חליפי ללא חלופה

כחול לבן ושאר מפלגות האופוזיציה, שידעו לדרוש רק־לא־ביבי, אינן מצליחות להציע אלטרנטיבה למדיניות הקורונה הכושלת של הממשלה

יאיר שרקי , כ"ד בתמוז תש"פ | עודכן: 23:24

האלטרנטיבה היחידה למדיניות של רה"מ מגיעה מימין. בנט בסיור בביתר עילית
האלטרנטיבה היחידה למדיניות של רה"מ מגיעה מימין. בנט בסיור בביתר עילית
ללא קרדיט צילום

סגר כללי נוסף הוא עניין של זמן. בגל הראשון ישראל התכווצה באימה לקראת מכה שלא הגיעה. הגל השני שוטף במספרים אדירים, אבל עד שאותות הכאב לא יגיעו אל המוח, בשיהוי של שבועיים עד חודש, הממשלה מעדיפה להדחיק את כישלונה.

שרים החברים בקבינט הקורונה מודים שההחלטה העקרונית כבר נפלה, אבל אין מי שמוכן למסור את ההודעה. הניסיון לבלום את המגפה ולחסוך השבתה נוספת של המשק הומר בדיון על העיתוי ועל הכשרה מנטלית של הציבור, אולי בחסות האפקט הפסיכולוגי של אלפיים מאומתים ביום, והכי חשוב - מציאת האשמים: "נתניהו זועם על בני גנץ וכחול לבן, אשר משיקולים פוליטיים מכשילים את הצעדים לבלימת המחלה", נכתב בהודעת הליכוד שהופצה לעיתונאים ביום שלישי לקראת חצות, "חוסר האחריות של כחול לבן מוביל בהכרח לסגר מלא".

גנץ היה המום. כמה שעות קודם הוא השתתף בעוד דיון התייעצות עם מומחים, שממילא לא כלל הצבעה. האווירה הייתה רגועה, עניינית, אולי תשושה. בסוף המצגת של אנשי המל"ל העיר גנץ שכדאי להמתין שיחלפו שבועיים מההגבלות הקודמות, כך שניתן יהיה לבחון את השפעתן, בטרם יאומצו ההמלצות החדשות, הכוללות הגבלת התקהלות לעשרה אנשים, ביטול קייטנות וסגירת בתי כנסת ומסעדות.

הוא לא דפק על השולחן ולא איים, ובטח שלא הטיל וטו. לדברי נוכחים בחדר, ראש הממשלה אפילו לא הגיב לדברי חליפו. רק בשעת לילה מאוחרת, במקביל להפגנה הסוערת בבלפור, הוא גילה שהערת האגב שלו היא המקל בגלגלי המאבק בנגיף. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. השריר היחיד שמפגין יו"ר כחול לבן הוא ההתעקשות על תקציב דו־שנתי, כפי שהובטח לו בהסכם הקואליציוני. גנץ רוצה לסתום את פרצת הבחירות התיאורטית בחודש מרץ 2021 ואת דיוני התקציב הכפולים והמתישים, אבל מציג גם טיעון ענייני: המשק זקוק ליציבות ולוודאות. אישור תקציב לארבעת החודשים האחרונים של 2020 במקום לשנה ורבע רק ישאיר את בעלי העסקים בחוסר ודאות.

במאבק בין שני צדדים חלשים שאינם מעוניינים בבחירות קשה לדעת מי ינצח, אבל בשאר ההיבטים, מי שמאתגרים את מדיניות נתניהו בתוך הקואליציה הם לא גנץ וחלקו הפריטטי בממשלה, אלא דווקא המחצית של נתניהו: דרעי נמנע בהצבעה בממשלה על התוכנית הכלכלית של שר האוצר, ואיים שיורה לחברי ש"ס להיעדר מההצבעה בכנסת אם לא תוקם הקרן לביטחון תזונתי שדרש. יו"ר ועדת הקורונה, ח"כ יפעת שאשא־ביטון מהליכוד, נצר אחרון למפלגת כולנו, הייתה זו שצפצפה על הוראת נתניהו והחלטות משרד הבריאות והובילה את פתיחת חדרי הכושר מחדש. גם בשיחות סגורות חברי הליכוד ביקורתיים ומרדניים פי כמה מהשרים החדשים של כחול לבן.

גם באופוזיציה האלטרנטיבה היחידה למדיניות הקורונה של נתניהו מגיעה מימין, עם נפתלי בנט. אגפי המרכז־שמאל של האופוזיציה - לפיד, ליברמן, מרצ או המשותפת, לא הצליחו, וספק אם בכלל ניסו, להעמיד חלופה מנומקת, עקבית וביקורתית לצעדי הממשלה מול הנגיף. הקריאה המשמעותית ביותר שיצאה משם הייתה הציוץ נגד הציות, שצייץ ח"כ עידן רול מיש עתיד: "הממשלה הזו הפרה את החוזה הכי בסיסי מול הציבור. זה שמחייב אותה להגן עלינו בעת משבר.

בנוסף, ההחלטות שלה לא מבוססות על נתונים ונגועות בשיקולים פוליטיים. לכן אין לה לגיטימציה להורות על סגר מלא, והציבור לא צריך לציית". החלק הראשון נכון: הממשלה כשלה, ובזבזה את אמון הציבור ומאמציו לשווא. החלק השני הוא איוולת אנרכיסטית. יותר מ־24 שעות וגינוי נשיאותי אחד לקח לרול כדי להסתייג מדברי עצמו. בכל אותו הזמן לפיד לא השמיע הגה. וזו אולי הבעיה של השמאל, שבעגלתו לא נותר דבר מלבד רק־לא־ביבי.

הפגנת הדגלים השחורים מול בית ראש הממשלה וההתפרעויות האלימות בסופה (כולל תקיפת עיתונאים, שהפעם משום מה אינה קץ הדמוקרטיה), דווקא לא היו בהכרח בשורה רעה לנתניהו. בניגוד למחאת העצמאים בכיכר רבין, היא לא עסקה בכלכלה, אלא בכתבי האישום של ראש הממשלה. נתניהו חרד מאוד ממחאה כלכלית עממית - במספרים של המחאה החברתית מ־2011, אבל עם רעב אמיתי וזעם של מי שבאמת אין לו מה להפסיד. את ההפגנה במוצאי השבת הוא ניסה למסמס באמצעות הידברות עם ראשיה ובאמצעות ביקורת עקיפה על עצם ההתקהלות המידבקת, אבל נמנע מעימות ישיר עם המפגינים. דווקא הפגנות רדיקליות שצבועות פוליטית מחזירות אותו אל אזור הנוחות של ימין ושמאל, ועוזרות לו לחזק מעט את הדבק בין חלקי המחנה שלו, שהתפורר בינתיים.

החרדים ונתניהו כבר לא

אחרי שלוש מערכות בחירות שהתיכו את הימין לבלוק אחד מוצק, הכי קרוב למפלגה רפובליקנית, הצליח נתניהו תוך זמן קצר להתפרק מהנכס הפוליטי האסטרטגי הכי חשוב שלו: השותפים הטבעיים. ההחלטה להשאיר את ימינה בחוץ שברה את הברית עם הציונות הדתית; סגרי הקורונה סדקו את החיבור הסימביוטי עם החרדים.

נתניהו כיכב בשלטי הבחירות של בנט ודרעי, כי זה מה שרצו הבוחרים. במגזר החרדי זה בולט במיוחד: בכל סקרי העומק, מצביעי ש"ס ויהדות התורה מתגלים כיותר ביביסטים מהליכודניקים. הם מצביעים בתוך השבט החרדי, אבל כובלים אותו למחנה ביבי. הח"כים החרדים לא העזו לתקוף את נתניהו מפחד בוחריהם. אבל עכשיו זה התהפך: זה התחיל בדרעי שצעק על נתניהו שהוא מוביל את המדינה לבחירות וניתק את הטלפון בזעם (ואחר כך הכחיש את הניתוק), והמשיך באייכלר שקרא לשרי יהדות התורה "לפרוש זמנית מן הממשלה עד שיוסרו הסגרים הסלקטיביים על שכונות החרדים. רק כך נתניהו יבין שזכויות האדם החרדי אינן הפקר".

הח"כים החרדים מזהים את הזעם כלפיהם ברחוב, אבל לא פחות מכך את התסכול והאכזבה מנתניהו. שלטים כמו "נתניהו רע לחרדים" בכניסה לביתר, וכותרות בעיתוני אגודת ישראל על כך ש"נתניהו החליט לכלוא את החרדים" ו"נהפכנו למרמס על ידי הממשלה", מסמנים שבר שנתניהו יתקשה לתקן. הפגישות הבהולות שזימן עם כל חברי הכנסת החרדים, יחד ולחוד, הן ניסיון לצנן את השטח, אבל גם פיוס מהיר לא ימחק את הזעם והעלבון של הקהל החרדי עצמו. הזעם על נתניהו הוא גם מפלט מהעימות הפנימי במגזר: יחידים וקהילות שמסרבים להיבדק חיים לצד אלו שחרדים מהנגיף. הנבדקים מאשימים את אלו שנשארים בבית בהעלאת התחלואה, אלו שלא נבדקים מאשימים את אלו שכן בגרימת הסגר, ושני הצדדים זועמים על התדמית הציבורית.

מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל אינה מכונסת בגלל חילוקי דעות חריפים בין האדמו"רים והחשש שלא יצליחו להתכנס סביב מסמך החלטות משותף. ההנהגה הרבנית עברה משטף ההוראות הסותרות לדממה. הציבור ממילא מחליט בעצמו כיצד לנהוג, והפוליטיקאים מסתפקים בהודעות לעיתונות נגד האכיפה המשטרתית הבררנית, בלי להתמודד עם הסוגיות הנפיצות של הנגיף עצמו: הסגרים, האי־היבדקות והפינוי למלוניות.

אם בגל הראשון ההתקפות על החרדים גיבשו את המגזר באחוות נרדפים, הגל השני מסמל לא רק את הקרע בין החרדים לחלקים אחרים בחברה הישראלית, אלא גם בין החרדים לבין עצמם.

לתגובות: 2sherki@gmail.com