פו הדוס ישב בביתו שביער ת"ק הפרסאות והתעמק בסוגיית דבש הדבורים וכשרותו. הדברים כמובן לא היו פשוטים, שהרי "היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור - טהור", ומיותר לציין שהפלפול ההלכתי עצמו רק עשה את פו המסכן יותר ויותר רעב, כך שהוא קיווה לרדת לשורש העניין מהר ככל האפשר. התקווה הזו התפוגגה כלעומת שבאה עת שמע נקישות רמות על דלת ביתו.
"מי שם?" הוא קרא.
"זה כריסטופר רובין", ענה הקול.
"שוב המיסיון הנוצרי", מלמל לעצמו פו הדוס וענה: "אנחנו לא בבית, לכו לפזר את התעמולה שלכם ביער אחר".
"פו, אני רק רוצה לשחק איתך", ניסה כריסטופר.
"שמענו עליכם", ענה פו, "בהתחלה רק משחקים, משתעשעים קצת, תורמים סכומים נאים לבניית שכונות בארץ ישראל, ולפני שמספיקים להגיד 'אותו האיש' - כולנו נמצא את עצמנו שרים אווה מרייה בכנסיית הקבר".
כריסטופר רובין התייאש ופו הדוס צלל חזרה לעומק הסוגיה. היא הייתה לא פשוטה בכלל, בטח כשמרוב רעב פו האומלל התחיל לראות נקודות שחורות על הדפים שלפניו.
"מצד אחד הדבש המוזכר בתורה הוא דבש תמרים", הוא פלפל באצבעו, "אבל מצד שני יונתן בן שאול אכל מיערת הדבש, והוא היה בחור לעניין". אכן, מדובר היה בסוגיה סבוכה.
אבל בדיוק כשפו החליט לפתוח את הגמרא העוסקת בנושא, נשמעו שוב דפיקות רמות בדלת.
"לא אכפת לי אם אתה אוונגליסט, אני לא רוצה את הכסף שלך!" הוא צעק כדי להבריח את כריסטופר רובין אחת ולתמיד.
"אני לא אוונגליסט ולא קתולי", ענה קול חלוש מאחורי הדלת, "אני החבר הכי טוב שלך".
"אתה הנצי"ב מוולוז'ין?"
"לא".
"אז אתה לא החבר הכי טוב שלי", ענה פו, שבאמת מאוד אהב את פירוש 'העמק דבר'.
"זה אני, חזרזיר", התעקש הקול, "אנחנו חברים הכי טובים".
"עד כאן דברי היצר הרע", חשב לעצמו פו, "תחזור ל־AM:PM!" הוא צעק אל הבשר הלבן שמעבר לדלת.
"אבל אנחנו חברים!" חזר הקול ואמר.
"אתה טמא!"
"אתה לא צריך לאכול אותי! אפשר סתם לשחק ביער עם כריסטופר רובין, הוא הבטיח לשלם על הכול, אל תדאג".
פו דפק את ראשו על הסטנדר.
"קח את הפרסות השסועות שלך ותעוף לי מהבית", הוא צעק בנחרצות, והבייקון המסכן נאלץ ללכת לחפש חבר אחר.
בינתיים פו חזר לסוגיה העומדת בפניו. הגמרא בבכורות עודדה את רוחו בקביעתה כי "דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן", אבל פו רצה להיות לגמרי רגוע, אז הוא הלך להתייעץ עם ינשוף, שאומנם לא היה דוס מדי, אבל היה גם היה מבין גדול במדעי הטבע.
"הצוף שממנו נוצר הדבש אומנם נכנס מפי הדבורה פנימה במסלול זהה למסלול שבו עובר מזונה, אך אינו נכנס לקיבת העיכול, אלא לקיבה מיוחדת שיש בה שסתום חד־כיווני המונע לחלוטין מהצוף ומהדבש הנוצר ממנו כל סוג של מגע עם חומרים ממערכת העיכול של הדבורה".
ינשוף כאילו נולד לשאלה הזו.
"בקיצור, דבש דבורים מותר כי הוא לא חלק מגופן", תימצת פו.
"בדיוק", אמר ינשוף, "ועכשיו, אם תסלח לי, אני חייב לזוז, כריסטופר רובין תורם ספרייה עיונית ואני לא רוצה לאחר לטקס".
פו המעודד טפח על כרסו המגרגרת ועשה דרכו סוף סוף, פטור ממכשולות הלכתיים, אל כוורת הדבורים הקרובה אליו.
בדרכו לשם פגש את אייה, וסיפר לו שהוא הולך למצוא דבש.
"זה ממש בסדר שלא קראת לי מראש להצטרף, אני מאוד נהנה לשבת בבית לבד", אמר אייה במרירות.
"סוף סוף יהודי!" שמח פו, והשניים המשיכו בדרכם אל הכוורת.
אחרי דקות ספורות מצאו אחת יפה בראש עץ גבוה. "בן אדם, עלה למעלה עלה", אמר אייה, ופו התחיל לטפס. כשהגיע אל הכוורת ניסה לרדות ממנה כפה מלאה בדבש, אך הדבורים הבחינו במזימה והחלו רוחשות סביבו בכעס.
"אין לכן מה לכעוס", התגונן פו, "הדבש נכנס לקיבה מיוחדת עם שסתום ולכן הוא לא חלק מכן", הוא ניסה להסביר להן שאין צורך לקחת את זה אישי. אבל הדבורים היו חסרות מודעות לתהליכים הביולוגיים שלהן עצמן, כמו גם למקורות ההלכתיים שעליהם הם נשענים, והתחילו לעקוץ את פו ללא רחם.
פו התגלגל מטה במורד העץ, רעב ופצוע. "זו תורה וזו שכרה?" קרא בעצב.
"צדיק ורע לו", ענה אייה.
השניים עשו דרכם מאוכזבים חזרה הביתה.
"תורה נמשלה לדבש, אתה יודע", אמר אייה ברגע של השראה, "אז בעצם קיבלת מלא דבש היום".
"זה נכון," גירד פו הדוס בפדחתו הדוסית, "אבל עדיין אני רעב".
"נו", אמר אייה, "בשביל זה בדיוק יש קרקר עם לקרדה".