אובדי במה

אומני המגזר משתפים במשבר הכלכלי והאישי שהנחיתה עליהם הקורונה, וגם בפתרונות היצירתיים שהביא איתו עידן הבמות הסגורות

עפרה לקס , י' באב תש"פ | עודכן: 12:21

אברהם פריד
אברהם פריד
צילום: מירי שמעונוביץ

"הקורונה תפסה אותי בשיא העבודה", מספר הזמר אברהם פריד. "הספקתי להופיע כמה ימים לפני פורים, וגם בפורים הופעתי בכמה מקומות, אבל אחרי זה הגיע השינוי הדרמטי".

את השינוי הוא חש היטב בחול המועד פסח, שבו הוא יוצא בדרך כלל להופיע בכל לילה במקום אחר. "הפעם", הוא מספר בהומור, "קיימתי 'אל יצא איש ממקומו'".

פריד מתגורר בשכונת קראון הייטס בברוקלין שבני יורק. עבורו הקורונה הייתה לא רק מהלומה כלכלית, אלא פחד קיומי מן המחלה עצמה והחללים שהפילה. "בשכונה שלי היה מאוד קשה, פחד נורא", הוא מספר. "בכל יום נפטרו עוד ועוד אנשים. בבית הכנסת 'חברה ש"ס' שבו אני מתפלל נפטרו כמה מתפללים, ובהם הרב האהוב של בית הכנסת, הרב מרדכי גור אריה. אני מתגעגע אליו. מכל זה למדתי שאם עד עתה היה חשוב לחזק את העם על ידי שירה, אז בימים אלו על אחת כמה וכמה. חייבים הרבה אור כדי לגרש את החושך הזה שמכסה את העולם".

מגפת הקורונה מעיקה על כולם. אין אחד שנמלט מהשפעותיה. חוסר הוודאות, החשש הבריאותי, הלחץ הכלכלי. רבים חשבו שבתחילת הקיץ הכול כבר יהיה מאחורינו, ולקחו אוויר שיספיק לשלושה חודשים, אבל אז הגיע הגל השני ומוטט את התקוות. אחת הקבוצות הבולטות שספגה מכה אנושה הם האומנים. האנשים שמנעימים לנו את הנסיעות בדרכים, שמחזקים בתקופות קשות, אלה שאפשר להימלט להופעה שלהם כדי לצאת עם חיוך גדול, היו הראשונים שהקורונה טרקה בפניהם את הדלת.

מצב 'השתק' שאליו נכנסה התעשייה שלהם אי אז בחודש אדר, שוחרר רק למספר ימים בתחילת הקיץ, אבל אז הופעל שוב, והפעם לטווח ארוך ובלי אופק ממשי.

כשאברהם פריד מתאר חושך שמכסה את העולם, מדובר במציאות שהוא חווה גם באופן אישי. פריד רגיל לדלג בין מדינות ולהופיע בהן. עכשיו נתיב הפרנסה הזה נסגר הרמטית: מדינות העולם אינן מכניסות אורחים מבחוץ, וההופעות נעלמו מהיומן. איך מסתדרים כלכלית? "יש קצת פיצויים מהממשלה. אבל בורא עולם ברוב חסדו מסדר הופעות דרך זום וכל מיני המצאות כאלו, שמביאות קצת פרנסה ברוך ה'. לפני כמה שבועות הופעתי בחוץ לפני קהל כשכולם ישבו במכוניות שלהם. משפחות שלמות, מאתיים מכוניות. זו הייתה חוויה".

בשבוע שעבר הגיע הרעיון הזה גם לישראל, כאשר שר התרבות חילי טרופר הצליח להעביר החלטה לאפשר הופעות בסגנון דרייב אין.

בתקופה הזאת של ימים פנויים, ממשיך פריד לעבוד במרץ על האלבום הבא. העבודה שם מזמנת לו חזרה לשירה שפותחת את הלב, ומשחררת על הדרך עוד דברים. "באולפן אני משתדל להוריד לא רק את המסכה, אלא גם את כל הדברים שמפריעים ומצערים, ולתת את כל הנשמה לכל שיר ושיר". לקהל הוא מתגעגע מאוד. "זה כמו לא לראות את המשפחה שלך לזמן רב. אני מקווה שגם הקהל מתגעגע". ומה הוא מוסר לקהל הישראלי? "בעזרת ה' יום חדש עלינו יאיר, שמיים בהירים, וביחד עוד נשיר, את כל השירים״.

רגע אחרי הפריצה הגדולה

פריד הגיע אל תקופת הקורונה כשהוא נהנה ממוניטין של אומן מוכר ומבוסס. אבל יש כאלה שהכול נעצר להם בדיוק ברגע שבו התכוונו לקצור עמל של תקופה ארוכה מאוד.

למעלה מחמש שנים הופיע עקיבא תורג'מן בבמות קטנות, באירועים קטנים, באולפנות ובישיבות, שייף את המוזיקה שלו, צילם קליפים, התקדם עקב בצד אגודל אל התודעה הציבורית. ואז הגיעה הפריצה הגדולה. לוח השנה הצביע על מרץ 2020. "השיר 'אל תעזבי ידיים' היה אז בפלייליסט של גלגלצ כבר כמה חודשים, והתייצב במקום הראשון במצעד. הגיעו הזמנות להופעות בארץ ובחו"ל, הייתה המון התעניינות, וכבר קבענו תאריך ליציאת האלבום השני". עקיבא הספיק לטעום מעט מפירות ההשקעה שלו: "היו כמה הופעות מוקדמות בזאפה תל אביב וזאפה ירושלים, והן נתנו לי את התחושה שההשקעה והעבודה השתלמו".

עם פרוץ הקורונה, ההופעות שכבר מילאו את היומן ונמכרו במלואן החלו להתבטל בזו אחר זו. כל עבודות הפרסום והשיווק ירדו לטמיון. למרות הכול, עקיבא והסוכן שלו החליטו להוציא את הסינגל 'פשוטים'. "לא ידענו אם יהיה לאנשים כוח להקשיב למוזיקה. מצד שני, השיר מדבר על הדברים הפשוטים שבבית. זה יצא לעולם בהשגחה, והתקבל באהבה ובחיבוק בגלגלצ ובמצעדים, הגענו לשני מיליון צפיות ביוטיוב, וזכיתי להופיע איתו בחופות. אין מרגש מזה. זו הייתה דרישת שלום מה', שמה שאני עושה הוא טוב".

ביטול כל ההופעות בדיוק בנקודת השיא, הביא את עקיבא לעבודה פנימית. "פרנסה היא מה', לא מעבודה. עבודה היא טריגר. זה אילץ אותי לחשוב על כל מיני דברים שאני אומר, האם אני באמת מאמין בהם, או שזו סיסמה של בני עקיבא. אמרתי לעצמי: אתה שר על פשוטים, נראה אותך פשוט. תעשה דיאטה כלכלית. וגם רגע לפני השיא היית צריך את זה, כדי לזכור מי אתה. כל זה החזיק לחודש", הוא משתף בכנות. אבל למרות הקושי, הוא הביט קדימה. "אמרנו: נחזיק חודשיים, נקבע הופעות לקיץ ונעבור את זה". הוא קבע הופעה גדולה במועדון רידינג בתל אביב לאמצע חודש תמוז, וסבב הופעות בזאפות. אבל אז הגיע הגל השני, ובאמת איים להטביע. "ערב לפניי הופיע ברידינג ברי סחרוף. בבוקר ההופעה הזמנתי קייטרינג לנגנים, אבל באותו יום חתכו ואמרו שאי אפשר לקיים יותר הופעות. הרגשתי שהטיפול מה' הוא אישי. אני מאמין שזה לטובה, גם אם אני לא רואה את זה. הטיפול הוא VIP".

אז מה עושים? ממה מתפרנסים?

"מדברים קטנים. מכללה שרוצה הופעה בזום, חתן וכלה שרוצים שאשיר בחופה. וגם על האדים של מה שהיה קודם. חיים ממה שיש, וברוך ה' יש. ברור שלא באותם ממדים כמו שהיה קודם, אבל איכשהו מתגלגלים". עקיבא מקבל מהמשרד שמייצג אותו גיבוי כלכלי וגם מורלי. "אנחנו מחזיקים נגנים וספקים, יש השקעה אדירה על כל אלבום, והפסדים ענקיים כחברה. המנהל שלי, אור דוידסון, הוא יותר ממנהל, הוא כמו קואוצ'ר".

ההתמודדות הפנימית, מספר עקיבא, היא יומיומית: "בכל יום יש לי רגעים של פחד, ואז אני חושב אולי נעזוב את העיר הזאת, את תל אביב שאנחנו אוהבים, ונלך לגור ביישוב הרבה יותר זול. מבחינתי המערכה היא יומיומית. כשנגמר יום אני אומר לעצי ניצחתי, לא שקעתי". הוא משקיע הרבה בעבודה פנימית של שחרור, הרפיה וביטחון בה'. "וכשאני משחרר, פתאום מגיעה עוד עבודה ועוד מופע בזום".

ומה הוא עושה בינתיים? "שני חברים חב"דניקים פתחו מול הבית שלי כולל, אז אני אברך ברבע משרה, פתאום מוצא את עצמי לומד סדר בוקר". ועל אף הקושי הוא מנסה להמשיך וליצור, ולהקליט את האלבום הבא.

אתה מזדהה עם מחאת האומנים?

"השתתפתי איתה בלב וגם קצת באופן אקטיבי, אבל קשה לי עם האנרגיות האלה של זעם, במיוחד כשאני זקוק לאנרגיות שלי כלפי פנים, לאיחוי ולא למחאה. צריך להודות על מה שנתנו, על הפעימות, אבל יש כאן גם שאלות". עקיבא מזכיר כי הוא וחבריו מפרישים מהכנסתם באופן קבוע לביטוח הלאומי, אך כשנשבר מטה לחמם - הם לא זכו לרשת הביטחון ששכירים קיבלו. "מה ההבדל ביני ובין השכיר? מה היא פעימה של 7,500 ש"ח, כשאני צריך להחזיר בכל חודש 10,000 ש"ח על ההשקעה באלבום? בזכות החברה שמייצגת אותי אני לא מתרסק. אבל חבר שלי, שיש לו מסעדה כאן ממול, נקלע לחובות של מיליון שקלים, בלי קרקע לעמוד עליה".

הוא מזכיר גם את עובדי הבמה, מגלגלי הכבלים, "שגם ככה מרוויחים גרושים. כשאני עושה הופעה אחת בהיכל התרבות ברחובות ל־400 איש, 40 אנשים מקבלים פרנסה. בהופעות ענק של עומר אדם זה מאות אנשים. כשיש מפעל שמתפרק בדימונה ולמאה בתי אב לא תהיה פרנסה, המדינה מתגייסת, אבל כאן היא לא מתגייסת". אבל עקיבא משתדל להישאר מעל כל זה. "מתוך תחושות האי־צדק, אנשים נופלים למקום של תסכול, וזה מפרק את היסודות הרעועים שעוד נשארו. זה המצב של החברה כרגע. אנשים נופלים לקיטוב ושיסוי כאילו זה עוזר. אני חושב שמה שאתה יכול לעשות תעשה, ומה שלא - תתפלל עליו".

מה מכל זה יישאר איתו לתקופה שאחרי, הוא עוד לא יודע, אבל נראה שלא הכול ישוב להיות כשהיה. "בין הגל הראשון לשני היו לי כמה הופעות, והייתה שם כל כך הרבה ענווה. כל הפוזה הזאת שאני עולה על הבמה ויש כפיים - השארנו את זה מאחור. הייתה תחושה שקורה כאן משהו פנימי".

"האומנים המופיעים - גמורים"

שולי רנד לקח את המחאה של עובדי הבמה, אלה העובדים מאחורי הקלעים, והלך איתה צעד קדימה. את השיר 'אחים אחים' הוא כתב ושר לכבודם לפני כשלושה חודשים, במטרה להסב את תשומת הלב הציבורית למצוקתם. "השיר נכתב מתוך אחריות מוסרית שהרגשתי כלפי האנשים שאני חייב להם הרבה, ובדרך כלל הם פחות נשמעים. רציתי לנצל את הקול שלנו, הזמרים, שהוא יותר נשמע", מסביר רנד. אבל השיר לא השיג את מטרתו. "הוא שימח אנשים, אבל היום כדי לקבל תשומת לב, צריך לכתוב משהו אגרסיבי. זה כבר מעבר לשלב של 'שימו לב לצעקה שלנו'".

השיר נכתב בגל הראשון, תקופה שבה לא הייתה מחלוקת על הצורך בסגירת המשק. אבל עכשיו המצב השתנה. "נוצר משבר אמון, ולא ברור עד כמה הדברים הכרחיים. אני לא תמיד יודע. לפעמים המשוואה בין חניקת המשק לעצירת הקורונה נראית שגויה, ולפעמים זה נראה צעד נכון. צריך למצוא דרכים להמשיך לקיים את המשק. אנחנו, האומנים המופיעים - גמורים. הרי עיקר ההכנסות היום הן לא מאלבומים אלא מהופעות. נחשפנו בקלוננו. אנחנו לא חיוניים".

לדעתך מופעי התרבות הם כן הכרחיים?

"אם היינו מדברים על תורה, הייתי אומר יותר בנחרצות שבלי זה העולם לא קיים. אבל צריך לזכור שהתביעות של הגוף הן הכרחיות וצעקניות, ויכולת הסבל של הנשמה היא יותר גדולה, כי היא עומדת בקרן זווית. אם לא תיתן לה תשומת לב, היא לא תהפוך עליך שולחן. במשל הזה, התרבות היא הנשמה, היא המניעה, היא זו שנושבת בה הרוח. היו שבועיים שבהם היה אפשר להופיע, ואני הופעתי בהם המון. חשבתי, מי יבוא לשמוע? אבל מה שקרה הוא לא ייאמן. אנשים צריכים את זה, והם גם רוצים להרגיש שהם חוזרים לשפיות". אבל רנד רוצה לשים את הוויכוח על חיוני או לא בצד, ולחזור אל הנושא הראשי. "מאחורי האומנות יש אנשים, ולהם צריך לעזור".

ומה שלומך אתה?

"אני מודאג, אבל אלה רגעים של בחירה. יש שתי אפשרויות: להתקרבן, להגיד וואו איך נדפקתי ומה יהיה, או לקום על הרגליים וליצור. אני מנצל את הזמן לכתוב ולמצוא דרכים להתפרנס". למרות שהמוזות מדברות בקול חלש יותר בימים אלה, רנד ממש מכריח את עצמו להיות בעשייה. "כתבתי שירים, סיימתי לכתוב תסריט שהתחלתי. אבל זו מלחמה. בגל הראשון עוד איכשהו הצלחתי לחבר את הכול לעניין של אמונה. ברחתי מה'אכלו לי, שתו לי'. אמרתי לעצמי: אתה מדבר על אמונה, על השגחה, אז איפה זה אצלך? אפילו ראיתי את היופי של הדברים. אבל הגל השני תפס אותי לא מוכן. אני מנסה להבין ולומר לעצמי שיש מאחורי זה משהו ויש לי מה ללמוד מזה". זה לא קל לו. גם הרוחות מבחוץ נכנסות פנימה, והן לא טובות. "הקיטוב, האווירה והפרנויה שלי על חורבן בית שלישי - הכול מתחבר, אז יותר קשה לי".

ממש לפני פרוץ המגפה יצא רנד עם מופע חדש שנקרא 'תשליך'. זהו מופע אישי, מחזמר של איש אחד, שבו רנד משחק ומספר את חייו ושר שירים של מגוון יוצרים. "חששתי להעלות אותו. בדרך כלל אני מלביש את החוויות והסיפורים שלי על דמויות אחרות, והפעם הוא מאוד אישי. השקעתי בו המון והייתי במתח לראות אם הקהל יאהב אותו. המופע מאוד הצליח, הקהל התחבר, ואני מחכה מאוד לשוב איתו אל הבמה".

"ללמוד לזוז, לא להיתקע במקום אחד"

את ראשית תקופת ביטול המופעים חוותה הזמרת והיוצרת אודהליה ברלין כשהיא בבידוד. "את מסיבות פורים הספקתי, אבל הקורונה כבר הייתה באוויר. השנה ייסדתי מסיבת נשים לקהילות ירושלים, וכבר לא היה פשוט שנשים יבואו. מייד אחרי פורים נכנסתי לבידוד". ברלין יצאה מהבידוד עם מתנה ביד: "בבידוד הרגשתי כל כך לבד, ואחרי שדיברתי עם הרבנית אסתי רוזנברג יצא מזה דבר טוב: ככה נולדו התוועדויות והופעות ביתיות - אני, הפסנתר והטלפון, והקהל הגיב ובא. שידור של שעתיים, אלף ומשהו צופות. הרגשתי הרבה חום מהצופות, והפליא אותי שהפלטפורמה הזאת יכולה לשדר אינטימיות". ברלין המשיכה עם המופעים האלה, שנתנו לה ולאלפי נשים כוח לעבור את הסגר, את ההכנות לפסח ואת החג.

"בתחילת הקורונה היצירה שלי נותבה לעשייה. זה היה ממוקד ומאוד נצרך, וכולנו היינו צריכים את הקשר. אנחנו הישראלים מתנהלים היטב בחירום", אומרת ברלין. אבל אחר כך העולם התחיל לחזור לשגרה, ואנשים לא רצו עוד את הווירטואלי, אלא את העולם האמיתי. היקום התחיל לנוע שוב במסלולו - פרט לעולם התרבות. "הרבה לפני הקורונה היה לי רעיון לעשות מופע נשי־ישראלי לפני פסח. זה לא הצליח. תכננתי אותו בתל אביב וזה לא עבד, חזרתי לירושלים ולא הצלחתי להשיג שיתוף פעולה מזמרות. היה לי תסכול גדול, הרגשתי שמשהו חסום. כשהתחיל שלב הסגר בקורונה, הבנתי שהיה לי לא פחות מנס, ואת התחושה הזאת לקחתי איתי. שכל מה שקורה לי עכשיו ונראה שהוא בדיעבד, הוא בעצם לכתחילה".

איך מתמודדים עם היומן הריק מהופעות?

"אני מנסה לא לדאוג יותר מדי, לומר לעצמי שהכול מכוון, אבל זה לא קל. יש ימים שאני נופלת". ברלין היא גם מורה למוזיקה במשרה חלקית, כי ההורים אמרו כבר לפני שנים שהיא זקוקה למקצוע יציב. העוגן הזה אינו רק כלכלי, היא מסבירה. "כשהכול התרסק מסביבי, זו הייתה אמירה נפשית שההכנסה הזאת קיימת, אז אני לא עומדת בריק". מעבר לבסיס הזה, היא מקפידה כל השנים על התנהלות כלכלית מאוזנת. "יש מוזיקאים שממשכנים את החיים שלהם כדי לעשות דברים גדולים. לפעמים הם מצליחים בגדול, לפעמים הם מתרסקים. יש כאלה שנמצאים עכשיו בחובות גדולים בגלל זה. אני תמיד מחושבת, הכול מתוך תפיסה שאומנות היא לא חזות הכול, אז לחיות בצורה מאוזנת".

אבל גם היא מספרת על שוני בהתמודדות בין הגל הראשון לשני. "כל הזמן אמרתי לעצמי שעד אלול יהיה בסדר. כשראיתי שזה לא ככה, היו לי כמה ימים קשים". היא בעיקר חושבת איך ייראו מופעי 'אוחילה', שהם עבורה גולת הכותרת של השנה - סדרת מופעים שמתקיימים באולמות גדולים ובתפוסה מלאה בתחילת תשרי. "בשלב מסוים אמרתי לעצמי: הקורונה לא לקחה לך את זה שאת מוזיקאית. את צריכה לחשוב ש'אוחילה' יהיה, והוא יהיה בעזרת ה', בשידור מיוחד ויפה. נצלם אותו על במה בצורה מושקעת".

ומה הלאה?

"אני כואבת את כאבם של האומנים, ומאמינה שזו תקופה. אני רק מקווה שנלמד את הלימוד בחסד וברחמים. באשר לי, יש לי רק להגיד 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'. כשהלכתי עם השיטה הזאת, פתאום קרו כל מיני דברים קטנים. צ'ק שלא נפדה מלפני שנתיים, החזר ממס הכנסה. מיום ליום ישועתו. אומרים תודה על מה שיש. יכול להיות גם שבשנה הבאה אלמד בעוד בית ספר. הכסף קיים בעולם וצריך לא להיתקע, לזוז. זה הלימוד".

הצעה לשר: 'נטפליקס' תיאטרון

"ההתרסקות שלנו לא הייתה רק ביטול של 100 הצגות, אלא ההתחייבויות שלנו על שכירת בית הרופא, שאותו עמדנו להפוך לבית לתרבות יהודית. עמדנו מול תביעה על סך שלושה מיליון שקלים". חגי לובר, מייסד ומנהל תיאטרון 'אספקלריא', חטף את ההשלכות של מגפת הקורונה בעוצמה חזקה כל כך, עד שאפילו לא הייתה לו שהות להתייאש. "זה כמו אדם שטובע. כל החושים שלו וכל הפעולות שלו רתומים לרצון להינצל ולא ל'וואו, איך אכלתי אותה'. עושים הכול כדי לשרוד, מכים בידיים וברגליים". את חלום שיפוץ התיאטרון הוא גנז בינתיים, והשבוע הצליח להעביר את המבנה לשוכרים אחרים, אחרי שסגן ראש העיר החרדי, יוסי דייטש, התערב וסייע לו.

הדאגה הגדולה הזאת ירדה לו מהראש, אבל הוא עסוק עכשיו בשלומו של התיאטרון בכלל, וזה היהודי בפרט. "המדינה אומרת, בואו תקבלו כספים ואל תעבדו. יש לי חברים שהפכו להיות משקיעים. הם עובדים בעבודות אחרות, ובכסף שהם מקבלים הם עושים דברים אחרים. יש כאן תעשיית שקר שכולם שותפים לה ועבודה בשחור".

לובר מזכיר פוסט שכתב גלעד אלפסי, מחזאי ובמאי תיאטרון, ובו חשף כיצד אומנים מבקשים שידחו תשלומים שמגיעים להם, ועושים עוד כמה צעדים כדי להוריד את מחזור הכספים שלהם, וכך לקבל את הפיצוי שמגיע להם מהמדינה. את לובר זה מכעיס, והוא מבקש לפגוש את שר התרבות, חילי טרופר, כדי להציע לו דרכי פעולה. "צריך להשתמש בקורונה כמנוף לפתרון. היום אני מקבל כסף בלי לעשות כלום, ובמקביל השחקנים מחלידים והכול מתדרדר. צריך לתת תשלום על חזרות. מספר השחקנים בכל הצגה הוא לא גדול. זה משהו שאפשר לעשות כדי לשמור על כושר ועל איכות ההצגה. בנוסף, תמיד אומרים שאין זמן לעבוד על הפקות חדשות. אז הנה, זה הזמן. אפשר לדרוש תפוקה של ארבע הצגות מוכנות, ואז זה יניע מחזאים, במאים ושחקנים. כולם יחזרו לעבודה". הצעה נוספת לשר התרבות נוגעת למתרחש על הבמה: "הקורונה תישאר כאן לעוד שנה. בוא, קח אולם, תהפוך אותו לאולפן, נתחיל למכור מנויים ונעשה נטפליקס תיאטרון, כל התיאטראות יחד. אדם יעשה מנוי מסובסד, יצפה בהצגה, ובסופה ידבר עם שחקן מפורסם שהוא מעריך ואף פעם לא פגש אותו לשיחה. ככה יחזירו את עולם התרבות לעבודה אמיתית על הבמה".

תיאטרון 'אספקלריא' לא נח לרגע גם בימי ההדממה. בגל הראשון העלה לובר את ההצגות לרשת, וקיבל עשרות אלפי כניסות. "אמרתי שמי שרוצה יתרום, וקיבלתי עשרות אלפי שקלים". בנוסף הושלם מחזה חדש לתיאטרון שלו, שניים נוספים נמצאים בכתיבה, והרביעי בשלב גיבוש הרעיון. לובר עובד ללא הפסקה, אבל דאגה אחת, ארוכת טווח, מטרידה אותו במיוחד. "גם ככה בציונות הדתית לא מאמינים יותר מדי בתרבות, אז מה יהיה אחרי המשבר הזה? מי ילך למקצוע המסוכן הזה?".

לעזור לטובים לשרוד

"אני לא רואה איך עולם התרבות חוזר לפעול לפני חודש מרץ הבא", אומר יונתן דובוב, איש תרבות ותקשורת ומנהל מועדון 'הגולה' בפתח תקווה. "לא כלכלי לקיים הופעה עם פחות ממאה איש, וגם אין בזה טעם. בזמן שבו היה מותר לקיים הופעות, הייתי בכל מיני מופעים בארץ, הקהל לא נהר. גם אצל אומנים שבדרך כלל מוכרים את כל הכרטיסים עוד לפני שהמכירה נפתחת, היו כיסאות ריקים. אסור לעמוד, אסור למחוא כפיים, אסור לשיר. כולם עם מסכה על הפנים. זו לא אווירת הופעה משוחררת וכיפית, זו אווירת פחד. כל סיבובי ההופעות מחו"ל העתיקו את המופעים שלהם מ־2020 ל־2021. העתק הדבק. כל פתרון אחר יהיה פלסטר".

איך אתה מעריך שתעשיית התרבות תיראה בעוד חצי שנה או שנה, כשהדברים יחזרו למסלולם?

"המצב כרגע הוא שכל תעשיית התרבות קרסה לגמרי. להערכתי עד מרץ או יוני, 70-60 אחוזים מהעוסקים בתחום יחליפו מקצוע". דובוב סבור שעל אף הצער על אלה שאין להם ושיצטרכו למצוא את מקומם מחדש, יש בתהליך הזה גם כמה דברים חיוביים. "זה יסיר כל מיני רעשי רקע. אנשים שכבר לא יתאימו לעולם הזה, לא יהיו. הטובים יישארו". כדי שהטובים יישארו, קובע דובוב, על הממשלה לדאוג ולסייע לכך. "תרבות היא לא מותרות. היא מה שמניע אנשים. אין תחום בחיים שמושך אליו כל כך הרבה אנשים שונים. נתניהו יכול להביא הרבה מפגינים, אבל ישי ריבו, בלייב פארק בראשון, אוסף אליו בקלות 12,000 איש. התרבות מניעה המון דברים בעולם. אז ישי ריבו אולי יכול ללכת ולהיות מנהל חשבונות מעולה, אבל זה יהיה הפסד לכולנו אם כך יקרה.

"שלושה תחומים אי אפשר לעשות בזום: תיירות, אירועים ותרבות. והמדינה צריכה להכיר בזה. אחד הסאונדמנים שאני עובד איתו, אב לשישה, אמר לי 'אני במינוס 40,000 ש"ח ולא יכול למשוך יותר. אין לי איך להביא לחם הביתה'". גם דובוב רואה את מחאת האומנים כחלק ממחאת העצמאים, וחושב שהמדינה צריכה לתת להם רשת ביטחון של 7,000 שקלים בחודש כדי שיוכלו להביא הביתה את הבסיס. "חוץ מזה, המדינה יכולה לעשות הלוואות גישור, לקנות מאומן כמה עשרות מופעים לסל תרבות בהוזלה ולשלם עליהם בתשלומים. אבל הכי חשוב זה להמציא דברים חדשים. להבין שעד מרץ או יוני לא חוזרים, ולהיות יצירתיים. אני עומד לעשות אצלי סדנאות עם אומנים לקבוצות של עשרה אנשים. אומן יגיע, יעביר סדנה כזאת כמה פעמים בערב, וירוויח. צריך לזוז מהמוכר והידוע".

בטווח הארוך אתה חושב שמקצועות התרבות ייפגעו? שאנשים, בעיקר מהציונות הדתית, לא ילכו יותר לאפיקים האלה כי הם יחששו ליפול?

"זה לא יקרה. בציבור הדתי הייתה אליטה רבנית, אחר כך אליטה פוליטית, והיום הולכת ונבנית אליטה תרבותית. הפריצה הגדולה החוצה מגיעה משם. אם עד לפני כמה שנים התלמידים שהלכו למגמת אומנות היו אלה שלא מצאו את עצמם במקום אחר, היום הולכים לשם לכתחילה. כולם יודעים שהמשבר בתרבות ובאומנות הוא רגעי. בקיץ 2022 נהיה כולנו בבריכת הסולטן בהופעה הקבועה של אברהם פריד ו'בשבע', ונצחק על התקופה הזאת".