מכה שלא כתובה

גברים הסובלים מאלימות במשפחה כמעט שווים במספרם לנשים שסובלות מכך, אך חסרים את הגב הפוליטי והאג'נדה ה'נכונה'

חגית רוזנבאום , ג' בתמוז תש"פ

המערכת כלל לא מכירה בתופעה ולא מתאמצת לחקור אותה. הפגנה נגד אלימות נשים
המערכת כלל לא מכירה בתופעה ולא מתאמצת לחקור אותה. הפגנה נגד אלימות נשים
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ניסוי חברתי מעניין, שעליו מספר פרופ' זאב ויינשטוק מאוניברסיטת חיפה, הציב ברחוב בני זוג שהלכו זה לצד זו. תחילה החל הגבר להכות את האישה.

התוצאה המיידית הייתה קבוצת עוברי אורח שהתנפלו על הגבר, עצרו אותו והשכיבו אותו על הקרקע. לאחר מכן המשיך אותו זוג ללכת יחד, והפעם החלה האישה לתקוף את הגבר. במקרה הזה אף אחד לא חשב להתנפל על האישה, ואפילו לא ניסו לעצור אותה. חלף זאת, שלפו העוברים והשבים מצלמות, והחלו לצלם את ההתרחשות. מדוע? כי אישה מכה גבר זו קומדיה.

הניסוי הזה משקף בקליפת אגוז את היחס החברתי, ולא רק, לתופעה קיימת של אלימות נשים כלפי גברים בני זוגן. בניסוי היחס לתופעה היה אומנם משועשע, אבל המציאות, מסבירים חוקרים בתחום, חמורה הרבה יותר: השתקה כמעט מוחלטת של הנתונים, היוצרת התעלמות של המערכות, שממנה נגזר חוסר טיפול או טיפול לקוי, והתוצאה הסופית - התרחבות מעגל האלימות במשפחה בשני המגדרים.

דוגמה טרייה להתעלמות הגורפת מאלימות נשים כלפי בני זוגן התרחשה השבוע בין כותלי הכנסת. בדיון מתוקשר שקיימה ועדת העבודה והרווחה בראשות ח"כ חיים כץ, הגישו שורה של גופים המטפלים באלימות במשפחה בקשות תקציביות שעלו לסך מאות מיליוני שקלים. "כיוון שהחוק דורש לשון שוויונית, בבקשות הכול נוסח באופן אחיד לנשים ולגברים", מספרת יו"ר תנועת 'שוברות שוויון', נעמה זרביב, שעקבה מקרוב אחרי הדיון. "אבל מי שעיין במסמכים גילה שפה ושם נפלט להם שהכוונה היא לטיפול באלימות נגד נשים, שלטענתם גברה בימי הקורונה".

בדיון כולו, היא מספרת, לא הוזכרו כלל מאפייני האלימות במשפחה נגד גברים, או דרישה למציאת פתרונות לגברים הסובלים מאלימות. "זאת, על אף שמחקרים רבים בארץ ובעולם מצביעים על כך שהאלימות בין גברים לנשים היא סימטרית. בכל המיליונים שהובאו בבקשה לדיון אין אפילו אגורה שחוקה אחת לטיפול, למחקר או לקו חם לגבר הסובל בעצמו מאלימות במשפחה". זרביב טוענת שגם אם המערכת כופרת בנתונים המחקריים על היקף התופעה, ראוי לפחות שתקצה מיליון שקלים מתוך העשרות שמוזרמים לטיפול בנשים, כדי לחקור את התופעה של אלימות נשים נגד בני זוגן ולבדוק אם יש דברים בגו.

הרשאה להכות

ד"ר רונית דרור, מרצה באוניברסיטת חיפה ובמכללת ספיר ועובדת סוציאלית בהכשרתה, לא האמינה לנתונים שאליהם נחשפה לראשונה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה. "זה היה סקר ארצי שנערך בקנדה, מדינה שאגב דומה לישראל במאפיינים חברתיים מסוימים שלה, וחשף את נתוני אלימות הנשים כלפי גברים. חשבתי שאני לא מבינה אנגלית באותו רגע. הייתי המומה, בראש שלי תמיד נשים הן המוכות. רציתי בכלל לחקור אלימות נגד נשים, ופתאום גיליתי נתונים חדשים".

דרך המחקרים שלה בתחום האלימות וקונפליקטים בין בני זוג, נחשפה דרור בשמונה השנים האחרונות למספרים הגבוהים של גברים מוכים בזוגיות. "ואני מדברת רק על אלימות פיזית. אלימות מילולית ונפשית זה סימטרי לחלוטין בין גברים ונשים", היא מדגישה. "עד אז בכלל לא הכרתי את התחום של אלימות נגד גברים, לא חשבתי אפילו לשאול אם יש תופעה כזו".

הנתונים שעליהם מצביעה דרור מפתיעים: בחברה היהודית, בדומה למתרחש בשאר מדינות החברה המערבית, ישנן תופעות אלימות בין בני זוג בקרב עשרה אחוזים מהזוגות. המקרים הללו נחלקים לשניים באופן סימטרי: בחמישים אחוזים מהזוגות האלימות היא הדדית בין הגבר והאישה, ובחמישים האחוזים האחרים רק אחד מבני הזוג אלים - או הגבר או האישה, "כלומר או שהאישה היא הקורבן, או הגבר, כי הוא לא יחזיר מכות לאישה". עם השנים, היא אומרת, האווירה החברתית יוצרת עלייה במקרי האלימות של נשים נגד גברים. "האלימות של נשים עולה כי יש להן מעין הרשאה, ומאידך הגברים חוששים כי הם יכולים להיכנס לכלא על כל מכה שייתנו". דרור מתבססת על מאות מחקרים שנערכו בארבעים השנים האחרונות במדינות המערב. נתוני התלונות על אלימות במשפחה בישראל בשנים 2009­-2018 (מכל הסוגים, כולל עבירות רכוש, הסגת גבול והפרת צווי הרחקה) מצביעים אומנם על פער של כמעט פי שניים או שלושה בין תלונות שהגישו נשים לבין אלו שהגישו גברים. עם זאת, מספר התלונות שהוגשו נגד נשים עומד על כ־6,000 לערך, ונמצא במגמת עלייה מתונה עם השנים.

"עיוות של התודעה"

ההבדל הדרמטי בין אלימות נשים לאלימות גברים, מדייקת דרור, הוא אך ורק בתוצאות, שכן המוטיבציה לשליטה ולדומיננטיות בזוגיות, ואפילו יצר התוקפנות, זהה בין המינים, כך לפי המחקרים. "אבל אישה לא חזקה פיזית כמו גבר, ואישה גם נפצעת יותר, הן מגיעות לבתי החולים יותר". הבדל משמעותי נוסף הוא ברמת הדיווח: נשים רבות אומנם לא ממהרות להתלונן, אבל כמות התלונות שכן מוגשת נוטה באופן משמעותי לצד האלימות הגברית. "גברים מוכים כמעט לא מדווחים, הם מתביישים, חושבים שלא יאמינו להם. הם יגיעו לתחנת המשטרה ויצחקו עליהם. גם בבית החולים לא יתייחסו אליהם. הם מלקקים את הפצעים לבד". המציאות הזו גורמת לכך שמדינת ישראל מטפלת למעשה רק בכרבע ממקרי האלימות במשפחה - אלה שבהם האישה היא הקורבן היחיד. "כל 75 האחוזים האחרים לא זוכים לטיפול מקצועי, והם הרוב. לא מטפלים נכון בתופעה", מתריעה דרור. כך למשל, כאשר גבר שהותקף על ידי אשתו מגיע לטיפולם של שירותי הרווחה, הוא מועבר ללא פחות מאשר מעון לגברים מכים.

דרור, שבעקבות המציאות שנחשפה אליה הקימה יחד עם דנית רז את עמותת 'לצדכם' התומכת בגברים נפגעי אלימות ובאבות בהליכי גירושין בקונפליקט גבוה, פועלת לחיזוק המודעות הציבורית לנושא ולטיפול נכון. התקשורת, לדבריה, מכסה ומעוותת את הנתונים במקום לחשוף אותם. "מתחילת 2020 יש לפחות 7-­8 נשים שדקרו את בני זוגן. המקרה היחיד שדווח עליו, של אישה שדקרה את בן זוגה בצפת, הוצג בכותרות בצורה מעוותת: 'גבר נדקר בקטטה', למרות שבמקרה הפוך היו כותבים 'גבר דקר אישה'. יש עיוות של התודעה". ההשתקה הזו, היא אומרת, פוגעת בראש ובראשונה בנשים האלימות עצמן. "אנחנו עושים להן עוול שאנחנו לא מכירים באלימות שלהן ולא מטפלים בה. הן אומללות מאוד וזקוקות לטיפול. יש להן התקפי זעם, הן צריכות עזרה. ההכחשה רק עושה להן רע. סטודנטים לעבודה סוציאלית סיפרו לי שאישה אלימה שמגיעה לטיפול הרווחה, נשלחת לטיפול עם נשים שהן קורבן לאלימות".

אז מי אחראי להשתקה ולעוול שנגרם לגברים, וגם לנשים? התשובה לא מפתיעה במיוחד. "לעומת העמותה היחידה שלנו למען גברים, יש קרוב לאלף ארגונים למען נשים. הן זוכות לתקציבי עתק מהמדינה, המיליארדים שלהן מפעילים לחץ כבד על הרווחה, שולטים בתקשורת ושולטים בפוליטיקאים. ח"כים מפחדים להצביע לחוקים שלא מתאימים לאג'נדה". דרור מזכירה את חוק האיזוק האלקטרוני, שאושר לאחרונה בקריאה ראשונה בוועדת השרים לחקיקה ומנוסח לכאורה באופן שוויוני, אולם יפגע אנושות בעיקר בגברים בהליכי גירושין, שמתמודדים עם אינסוף תלונות שווא של נשותיהם.

"יש פה פמיניזם רדיקלי שלא רוצה שום מודעות לגברים, כי זה יפגע להן בכוח הפוליטי והכלכלי. לא מעניין אותן מי ישלם את המחיר, ושלקרבֵּן נשים זה לא מה שיגרום להעצמה נשית. הן גורמות לקיטוב ולמתח בין המינים, מה שגורם גם לאיחור גיל הנישואין. בחברה החילונית יש כבר פחד מזוגיות, ומתח עצום בתוך הקשר. יש פה ספינה ענקית שצריך להטות אותה, אבל אף אחד לא רוצה להעלות את הנושא למודעות".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com