נתניהו וטראמפ
נתניהו וטראמפצילום: קובי גדעון, לע"מ

ריבונות איננה רק עניין טכני של החלת חוק יבש על שטח; זהו גם ובעיקר הכרזה על זכויות ומפגן עוצמה ועצמאות.

מעשה הריבונות דורשת התנהגות של ריבון, אולם עד כה, מהלכי הממשלה מציבים את ישראל רחוק מלהיות ריבונית ובמקום מציגים את המדינה כהססנית וכבולה לרצונה הטוב של המעצמה האמריקאית.

אין להקל ראש בחשיבות התיאום מול ארה״ב. אבל עם זאת, תדמיתה הבינלאומית של ישראל כמדינה עוצמתית חשובה לא פחות - וזו נשחקה קשות בחודשים האחרונים.

נתניהו היה זה שהרים את מעמדה הבינלאומי של ישראל. שיאה של הצלחת נתניהו הייתה מול הנשיא האמריקאי דאז, ברק אובמה, אשר תפר את עסקת הגרעין האיומה עם איראן. נתניהו התייצב בקונגרס האמריקני ללא מורא, תוך שהוא תוקף את אובמה מחד - אך הצליח שלא לפגוע במרקם היחסים עם ארה"ב מאידך - בהחלט הישג אדיר.

באותה תקופה הצטיירה ישראל כמדינה אשר יודעת לנהל בהצלחה יחסים סבוכים ולעמוד על שלה, גם מול המעצמה הגדולה בעולם. העם האמריקאי וגם אחרים בעולם, כיבדו והעריכו את ישראל.

לעומת זאת, בחמשת החודשים מאז הצהרת התוכנית של הנשיא טראמפ והבטחת נתניהו להחיל ריבונות ישראלית על ישובי יו״ש ובקעת הירדן במהירות, ראש הממשלה, ודרכו מדינת ישראל, אינה מפגינה עוצמה - אלא חולשה.

מיד לאחר השקת התוכנית, האמריקאים דרשו להאט את הקצב של החלת הריבונות - ונתניהו התקפל. ארה״ב גם דרשה להיות חלק מקבוצת המיפוי של שטחי הריבונות וגם לכך ישראל הסכימה.

נשאלת השאלה: מדוע מדינה אחרת צריכה להיות מעורבת בתהליך המיפוי של החלת הריבונות הישראלית? האם ארה״ב מכתיבה מפות במקום אחר בכדור הארץ? ממש לא. ואיך נראה מהלך ישראלי בלב ארץ ישראל אשר נבחן תחת זכוכית המגדלת של ארה״ב? זה נראה כמו צייתנות לאח הגדול.

וכיצד חוסר העצמאות של ישראל נתפשת אצל מדינות אירופאיות אשר כופרות בזכותנו על ארץ ישראל? הן מבינות שלחץ זה דבר שבוודאי משפיע עלינו, והן, כמובן, ילחצו.

ומה יקרה לו טראמפ יפסיד במירוץ לנשיאות באמריקה בעוד כמה חודשים? הנשיא הבא ידע בבירור שיש לו את היכולת לכפות על ישראל את מה שעולה על רוחו.

וכיצד זה מצטייר לערבים בשטח? הם רואים שאנו לא נחושים להאחז בארץ ושאנו מנוהלים ולא מנהלים.

בנוסף להססנות שלנו, גם לא ברור למה היה צריך להצהיר בפני כל העולם על הכוונה של ישראל להחיל ריבונות על אזור שנוי במחלוקת ללא מוכנות ליישם את המהלך לאלתר. בחמשת החודשים שעברו מאז הוועידה בוושינגטון שום דבר לא זז בשטח, וברור שלא הייתה תוכנית מסודרת להחלת החוק הישראלי - וכל העולם ממשיך לראות את גרירת הרגליים שלנו.

בתוך חלל זה, האופוזיציה הבינלאומית צברה קיטור נגד החלת הריבונות, וכל מאן דהוא, מבוריס ג'ונסון ועד חמאס, הביע את התנגדותו למהלך. היה עדיף בהרבה להחיל את הריבונות במכה מהירה ולא לתת לאויבים להתארגן נגדנו.

אכן, יש מרחק תהומי בין מהלך החלת החוק הישראלי האחרון ובין המהלך שאנו חווים היום. ב1981 מנחם בגין כינס את שרי ממשלתו ובזמן קצר הוחלט על החלת החוק הישראלי בגולן. ארה״ב של רונלד רייגן כלל לא אהבה את המהלך. לקח לאמריקה 38 שנים, עד ממשל טראמפ, להכיר בו. אבל מה שכן, ישראל הפגינה ריבונות אמיתית. היום, ישראל יותר חזקה בהרבה, ואפילו יש ממשל אוהד בבית הלבן. אז למה לנו להצטייר כמדינה מפוחדת אשר כל צעד שלה מנוהל ע״י ממשל זר?

מהלך החלת הריבונות - אפילו אם באופן חלקי - חייב להיות מעשה של ריבון, ולא של נשלט. זה לא אומר לצפצף על השותפים שלנו, אבל זה כן אומר לחתור לתוצאה ולא לגמגם - ובכך גם להרוויח את ערכת חברינו ואויבינו. נקווה שנתניהו והממשלה יתעשתו להחיל את הריבונות ללא היסוס, וגם ישקמו את תדמיתה של ישראל כמדינה חזקה ומובילה - כלפי חוץ, וגם כלפי פנים.


ישי פליישר הוא הדובר הבינ"ל של הישוב היהודי בחברון