יאיר שרקי: הימין צריך לבלום את נתניהו

נתניהו דוהר לבחירות רביעיות. הימין שתמך בו ובצדק בשלוש המערכות האחרונות צריך לדרוש מנתניהו לכבד את הרוטציה.

יאיר שרקי , ח' באב תש"פ | עודכן: 16:56

השירות האחרון שלו למדינה עשוי להיות הדרך שבה יבחר לרדת מהבמה. נתניהו
השירות האחרון שלו למדינה עשוי להיות הדרך שבה יבחר לרדת מהבמה. נתניהו
צילום: דוד כהן, פלאש 90

בלהט הוויכוח על התקציב - או בשמו האמיתי: המאבק על מועד הבחירות - האפשרות הפשוטה ביותר לא עלתה על דעתו של בנימין נתניהו: לכבד את התחייבותו ולהעביר תקציב דו־שנתי. שלא לדבר על רעיון מהפכני עוד יותר - לכבד את הסכם הרוטציה שעליו חתם.

מבחינת ראש הממשלה, מנוי וגמור לפרק את ממשלת החירום־אחדות שהקים עם בני גנץ בטרם יידרש לפנות את כיסאו עבור חליפו ב־17 בנובמבר 2021. התקציב הוא רק התירוץ. נתניהו יודע שבחירות - תחת הכאוס של המגפה והמשבר הכלכלי - הן הימור ענק, אבל הוא מעדיף את הסיכון על פני הסוף הידוע מראש: תאריך התפוגה של כהונתו, שמתקרב במקביל לתקתוק השעון המשפטי. אם לא יפרוץ לבחירות, שני אלה יחד יתלכדו בסוף השנה הבאה לתרחיש האימים שגוזר את כל פעולותיו, כך שלסיכום שלב ההוכחות במשפטו צפוי נתניהו להגיע מביתו שבקיסריה ולא מהמעון הרשמי ברחוב בלפור.

המבחן של בכירי הליכוד

בתוך בליל הניתוחים, הפרשנויות וההערכות איך ומה מתכנן נתניהו, כמעט שנשכח המובן מאליו: בחירות עכשיו הן רעות לישראל. גם בעוד עשרה חודשים. המשבר הכלכלי רק בתחילתו, המשבר הבריאותי לא צפוי להתפוגג בקרוב, אבל אפילו בלי הקורונה, המשך ההתפלשות בקרע הפנימי אחרי שלוש מערכות רצופות ללא הכרעה, יהיה הרסני. גרירת אזרחי ישראל אל הקלפיות בפעם הרביעית בתוך שנה וחצי תהיה צעד מופקר ונואש שמטרתו אחת: שרידותו האישית של נתניהו. שום סוגיה עקרונית, ערכית, מדינית או אידאולוגית אינה על הפרק. אין פערי מדיניות אמיתיים בין הליכוד לכחול לבן בכל מה שנוגע ללב משימותיה של ממשלת ישראל בימי הקורונה ובימים שיבואו אחריהם (למרבה הצער, הליכוד אינו מנצל את המשבר לקדם רפורמה ימנית־כלכלית מקיפה). עצם ההשתעשעות ברעיון מעידה על ניתוק חריף מהציבור, מהמציאות ומטובת המדינה.

ולכן הימין צריך לומר לו לא. מי שיכול לעצור את הסחרור הם לא המפגינים מול בלפור, אלא בוחרי המחנה הלאומי ומנהיגיו. דרעי וליצמן, שנתנו ערבות אישית לגנץ תמורת הגירושין מלפיד, צריכים עכשיו להתייצב ולגבות אותו. לא רק בדרישת הרוטציה, אלא גם בסעיף התקציב הדו־שנתי. גם מפני שההיגיון מורה להעביר תקציב שיעניק יציבות, ולא מיני־תקציב לרבעון האחרון של השנה, אבל בעיקר מפני שכך התחייבו. זו גם שעתם של בכירי שרי הליכוד, שעד כה לא הצטיינו בגילוי מודעות לעומק המשבר, אבל יפגינו מעט פחות ניתוק אם יפסיקו לאיים בבחירות. לא את כחול לבן אתם דופקים, אלא את אזרחי ישראל. גם בנט, שעכשיו אומנם באופוזיציה, יעמוד למבחן כשיוצע לו לשתף פעולה עם מהלך כזה גם עבור תיק הביטחון והובלת המאבק בקורונה.

נתניהו זכה בשנה החולפת לגיבוי עיוור מהמחנה שהלך אחריו ואחרי שלושת כתבי האישום שלו לקלפי שלוש פעמים. ובצדק. בניגוד לטענה בשמאל כי הייתה זו פשיטת רגל של מחנה שלם שהשלים עם שחיתות, תמיכת הימין בנתניהו ביטאה עמדה לאומית, ממלכתית ודמוקרטית. אגפים נרחבים בימין (ואני בתוכם) סבורים כי נתניהו נרדף באופן מגמתי ובררני, ולכן הדחתו בהפיכה שיפוטית או בהחלטה של פקיד בודד נגד הצבעת הבוחר הייתה אסון לדמוקרטיה הישראלית. נתניהו, על חולשותיו וחסרונותיו, כולל הנהנתנות שמשתקפת בתיק 1000 והאובססיה התקשורתית שנחשפה בתיקי 2000 ו־4000, לא היו הנושא, אלא הדמוקרטיה הישראלית. אם היה ננטש על ידי בוחריו, כל מנהיג שהיה קם אחריו לימין ובכלל, היה מורתע ומוחלש מול אליטות ומערכות לא נבחרות, שעם ירידת אמון הציבור בהן רק נוטלות לידיהן עוד כוח וסמכויות. ובשם אותה אחריות וממלכתיות שהובילה את הימין לגבות את נתניהו, המחנה הלאומי צריך להציב לו עכשיו תמרור עצור.

הסכמים צריך לקיים

נתניהו אמור לסיים את כהונתו בעוד חמישה־עשר חודשים לא בגלל החקירות, אלא מפני שבמשך שלוש מערכות בחירות הוא לא הצליח להשיג בקלפי רוב. הרוטציה היא תוצאה של אילוץ, אבל גם מוצא של כבוד. נתניהו לא הודח ולא הושפל, אלא הגיע להסכם פוליטי שבו הוא קיבל את הבכורה, וחתם מרצון חופשי על תאריך יעד לחילופי שלטון באופן שישאיר אותו עם יד על ההגה גם בחלקה השני של הקדנציה. (התערבות של בג"ץ בהסדר ראש הממשלה החליפי, או כפיית נבצרות על ידי היועמ"ש עם התקדמות המשפט, תהיה מכה אנושה להסדרים הפוליטיים שחוקקו בכנסת, ועשויה להצדיק הליכה לבחירות.)

להסכם הרוטציה היה גם צד שני. כשגנץ פנה להסכם עם נתניהו, הוא ידע שהוא מרסק את עצמו בבייס של כחול לבן, מפלגה שהדבק בין אגפיה היה רק־לא־ביבי. הוא פירק את המפעל הפוליטי האדיר שהביא אותו אל הצמרת, ואכזב רבים ממיליון ומאתיים אלף המצביעים שנתנו לו את קולם. הוא התגבר על תהומות התיעוב, הרפש והאי־אמון שהצטברו בקמפיין, על הפגיעה האישית ועל הטינה, כדי לכרות ברית של אילוצים עם מי שהציג אותו כתמהוני מעורער נפשית ומסוכן לפני הבחירות, אבל הציע לו את תיק הביטחון לאחריהן. זה לא היה קל אישית ופוליטית, אבל זה היה נכון למדינה. האלטרנטיבה הייתה בחירות נוספות.

עכשיו הדבר הנכון והמתבקש יהיה פשוט לקיים את ההסכם. "בלי טריקים ובלי שטיקים", כפי שהבטיח נתניהו עצמו. ותסלחו לי על הנאיביות - פשוט כי הסכמים צריך לקיים.

אלמלא המגפה העולמית, נתניהו היה עסוק בימים אלו בליטוש המורשת שלו. החלת הריבונות על ההתיישבות ביהודה ושומרון הייתה משלימה את ההישגים המדיניים שהביא עם ההכרה האמריקנית בירושלים וברמת הגולן. הדי הפיצוצים בטהרן ובסביבתה היו זוכים לקשב רב יותר, ומעידים אולי גם על קצירת פירות אלגנטית במאבק הנחוש והממושך שהוביל נגד הגרעין האיראני. באופן טרגי ולא הוגן, נגיף הקורונה עשוי להיות אקורד סיום פחות חגיגי לכהונת נתניהו. אבל אולי הוא גם ילמד שיעור חשוב: אין אדם שאין לו תחליף, אפילו מנהיג כמו בנימין נתניהו. במבט היסטורי אין לי ספק שמדינת ישראל תזכור אותו כאחד מגדולי מנהיגיה ומשרתיה. השירות האחרון שלו, ואולי גם אחד החשובים שבהם, עשוי להיות האופן שבו יבחר לרדת מהבמה.

לתגובות: 2sherki@gmail.com