בפעם האחרונה שנפגשנו היינו שנינו עדיין תחת שאריות של משככי כאבים. אני שוחררתי להמשך החלמה בבית, הוא נותר בבית החולים להמשך התאוששות. קבענו שנפגש אחרי שהוא ישתחרר לביתו ושנינו נתחזק מעט. אלא שאז באה הקורונה.
היום, חצי שנה אחרי הניתוח שהעביר כליה מגופי לגופו, נפגשנו בשעה טובה יאיר ובני משפחתו יחד איתי ומשפחתי.
חודשים ארוכים שהרופאים אסרו עליו לצאת מביתו בשל היותו חלק מקבוצת סיכון כמושתל כליה. אנו מדברים מדי יום שישי, אך הריחוק הכביד והמתנו לרגע שנוכל להיפגש שוב. השבוע, אישרו הרופאים ליאיר לצאת לראשונה ולהיפגש איתי. כמובן עם מסיכות, במרחק בטוח ותחת כל כללי הזהירות.
עוד בבית החולים אמר לי יאיר שברגע שנתאושש הוא יזמין את משפחתי ואותי לארוחה במסעדת ההמבורגרים שלו (בורגר סטורי, ראשון לציון). וכמו שהילד שלי אמר: "שווה. כליה תמורת המבורגר". לא חשבנו שייקח כל כך הרבה זמן, אבל הנה זה קרה. היה מרגש, מיוחד, קרוב, כאילו לא עברה חצי שנה מאז נפגשנו לראשונה בבית החולים לאחר הניתוח. וכמובן היה טעים...
שמחנו ביחד שההשתלות של תרומות כליה חזרו, אחרי תקופת הקפאה בבתי החולים בשל הקורונה. מרגש היה לגלות שעמותת "מתנת חיים" שהקים הרב הבר ז"ל, שנפטר לצערנו ממחלת הקורונה, חזרה לפעילות רחבה. וכמו שנטע, מתאמת ההשתלה שלנו, אמרה לי: "אנחנו תחת צונאמי של תרומות והשתלות. בקושי עומדים על הרגליים מעומס התרומות".
תמיד טוב לגלות שיש סערות עזות שהן לא בהכרח רעות, רק מלאות ברוח טובה. שלפעמים יש סביבנו פשוט צונאמי של נדיבות וערבות הדדית.