גבולות ההבטחה

כל חודש שעבר מאז ההבטחה של נתניהו להחלת ריבונות, שיקע אותו בסבך גובר של לחצים מבפנים ומבחוץ.

ניצן קידר , י' בתמוז תש"פ

נתניהו בפגישה עם השליח האמריקני בריאן הוק
נתניהו בפגישה עם השליח האמריקני בריאן הוק
צילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90

האחד ביולי עבר, והריבונות נותרה כשאלה פתוחה. נתניהו ידע כבר לפני זמן מה שבתאריך הזה הוא לא יוכל לעשות דבר, אבל התעקש עד הרגע האחרון ליצור מצג שווא. לחברי סיעתו סיפר רק יומיים לפני שעת השי"ן שבעצם התכוון ל"החל מאחד ביולי" ולא לתאריך עצמו.

השורה התחתונה היא שנתניהו מבין שמהלך של ריבונות עלול לעלות לו במחיר שיקר אפילו עבורו. הממשל האמריקני לא נותן אור ירוק להחלת ריבונות בלבד. ייתכן שזה היה אפשרי בשלב מוקדם יותר, ייתכן שנתניהו תכנן כך, אבל המציאות כרגע מורכבת הרבה יותר.

ג'ארד קושנר, באמצעות השליח המיוחד למזרח התיכון אבי ברקוביץ', רוצים סוכרייה עבור הפלשתינים. לא הבטחה ערטילאית למדינה פלשתינית שסביר להניח שלא תצא אל הפועל, אלא משהו ממשי - נניח העברה של שטחי C שבשליטה ישראלית והגדרתם כשטחי B בשליטה פלשתינית בלעדית, תוך מתן אפשרות בלתי מוגבלת לפלשתינים לבנות בשטחים שיקבלו.

הסכמה של נתניהו למהלך כזה עלולה בעצם לקבור אותו גם בקרב הימין המתון יותר, שקורא לו להחיל ריבונות מיד ובמקרה הצורך להתמודד עם המחיר אחר כך. אם התשלום על המהלך יהיה כואב ובמזומן, נתניהו לא יוכל להתהדר בהחלת הריבונות. הוא בעיקר ישחק לידי יריביו, שרק מחכים לצעד שיוכיח שכל מטרתו היא ליישר קו עם הצד בתוכנית המאה שדורש הקמת מדינה פלשתינית לצידה של ישראל.

נתניהו גם חש בעוצמות יוצאות הדופן של הזירה הבינלאומית נגד המהלך. האו"ם, האיחוד האירופי וכמובן מדינות ערב, כולן קוראות לו להימנע מריבונות. אפילו ראש ממשלת בריטניה, מדינה שדווקא הידקה את יחסיה המדיניים עם ישראל בעת האחרונה, כתב מכתב פומבי דרך אחד העיתונים, וקרא לנתניהו שלא להחיל ריבונות. שלא לדבר על שליח האו"ם ועל נציג האיחוד האירופי, שהשתתפו בפועל בהפגנה של הרשות הפלשתינית נגד הריבונות, ועל הדיון המיוחד של מועצת הביטחון, שהוקדש כולו לאנטי־ריבונות.

ראש הממשלה רואה הכול. הוא ציפה לעוצמות גבוהות של ביקורת, אבל קיווה למעט יותר גיבוי ממדינות מסוימות. זה לא קרה וכנראה לא יקרה. לצד זאת, הפלשתינים התעוררו השבוע ושלחו למדינות הקוורטט - ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה - הצעה שלפיה יסכימו להקמת מדינה עם כוח חמוש מוגבל, וכן לחילופי שטחים מינוריים, כששלום עתידי יתבסס על חזרה לקווי 1967.

"אנו מוכנים להקים מדינה עם מספר מצומצם של אמצעי לחימה, וכוח משטרתי רב עוצמה שישמור על החוק והסדר. נהיה מוכנים גם לנוכחות של כוח בינלאומי שיפקח על יישום כל הסכם שיושג", נאמר בהצעה הפלשתינית. הרשות גם מציעה, כאמור, כי "שלום יתבסס על גבולות ה־4 ביוני 1967. ייתכנו שינויים קלים בגבולות, שיושגו בהסכמה בין הצדדים".

הפלשתינים שלחו את ההצעה ברגע האחרון, בניסיון להראות שאינם סרבני שלום, אלא פשוט לא מסכימים עם ההצעה האמריקנית ומעוניינים בחלופה אחרת. התגובה הזאת כמובן אינה מעידה על נכונות של הרשות לחזור לשולחן המשא ומתן; זו תגובה מחויבת המציאות. עדות לכך ניתן למצוא בעובדה שבטקסט אומנם הוזכרו שיחות ישירות, אך שמה של ישראל נעדר ממנו. "לאף אחד אין אינטרס גדול כמו זה של הפלשתינים להגיע להסכם שלום, ואף אחד לא יפסיד כל כך הרבה אם לא יושג הסכם כזה", נאמר במכתב ששלחה הרשות לקוורטט.

מי שענה לתוכנית היה מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו. בתגובה לפרסום המסמך הפלשתיני אמר, "אין לערער על תוכנית השלום של ממשל טראמפ, שכן היא הסיכוי האמיתי היחיד להגיע לשלום אמת בין ישראל והפלשתינים".

עכשיו נתניהו נמצא בין הפטיש לסדן. הוא רוצה ריבונות, אבל יצטרך לתת יותר מהתחייבות למדינה פלשתינית. הוא רוצה את תוכנית המאה, אבל המחיר שלה עלול לפקוח את עיני הימין ולגלות את עמדותיו האמיתיות בהקשר הישראלי-פלשתיני.

ריבונות כנראה לא נראה בקרוב, ואולי כבר לא נראה מנתניהו בסיבוב הזה בכלל. אבל ראש הממשלה, שהפגין קצת זחיחות כלפי הימין בשנים האחרונות, לומד בהצהרות הריבונות לקח חשוב: לא מספיק להבטיח (עיין ערך חאן אל־אחמר) - צריך גם לקיים.

דתיי מחמ"ד

הליכוד נתן השבוע איתות חד וברור הן לימינה והן לבית היהודי בנוגע למשחק שלו בזירה הציונית־דתית. ראש הממשלה, שהשתתף בפגישה עם נציגי רשתות החינוך בחמ"ד, התחייב בפניהם לכלול את הכספים המיועדים לחינוך הממלכתי־דתי בבסיס התקציב כבר בתקציב הקרוב. בפגישה הזו לא הייתה נציגות פוליטית ציונית־דתית. היא התקיימה בלשכתו של יושב ראש הקואליציה ח"כ מיקי זוהר, ולאחר פנייה מפורשת של ראשי המוסדות אליו לקיים פגישה זו.

בחודשים האחרונים, לאחר שנאלצו לפטר כאלף מורים למקצועות הקודש בעקבות אי־הוודאות התקציבית, לקחו על עצמם נציגי רשתות החינוך הנכללות בחמ"ד להוביל את המאמץ להכנסת התקציבים הקואליציוניים לבסיס התקציב של משרד החינוך, וזאת על אף שהם יודעים שבהסכם הקואליציוני בין הליכוד לבית היהודי נכלל סעיף מפורש שדואג לנושא הזה.

ראשי המוסדות אומנם נפגשו בשבועות האחרונים עם יושב ראש הבית היהודי, השר לירושלים ומורשת הרב רפי פרץ, אבל לא חסכו פגישות גם עם חברי הכנסת של ימינה ועם בכירים בליכוד. בסופו של דבר, השיטה לא הייתה לסמוך על ההבטחה לציונות הדתית, אלא ללחוץ בכמה אפיקים בשיטת 'כל הקודם זוכה'.

הפגישה עם זוהר אינה מקרית. כוחו בליכוד מתעצם בעת הזאת, וגם תפקידו כיושב ראש הקואליציה וזיקתו לנושאי דת והתיישבות גרמו לראשי המוסדות להגיע ללשכתו. הם גם העריכו שחבר הכנסת שזכה לשבת בלשכה הצמודה לזו של בנימין נתניהו בכנסת יוכל לפתור את הסוגיה.

ההימור שלהם השתלם - לפחות ברמת ההצהרה. זוהר הזמין את ראש הממשלה מהלשכה הסמוכה וסיפר לו כי לדעתו יש לפתור את המצוקה שהציגו בפניו ראשי החמ"ד, מצוקה שנתניהו עצמו מכיר היטב ונתקל בה בכל פעם שניהל משא ומתן עם מפלגות הציונות הדתית. נתניהו הסכים עם זוהר, והתחייב כי יכניס את תקציבי החמ"ד לבסיס התקציב.

נתניהו וזוהר העבירו במהלך הזה מסר חד וברור לציונות הדתית. יש לכם בעיה? אנחנו נפתור אותה. הליכוד, שמנסה למצֵב את הקריצה הדתית־לאומית שלו בשנים האחרונות, עושה עכשיו צעדים של ממש בכיוון. במפלגת הבית היהודי לא מתרגשים יותר מדי מהצעד של ראשי החמ"ד, למרות שלא נעשה בתיאום איתם. במפלגה יודעים לספר שהעניינים התקציביים הנוגעים לציונות הדתית נידונים עם הדרגים הגבוהים ביותר - הן בליכוד (במסגרת יישום ההסכם הקואליציוני) והן באוצר.

בימינה חושבים כי דווקא עצם ישיבתם באופוזיציה מאתגרת את נתניהו ומובילה אותו לצעדים מסוג זה. ח"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לנו, "בסופו של דבר, דווקא בגלל שיש מפלגה ציונית־דתית באופוזיציה, נתניהו צריך לעקוץ אותה ולהראות שהוא פותר את הבעיות. גם אם הוא זה שיפתור אותן, זה היה במידה רבה בזכותנו, ואני שמח על כך". עם זאת, סמוטריץ' מציין עובדה נוספת: "אני רק אברך את נתניהו ואפרגן לו אם יעשה את זה, אבל חובה לציין שבעיקר אצל נתניהו - יש הפרש בין הבטחות ומעשים".

חובת ההוכחה אכן מוטלת בעיקר על נתניהו. הוא התחייב לרב רפי פרץ, וכעת גם לראשי רשתות החינוך של הציונות הדתית. באוצר לא יעשו לו חיים קלים. שוב ושוב התנגדו שם לדרישה דומה בממשלות קודמות, וגם עכשיו אנשי אגף התקציבים מאוד לא מעוניינים בסעיף נוסף בבסיס התקציב. ייתכן שלבסוף הפשרה תהיה רק חלק מהסכום בבסיס התקציב, וייתכן שגם זה לא.

הלקח שהפוליטיקה הציונית־דתית צריכה ללמוד מהמהלך הוא שאולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. להתחיל להקים גוף פוליטי ציוני־דתי שיאגד תחתיו כמה שיותר גוונים של הציבור, ולבשר את הבשורה. אחרת הפניות ימשיכו להתבצע אל הליכוד, וגם התשובות, כפי שראינו השבוע, יגיעו ממפלגת השלטון, ולא מהמפלגה שהציונות הדתית היא הדגל שלה.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com