובות: eshilo777@gmail.com