אפשר לחבר

גם לאחר שהפכו לחברי הכנסת, מבהירים אנשי ימינה בסיור ב'מרכז קטיף' כי הם לא שוכחים את ימי המאבק האינטנסיביים בגוש קטיף

דביר עמר , ח' באב תש"פ | עודכן: 16:55

"רוצים להאמין שהלקח נלמד". סיעת ימינה בסיור במרכז קטיף
"רוצים להאמין שהלקח נלמד". סיעת ימינה בסיור במרכז קטיף
ללא קרדיט צילום

לציון 15 שנים לחורבן גוש קטיף, ערכה השבוע (יום א') סיעת ימינה סיור ב'מרכז מורשת קטיף' ביישוב ניצן. כבר בראשית הסיור מיהרו לצוף הזיכרונות והתחושות מאותה התקופה.

"הגירוש מגוש קטיף קרע אצלי קרע אישי נוראי באמון שלי בהנהגה", מספר ל'בשבע' שר הביטחון לשעבר ויו"ר ימינה, חבר הכנסת נפתלי בנט. "אני זוכר שהייתי בצעדות לקראת הגירוש, וביחד עם גילת אשתי, שהייתה בחודש שמיני להיריון הראשון שלנו, חילקנו דגלים כתומים בצמתים ברעננה ובמקומות נוספים".

"התחושות קשות", מוסיף חבר הכנסת מתן כהנא. "בסוף יש פה ציבור ענק של אידיאליסטים שהמדינה שלחה אותם להתיישב בשטחי מולדת, ובתהליך שבעיניי הוא אות ומופת להזניה פוליטית - מדינת ישראל עקרה אותם מבתיהם. כואב הלב לראות שכל מה שהימין הזהיר עליו, התרחש: טילים עפו על עוטף עזה ועל חלקים נוספים במדינת ישראל. אני רוצה להאמין שהלקח נלמד".

במהלך הסיור הוקרן סרט שבו נשמע ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, אומר: "ישראל לא תישאר בכל היישובים שבהם אנחנו נמצאים כיום. תוכנית ההתנתקות תבוצע, נקודה". מנכ"ל האיחוד הלאומי, יהודה ולד, פונה אליי בכאב בתום דבריו של שרון ואומר: "יושבים פה הנהגת הציונות הדתית ומסתכלים על סרט שבו אריק שרון מעביר את החלטת הממשלה לפינוי, אבל השאלה הגדולה היא מה כל אחד ואחד מהיושבים צריך לעשות אחרת כדי שיוכל להגיד: במשמרת שלי זה לא יקרה עוד פעם. לא מתוך ייאוש, אלא לחשוב כיצד אנחנו רוצים להוביל את המדינה קדימה ולומר שאירוע כזה לא קורה אצלנו, נסיגה כזו בתהליך הגאולה לא תחזור. הרי גם אז היו פוליטיקאים במפד"ל שהפעילו לחצים. נציג ציבור שאין לו תשובה לשאלה הזו, נמצא בבעיה רצינית". תוכנית טראמפ הייתה ניסיון בשביל ולד. "כשאני הוצאתי את הקמפיין שלנו באיחוד הלאומי נגד תוכנית טראמפ, אמרתי לעצמי: בתוכנית טראמפ יש פינוי יישובים, והיישוב שבו אני גר, כרמי צור, בסכנה. כעת אני מתקן את מה שלא הצלחתי לתקן אז, כבחור בישיבת הסדר. אז הייתי בשרשרת האנושית, הובלתי חוליית כניסה לגוש קטיף ונכשלנו".

ח"כ סמוטריץ', איך דואגים שגירוש גוש קטיף לא יחזור בשנית?

"בגללו או בזכותו של הגירוש אני נמצא איפה שאני נמצא היום. הגירוש היה אצלי קטליזטור לשינוי גדול מאוד. כישלון המאבק בגירוש הפיל אצלי את האסימון על החשיבות הגדולה של השפעה על המדינה במגרשים של קבלת ההחלטות. אמרתי לעצמי: כל החיים אנחנו, הציבור הדתי, המתנחלים עם הטרקטור והטורייה והסנדלים, בונים ועושים, ובשבועיים מחקו לנו מפעל חיים של 30 שנה, של הרבה דם, יזע ודמעות בכל המובנים. מבחינתי התוצאה הייתה להקים את 'רגבים' וללמוד משפטים, כדי להשפיע במגרשים הללו, כדי לא למצוא את עצמנו אחר כך שוב בצמתים ובכבישים, ובשלב הבא אצלי - להיכנס לתוך המערכת הפוליטית, מתוך הבנה ששם מתקבלות ההחלטות וזהו המקום שבו צריך להשפיע. לא במקום או על חשבון המפעלים המעשיים, אבל כל המפעלים של הציונות הדתית צריכים התנחלות גם בתהליכי קבלת ההחלטות, במערכת המשפט, במשרדי הממשלה והכנסת, כדי שהגירוש לא יקרה שוב".

גם אצל חברת הכנסת איילת שקד אירע תהליך דומה. "אני נכנסתי לפוליטיקה בגלל ההתנתקות", מספרת שקד. "הייתי פעילה בליכוד במשאל המתפקדים נגד ההתנתקות. ביצוע התוכנית הבהיר לי שמה שחשוב הוא כוח פוליטי, ולכן נכנסתי לפוליטיקה, כדי שדבר כזה לא יקרה שוב. כשבנט ואני נכנסנו לבית היהודי ב־2012, התחלנו ליצור שיח של החלת הריבונות. היום רואים ניצני הצלחה. אומנם לא החילו ריבונות עדיין, אך הנשיא טראמפ מדבר על ריבונות, ויש קונצזוס בכנסת. עברנו משיח של מדינה פלשתינית לשיח של ריבונות". בנט מחדד: "לצערנו כל המאמץ והאנרגיות, כולל השרשרת האנושית, לא הועילו. הבנתי שבסוף השדה שמכריע הוא שדה של עוצמה פוליטית וכוח פוליטי, חייבים להיות חזקים מעל הכול".

חבר הכנסת אופיר סופר, לעומתם, אומנם רואה בפוליטיקה כלי חשוב לעצירת נסיגות מחבלי הארץ, אך לדידו הזירה החינוכית היא המרכז. "שמעתי שיח שעסק בשאלה מדוע המאבק בגוש קטיף לא הצליח. לדעתי, לא בטוח שזה לא הצליח. הרי מפקד הליכוד הכריע נגד הגירוש. ולמרות זאת אריק שרון רמס ודרס. לכן הדבר הכי חשוב זה חינוך, הפוליטיקה היא רק הקווים האחרונים. חינוך יוצר את העם עם הרוח שלו. צריך חינוך של עם ישראל וחיבור שלו לארץ ולתורה. לכן, לטעמי, למרכז קטיף יש תפקיד משמעותי, כי הוא כלי מרכזי בתהליך החינוך".

איפה הגירוש תפס אותך?

"בזמן הגירוש הייתי בתקופת לימודים בצבא. אשתי והילדים היו יותר בתמונה, ואני הסתכלתי על האירוע בעיקר מהמסך. באותו הזמן שאלתי את עצמי: אחרי תקופת הלימודים הזו, איך אני אמור לשרת בצה"ל?!".

מאלופים ועד מחלק הלחם

בסיור השתתפו חברי הסיעה נפתלי בנט, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ', אופיר סופר, מתן כהנא, יהודה ולד ועידית סילמן, והם נפגשו עם אליעזר אוירבך, יושב ראש ועד מתיישבי גוש קטיף, איתמר רביבי, ראש מועצת חוף אשקלון, ודני מורביה, ראש מועצת לכיש.

מלבד סיורים, 'מרכז קטיף' מאגד בתוכו מפעלים רבים. "יש לנו ארכיון גדול, מרכז מבקרים והרבה פעולות ארציות", מספר מרדכי בטר, מנכ"ל המרכז, "החל מהוצאה לאור של ספרים, חוברות, 48 סרטים והרבה סרטונים קצרים, וכלה בפעולות ארציות כמו 'יום גוש קטיף' במערכת החינוך, 'מסע כיסופים' לתלמידי כיתות י' ברשתות 'צביה', 'בני עקיבא' ו'אמי"ת', ו'סיירי קטיף' לכיתות ז-ח בקהילות של מגורשי גוש קטיף". בטר הוא ממייסדי 'מרכז קטיף', ופועל ללא הפסקה למען הנצחת הגוש. "כל הפעילות שלי התחילה בעקבות פנייה מוועד מתיישבי גוש קטיף, ששאלו אם אוכל לעסוק בנושא הנצחת הגוש. אמרתי שאני מוכן להקים ארכיון, כי היו לי הרבה חומרים שהסרטתי וצילמתי, וגם עבדתי במועצה, אז הכרתי אנשים רבים בגוש. מאז אני בקשר גם עם ראשי ערים ומועצות, ויותר מעשר רשויות כבר הנציחו את גוש קטיף, כל אחת בדרך שלה: רחובות, גנים או כיכרות. כמו כן בנינו ב'מרכז קטיף' גלעֵד לזכרם של כל הנופלים ברצועת עזה מהקמת המדינה ועד היום, מחולק לפי שמות, ולצד סיפורו האישי של הנופל יש קטעי עיתונות וסרטים לזכרו".

אבל עבור בטר, פרויקט הדגל הוא התיעוד האישי. "לפני 12 שנה התחלנו את פרויקט התיעוד האישי. המפיק והיוצר מורדי קרשנר הציע לעשות תיעוד של תושבי הגוש, שיספרו את סיפור חייהם. התחלנו עם 20 איש, וכל אחד מהמצולמים קיבל דיסק. זה עשה טוב למרכז קטיף, כי יש לנו חומרים אותנטיים, וגם עשה טוב למרואיינים, כי הם קיבלו את הסיפור שלהם. אלא שפנינו למשרד ראש הממשלה ולמינהלת תנופה, ולא קיבלנו תקציב. פעלנו רבות עד שחוקקנו חוק שבמסגרתו 'מרכז קטיף' הוכרז כמרכז מורשת לאומי". כיום יש בארכיון המרכז למעלה מ־1,000 ראיונות, "750 מתוכם תושבי גוש קטיף, 80 מצפון השומרון, והשאר אנשים שהיו קשורים לגוש קטיף - מהאלופים דורון אלמוג ויום טוב סמיה, ועד מחלק הלחם, המציל בים ומפקחי משרד החינוך והרווחה, שהיו קשורים אלינו לא פחות מהתושבים". חלק מהתיעודים משמשים חוקרים באקדמיה. "בזכות החומרים שלנו, 4 חוקרים סיימו פה דוקטורט, וסטודנטים רבים עושים פה עבודות לתואר ראשון ושני. לצורך מחקר ראיינו גם מגורשים מחבל ימית, כדי להשוות בין העקירה שלהם לגוש קטיף".

לא משכפלים איוולת

שקד יזמה את הסיור כדי לחשוף את 'מרכז קטיף' גם לציבור החילוני, שלא מספיק מכיר אותו. "הבאתי את הסיעה לכאן כדי להעלות את המודעות של הציבור בכלל, ולהביא לכאן קהל לא דתי, כי בסוף, רוב הקהל שמגיע לכאן הוא דתי. צריך להגביר את המודעות, בטח בקיץ, כשלהורים אין מה לעשות עם הילדים. דווקא בשבוע של תשעה באב, של שסע, קרעים והסתה, צריך לזכור שבגוש קטיף, למרות שהיה אירוע קשה וקורע, בסוף הצלחנו לשמור על שלמות העם ולשלוט בגובה הלהבות".

חבר הכנסת בנט רואה בחיבור 'מרכז קטיף' לכל חלקי עם ישראל משימה יומיומית. "אחד הרגעים הכי קשים לי מהפצע והקרע של הגירוש הוא שאני באותה התקופה ניהלתי חברת הייטק בהרצליה, עם 140 עובדים, ועולם כמנהגו נוהג. אדישות. כאילו לא היה אירוע. לכן החיבור לעם צריך להיות מתמיד וקבוע. החיבור לכל עם ישראל צריך להתרחש לא ברגע שאנחנו במשבר שלנו, ולא בגלל שאולי יום אחד מפעל ההתנחלות יצטרך עזרה, אלא תמיד, בפרט עכשיו, ברגע של משבר לאומי. משבר הקורונה מביא לפתחנו הזדמנות היסטורית, זוהי שעתה הגדולה של הציונות הדתית לעזור ולהושיט יד, כי הרבה מאוד אנשים פצועים קשה בצד הדרכים, וצריך לעזור להם".

גם חבר הכנסת סמוטריץ' רואה חיבור בין תקופת הקורונה לתקופת הגירוש. "אני עושה חילוק בין ההפגנות האנרכיסטיות לבין עם ישראל, שכואב כאב צודק. צריך להתחבר לנקודת הכאב האמיתית שלהם, להבין ולעזור. זהו תפקידנו כרגע. כשנהיה עִם עַם ישראל במקומות הכואבים באמת, אני מעריך שיהיה לנו הרבה יותר קל לחבר אותו ולהיות איתו, ושהוא יהיה איתנו במקומות שכואב לנו, כי אדם לא יכול להיות חד־צדדי. היום יותר ויותר חלקים בחברה הישראלית מבינים את האיוולת הגדולה, הם רואים כיצד חצי מדינה תחת טילים כבר הרבה מאוד שנים. תפקידנו לוודא שהם לא שוכחים את זה, ובעיקר לא משכפלים את האיוולת".

ב'מרכז קטיף' מציינים כי הם פועלים כבר זמן רב לתת למקום פרספקטיבה לאומית שתתאים גם לציבור החילוני. "'מרכז קטיף' בשיתוף עם 'מרכז רבין' ו'דרך שירה בנקי', מוביל פרויקט ייחודי בנושא ניהול מחלוקות בחברה הישראלית", מספר הרב קובי בורנשטיין, מנהל התוכן ב'מרכז קטיף'. "במסגרת הפרויקט נוצר חיבור בין בתי ספר דתיים וחילוניים במשך כשלושה ימים. לכל תיכון, דתי או חילוני, מצמידים מדריך מ'מרכז קטיף' ומדריך מ'מרכז רבין', והם מסיירים יום אחד שם ויום אחד אצלנו. ב'מרכז רבין' מדריך משלנו מספר את הזווית שלו, וב'מרכז קטיף' - המדריך מ'רבין' מספר את הזווית שלו". שיתוף הפעולה החל מיוזמה של משפחת בנקי, ההורים של שירה בנקי, הנערה שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2015. "משפחת בנקי לקחו את הסיפור האישי שלהם כדי לקדם פרויקטים של שיח נטול שנאה, והם יזמו את החיבור איתנו ועם 'מרכז רבין'" - חיבור שלא היה כל כך פשוט בראשיתו: "לקח לנו המון זמן להסכים על כל משפט. התווכחנו אפילו אם לכתוב בס"ד או לא, או אם לכתוב 'דמוקרטיה' או 'אחריות לאומית'".

ללמד את הטוב במקום לגנות את הרע

בנקודה הזו בשיחה, חברת הכנסת לשעבר עידית סילמן מבקשת את רשות הדיבור. "הבעיה של הגירוש הייתה שהדיבור שלנו היה עם עצמנו. בגוש קטיף היה מאבק מגזרי, אפרופו תשעה באב, החורבן ושנאת האחים שקרו בגלל הפיצול. הקורונה הראתה לנו עד כמה החוסן הקהילתי והביחד חשובים כדי להצליח במשימות כאלה. על הקבר של שירה בנקי כתוב משפט של שפינוזה: 'מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע'. צריך לראות מה הנקודות שמחברות בין כולנו. אני יודעת שזה מביא הרבה ביקורת, יש אנשים שרואים מישהו מהשמאל וישר חושבים שזה פסול, כי יש אנשים לא פתוחים אצלנו. אם אנחנו לא נדע לעבוד עם כולם, ונישאר רק ברמה המגזרית והנישתית - אז הגירוש יקרה עוד פעם. אם אתה רוצה להישאר עם האמת הפנימית שלך ולהשפיע רק על עצמך, זה בחיים לא יצליח. הטוב המשותף הוא להיות עם עמוד שדרה מאוד חזק, ולהבין את הכאב של האחר, גם אם לא בהכרח להסכים איתו. חייבים לדעת לנהל מחלוקת וליצור שיח משותף. הזהות היהודית היא מה שמחבר בין כולנו. הבסיס הוא עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. בעיניי מהרבה דברים אתה יכול להתחמק, אבל מהזהות היהודית ומהשיח אתה לא יכול לברוח".

הרב בורנשטיין מהנהן בהסכמה על דבריה של עידית. "אני יכול להגיד: 'אני אישאר במקום שלי, הכואב והכועס'. אבל אם אתה מסתכל קדימה, אתה שואל את עצמך: 'בשביל מה באתי לפה?'. והתשובה שאותי מלווה היא אִמרה של רבי נחמן: 'להפוך קינות לתיקון'. אנחנו לא פה רק בשביל לבכות על העבר, אלא בשביל לייצר תיקון לעתיד. יש הרבה מרכזים, אבל אנחנו היחידים שמדברים שפה אחרת".

זה לא ייצור טשטוש דעות?

"המחלוקות ברורות, אנחנו לא מטשטשים אותן", מבהיר הרב בורנשטיין. "היה לנו 'ספוקן וורד' של גוש קטיף, וכל אחד מהדוברים הביא אגרוף לבטן. כל מי שהיה שם, הבטן שלו הייתה מלאה, מדממת. אנחנו לא מטשטשים את הכאב או מרככים אותו. אנשים שואלים אותי: איפה כל הסיפור? האם מגיעים לפה אנשים שהם לא כתומים? לדעתי אלו שאלות שמתחברות אחת לשנייה - היכולת לספר את הסיפור צריכה להיות ממקום פתוח, מקשיב, שומע - אבל לא מוותר על ה־DNA שלו. וזו עבודה לא פשוטה, להביא את הסיפור האותנטי לכל המרחב של החברה הישראלית".

מה התוכניות הלאה?

"אחד מהפרויקטים הגדולים שלנו הוא ביום גוש קטיף במערכת החינוך, בכ"ב בשבט. הכנו כרזות, תוכניות לימודים וסרטים. סט שלם שיעסוק בגוש קטיף, וסט שני שיעסוק בערך של הקשר לאדמה, הסיפור של האהבה בין אדם לאדמה". פרויקט דגל נוסף מבחינתו של הרב בורנשטיין הוא 'מסע כיסופים': "הכנו מסע כיסופים לבני נוער מכיתה י', אבל הקורונה עצרה אותנו שבוע לפני. הרעיון הוא אלפי בני נוער בתצפית על 'מרכז קטיף', בצעדה, ולבסוף מסיימים בסרט מרגש. הכוח של הנוער, והיכולת שלו לצמוח מתוך משבר למען עשייה, משמעותיות בחברה הישראלית".