תשעה באב הוא יום אבל דתי ולאומי, שנצרב בתודעת העם היהודי כמשבר גדול.
זהו יום שמועד לפורענות לא משום שצרות רבות קרו בו באופן מקרי, אלא להפך; דווקא מפני שהוא יום שמועד לפורענות, ארעו בו בכוונת-מכוון אותם מאורעות קשים.
כדי להבין יותר את משמעות עניינו של יום זה צריך להתבונן בשורש – במאורע הראשון שקרה בו – ולהבין איך הכל התחיל?
חכמי המשנה (תענית ד', ו') מונים חמישה דברים שארעו לאבותינו בתשעה באב:
נגזר על דור המדבר שלא להיכנס לארץ-ישראל.
חרב בית-המקדש הראשון.
חרב בית-המקדש השני.
נלכדה העיר ביתר.
נחרשה העיר ירושלים.
אם כן, המאורע הראשון הוא הגזרה על אבותינו במדבר שלא להיכנס לארץ המובטחת בשל מעשה המרגלים.
משה רבנו שולח את המרגלים בא' בתמוז ומצווה אותם לתור את הארץ: "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר... וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא..." (במדבר י''ג, י''ז-י''ח).
רבי צדוק הכהן מלובלין ('פרי צדיק' לחמישה-עשר באב) מסביר: המרגלים חוזרים משליחותם אחרי ארבעים יום, בתשעה באב – ויום זה אמור להיות יום חגה של ארץ-ישראל.
בשובם למחנה ישראל הם היו צריכים להודיע קבל עם ועדה, כי טובה הארץ מאוד מאוד. קומו ונעלה ציון בית ה' אלוקינו! ואז יום זה היה נחקק לדורות כיום טוב של ארץ-ישראל שבו עלינו ליישבה ולבנותה.
אך לא זכינו. המרגלים מאסו בארץ חמדה והיטו את דעת העם נגד העלייה ארצה. בתגובה גזר ה' שכל הדור ההוא ימות במדבר, ויום זה של בכיית חינם נקבע כבכייה לדורות.
ובימינו, כשאנו מתבוננים בדור שלנו, אנחנו נוכחים לדעת שזכינו בעזרת ה' למה שדורות רבים רק יכלו לחלום עליו – "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכ''ו, א').
כל יום מחדש – כשאנו לובשים את מדי צה''ל ומחזיקים ברומח ובמגן, ברובה ובטנק – אנו מתקנים את החטא הקדום של המרגלים.
נמשיך לצום ולבכות בתשעה באב על החסרונות, הקשיים והצרות שעדיין לפתחנו, ועם זאת – "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ" (רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס) על הזכות הגדולה שניתנה לנו מאת ה' להיות שותפים בתקומת האומה במולדתה.
רבותינו לימדו אותנו שהבית חרב בשל שנאת חינם, ובזכות אהבת חינם ייבנה הבית מחדש.
דומה שכיום המוקד של אהבת החינם הגדולה ביותר הוא צבא ההגנה לישראל.
בחורי חמד במיטב שנותיהם נותנים הכל – במסירות מופלאה – למען קוממיות מדינת ישראל והגנת אזרחיה.
יש להוסיף שהשנה אנו זוכים לאהבת חינם מיוחדת במינה לאור הקורונה. חיילים סוגרים שבועות ארוכים בבסיס, ואינם רואים בית. כולנו לובשים מסכות ושומרים על מרחק – וכל זה בשם הערבות ההדדית, והרצון למנוע מגפה מאוכלוסיות בסיכון.
אמנם המגע החברי בין אדם לאדם מוגבל, אולם האהבה הגדולה מתעצמת דווקא על ידי הריחוק הפיזי – שהרי כך מושג קירוב לבבות אמיתי.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שבזכות האהבה הגדולה של חיילי צה''ל למדינת ישראל – בזכות ההתמסרות, ההקרבה והערבות ההדדית שמתגלות ביתר שאת וביתר עוז בימי הקורונה – נזכה לעמוד כצוק איתן וכחומה בצורה אל מול אתגרי השעה.
נתחזק באהבת חינם ונהיה ראויים לשפע של ברכה, אחווה, שלום ורֵעוּת.
בבניין הארץ ננוחם.