תקשורת חופשית ולשון הרע לתועלת

התנאים לאמירת לשון הרע לתועלת אינם חלים במצב שבו היצמדות אליהם תמנע לחלוטין את השגת התועלת

הרב אליעזר מלמד , ב' באב תש"פ | עודכן: 07:44

במאמר הקודם ביארתי שיש ערך לקיומה של תקשורת חופשית ומגוונת, שתבקר את מוסדות השלטון ואישים בעלי שררה וכוח.

ואף שמדובר בעיסוק בדברי גנות על הזולת, ופעמים רבות הדיווחים אינם מדויקים ולעיתים אף מוטעים, למרות זאת, על סמך שני יסודות הלכתיים, מותר וראוי לקיים תקשורת חופשית:

א. מפני התועלת הציבורית שבתקשורת, שבגללה נרתעים בעלי השררה והכוח מלבצע פשעים כדי לקדם את עצמם או את מקורביהם על חשבון הציבור. ב. מתוך הכרה בתועלת המרובה שבקיום תקשורת חופשית, הציבור במדינות הדמוקרטיות הסכים להתיר לתקשורת לפעול, וממילא היא פועלת במסגרת הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.

אומנם כדי שהביקורת תהיה בגבולות סבירים, נקבעו כללי הגינות בסיסיים: אנשי התקשורת עוסקים רק באישים ובמוסדות שיש תועלת ציבורית בבירור המידע עליהם; על העיתונאי לבדוק את המידע שבידיו, וכן לתת למותקפים זכות להגיב; וכמובן, עומדת למותקפים הזכות לגייס עיתונאים שיסייעו להם להשיב מלחמה שערה (מעין 'היד הנעלמה' של אדם סמית).

בעקבות המאמר הקודם הגיעו הערות וקושיות חשובות. אציג כמה טענות ואנסה להתמודד עימן.

כללי לשון הרע

הטענה העיקרית היא שלפי המבואר בספר 'חפץ חיים' (כלל י, א; יד), העבודה בתקשורת כרוכה בהכרח באיסור לשון הרע. ואף שכעיקרון מותר לספר לשון הרע לתועלת, ישנם שבעה תנאים לכך, ושמירתם אינה מאפשרת קיום תקשורת חופשית. ואלו הם: א. שיראה את הדבר בעצמו או יתברר לו הדבר בוודאות. ב. שיתבונן ויבדוק היטב שאכן הבין נכון את המציאות. ג. שיוכיח תחילה את החוטא, ורק אם לא קיבל, כאשר יש תועלת בכך, מותר לספר עליו את דברי הגנות. ד. שלא יגזים או ישקר אפילו במעט. ה. שיספר את דברי הגנות לשם התועלת ולא מתוך שנאה או נקמנות. ו. אם יוכל למנוע את הנזק בלא לספר לשון הרע, אסור לספר את דברי הגנאי. ז. שייזהר שזה שהוא מדבר בגנותו לא יינזק מכך יותר מכפי המגיע לו אילו היה הדבר נבדק בבית דין.

לכאורה העיתונאי אינו יכול לעמוד בכללים אלו, שכן בדרך כלל החשיפות שלו אינן מבוססות בוודאות, וממילא נמצא שהוא עובר על התנאי הראשון והשני. גם את התנאי השלישי והשישי לכאורה לא ניתן לקיים, שכן העיתונאי אינו מנסה להוכיח תחילה את החוטא, ואינו בודק אם אפשר למנוע את הנזק בדרך אחרת. אם ינסה לפעול באופן זה, מסתבר שהחוטא יתנצל ויתחייב לתקן, או ימצא דרך אחרת למנוע את הפרסום, אך בפועל ייתכן מאוד שימשיך לפשוע בלא שתהיה לעיתונאי דרך להמשיך לפקח עליו. הרי שאם העיתונאי יפעל לפי התנאי השלישי והשישי, ימעל בתפקידו העיתונאי, ולא יצליח להרתיע פושעים. גם את התנאי השביעי לא ניתן לקיים, שכן לפיו מותר לספר דברי גנאי בתנאי שהנזק שייגרם מכך למבוקר לא יהיה גדול מכפי שהיה קורה אילו הסיפור היה נבדק בבית דין. בפועל אין דרך לדעת מה הנזק שייגרם בעקבות הפרסום, מפני שהוא תלוי במעמדו של המבוקר, בדעת הקהל, בעיתוי הפרסום ובעוד גורמים רבים.

ההיתר לפי ההלכה

אולם נראה שכעיקרון, גם לפי המבואר בספר 'חפץ חיים' מותר לקיים תקשורת חופשית, מפני שכל התנאים עומדים על בסיס התועלת, ואם לא ניתן להשיג את התועלת על פי שבעת התנאים - כל זמן שהמטרה לתקן, גם ה'חפץ חיים' מסכים שאפשר לספר בלעדיהם.

נציג דוגמה קיצונית: ראובן שאל את שמעון אם כדאי לו לעשות עסק עם נמרוד. שמעון אינו יודע דברים ודאיים, אולם הגיעה אליו שמועה, ששלושת שותפיו הקודמים של נמרוד חוסלו וגופותיהם נטמנו ביציקות בטון של בניינים רבי־קומות. אם יספר שמועה זו, יימצא שעבר על רוב התנאים, כי השמועה אינה ודאית, והוא גם לא ניסה להוכיח את נמרוד וכו'. האם ייתכן שיהיה אסור לספר שמועה זו?

דוגמה פחות קיצונית: שלושת שותפיו הקודמים של נמרוד, שהיו עשירים גדולים, פשטו את הרגל תוך שנמרוד מכפיל בכל פעם את הונו. לפי השמועות נמרוד הונה אותם וסיבך אותם בפלילים, והם שותקים מפני שנמרוד הבטיח להם תמורת שתיקתם משכורת עד סוף חייהם. השמועות כמובן אינן מבוססות. האם ייתכן שמשום כך יהיה אסור לשמעון להזהיר את ראובן מפני נמרוד?!

דוגמה נוספת: ראובן שואל את שמעון אם כדאי לשדך את בתו לר'. שמעון סבור שר' הוא רמאי, מושחת ואלים. הבעיה ששמעון שונא את ר', וממילא לפי התנאי החמישי, שסיפור הגנות יהיה בכוונה טהורה, אסור לו לומר זאת לראובן. האם ייתכן שלפי ההלכה שמעון צריך לשתוק ולהניח לבתו של ראובן להשתדך עם ר' שהוא אולי עבריין אלים?!

כלומר, שבעת התנאים קובעים כללים עקרוניים, אבל התנאי הגובר על הכול הוא שיקול התועלת לזולת. וממילא כאשר מדובר בסיכון משמעותי לזולת - גם כשהתנאים אינם מתקיימים, יש להציל את השואל מחשש סכנה או נזק.

חיי קהילה קטנה לעומת מסגרת של מדינה

כל זה אף כשמדובר על נזק ליחיד, וקל וחומר לתקשורת, העוסקת בהצלת הציבור. אם נוסיף להעמיק בדוגמאות שהובאו בכלל י' ב'חפץ חיים', נמצא שמדובר על מסגרת של חיים בקהילה לא גדולה, שבה אין כמעט צורך לספר לשון הרע כשאין בכך ודאות, מפני שכולם מכירים את כולם, וגם בלא סיפור עובדה שאינה ודאית, בדרך כלל אנשים יודעים להיזהר מרמאים ומנצלנים. בנוסף, גם כאשר הנשאל שותק כי אינו יודע להשיב בוודאות, השואל יכול להבין משתיקתו שיש לחשוש. כמו כן, כיוון שמדובר באנשים שמכירים אישית זה את זה, האפשרות להוכיח את החוטא תחילה או למנוע את הנזק בדרכים אחרות היא אפשרות סבירה, ואין צורך להפיץ את הגנות ברבים.

אולם בימינו, בזכות אמצעי התחבורה והתקשורת, אנשים חיים במסגרות הרבה יותר גדולות. אם לא תהיה תקשורת חופשית, אנשים יוכלו לשקר ולרמות ציבור גדול מאוד שאינו מסוגל להכיר אותם אישית. ואחד האמצעים היעילים כנגדם הוא תקשורת חופשית ונשכנית. כך שלפי העיקרון הבסיסי של סיפור לשון הרע לתועלת, במסגרות רחבות יש הכרח לקיים תקשורת חושפת ומבקרת, תוך צירוף אזהרה, שהדברים שמדווחים על ידה אינם ודאיים, ורק לאחר חקירה משטרתית ובירור משפטי ניתן יהיה להגיע למידע אמין יותר. וזו אכן האמינות שהציבור מייחס לתקשורת - אמון מוגבל.

האם ראוי להפעיל תקשורת חופשית בחברה הדתית

יש טוענים כי אף שיש ערך לקיומה של תקשורת חופשית בחברה חילונית, יש להימנע מקיומה בחברה דתית. שכן בחברה דתית, כאשר יש לאדם טענה כלפי חברו או כלפי איש ציבור או מוסד, עליו להביא את טענתו בפני בית דין או רב, ולא לפרסמה בציבור. ומאחר שאסור לקיים תקשורת חופשית בחברה דתית, ממילא גם אסור לקרוא ולשמוע תחקירים שעוסקים בחברה הדתית.

טענה זו חשובה, והלוואי שהיה אפשר לפעול על פיה, אולם נראה שניתן לקיימה רק בחברה אידיאלית שבה יש לבית הדין סמכות לבדוק כל טענה, וכל החברה הדתית והחרדית על כל פלגיה מחויבת לקבל את סמכותו הבלעדית של בית הדין. אולם במצבנו הנוכחי, אין בית דין מוסכם, עד שלא מעט פעמים פלגי הציבור הדתי והחרדי פונים לערכאות כדי ליישב סכסוכים קשים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ובציבור החרדי והדתי אין תקשורת חופשית על פי המתכונת המקובלת, יש לה תחליפים בעייתיים, בדמות מודעות רחוב או עיתונים כיתתיים שנמנעים מכל ביקורת על המקורבים ומשמיצים יריבים בהגזמה יתרה. תקשורת חופשית לא הייתה יכולה למנוע את כל הבעיות, אבל הייתה יכולה לשפר במעט את היכולת לתקנן. שכן במצב של יריבות כיתתית, הביקורת המושמעת היא גורפת, קיצונית וחד־צדדית, בלא יכולת להתמקד בבעיות אמיתיות של מינהל תקין ושחיתות אישית או מוסדית. כך יוצא שלעיתים דווקא אנשים שמחויבים יותר לערכי מוסר, אינם מצליחים להתגבר על עיוותים ציבוריים ומוסדיים, מפני חוסר בביקורת ציבורית יעילה.

הבעיה של השמרנים בכל העולם

ככלל, בעלי עמדה דתית ושמרנית נוטים לבקר תקשורת חופשית ונשכנית, מפני שהיא פוגעת בכבוד הראוי לבעלי סמכות, ומפני שהיא פרועה ולא מפוקחת. לעומת זאת, בעלי עמדות ליברליות שמאליות תומכים ברצון בתקשורת חופשית, שכן מהצד הליברלי הדוגל בחֵירות, מובן הערך של הבעת ביקורת חופשית, ומהצד השמאלי הלוחם למען שוויון, כל פגיעה בבעלי הכוח והסמכות היא דבר חיובי שאמור לקדם את השוויון. כך יוצא שהתקשורת ככלל נבנתה על ערכים של שמאל ליברלי, ומרבית העיתונאים נוטים מראש לבקר בחומרה את החוגים והאישים שמייצגים ערכי דת, לאומיות, מסורת, משפחה ושמרנות, שמבחינתם מסכנים את ערכי החופש והשוויון. התוצאה בפועל, שבכל העולם התקשורת נוטה מאוד שמאלה.

הפתרון - הבנת ערכה החיובי של התקשורת, והעמדת כלי תקשורת איכותיים ימניים ודתיים, שישתמשו בכלים הטובים של התקשורת לחיזוק הערכים החיוביים ולביקורת חריפה כאשר ערכים אלו נפגעים על ידי תנועות, מוסדות או אישים.

בעזרת ה' אקדיש מאמר נוסף לכללי המוסר הראויים לעיתונאי ולצרכן העיתונות על פי ההלכה.

לתגובות: ravmel@gmail.com