אל הטיסה הדרמטית של ראש הממשלה נתניהו לוושינגטון ערב פרסום תוכנית השלום של הנשיא טראמפ, הצטרפו כאורחים לא קרואים חבורה מייצגת של ראשי הרשויות ביהודה ושומרון. חלקם הגדירו את עצמם כמי שבאו לחזק, אחרים כמי שבאו "לשמור על ביבי".
אחרי הטקס רב־הרושם של ההכרזה על התוכנית, הם שוב התחלקו - קבוצה אחת של ראשי מועצות בירכה "שהחיינו" בשם ובמלכות, וקבוצה שנייה תיארה אסון בהתהוות ופתחה בקמפיין נמרץ נגד. הזמן שחלף מאז, כולל תאריך היעד בתחילת יולי שכבר נשכח מלב, סילק את הוויכוח הנוקב מהשיח הציבורי.
השבוע, בשולי ההודעה על הסכם שלום מתהווה עם איחוד האמירויות, צפה שוב המחלוקת: המברכים דאז מטילים כעת את אשמת אובדן הריבונות על המבקרים, ואלו בתורם מברכים על התרסקותה המסתמנת של התוכנית כולה.
כל אחד מהצדדים בהסכם השלום בין מדינת ישראל לאיחוד האמירויות הציג לאומתו נרטיב משלו לנסיבות שהובילו להסכם ולהישגים שהביא. באיחוד האמירויות הציגו את ההסכם כהישג מדיני שמנע מישראל את הסיפוח, כדי לרצות את דעת הקהל המקומית, ועוד יותר מכך - את דעת הקהל בעולם הערבי.
נתניהו, לעומת זאת, התגאה בהישג החשוב של נורמליזציה עם מדינה ערבית חשובה, וגימד את עניין הריבונות. הוא הציג את ההסכמה שהושגה כדחייה זמנית של הסיפוח, ולא כגניזת הרעיון. בארה"ב תִדרך ג'ארד קושנר כתבים בבית הלבן בעניין ההסכם, כשהוא מציין שוב ושוב את ההישג מבחינתו - הסכמה מפורשת של נתניהו להקמת מדינה פלשתינית, כולל עיגון של ההסכמה הזאת במפות שמשרטטות את גבולותיה של אותה מדינה.
"תוכנית טראמפ מעולם לא הייתה תוכנית להחלת ריבונות. היא הייתה תכנית לחלוקת הארץ בתנאים יותר טובים מתוכניות אחרות", קובעת חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק. "כשקושנר אומר שמה שהם קיבלו מביבי זו הסכמה למדינה פלשתינית והסכמה על מפות, הוא צודק ולא צודק. לא הם השיגו את זה, אלא זה ככה מאז נאום בר אילן. ביבי לא חשב בשום שלב להחיל ריבונות בלי ויתור על שטח. הוא לא היה יכול לחזור בו מהתוכנית שכבר ביסס בעצמו, אתה לא עושה פליק־פלאק לאמריקנים ברגע האחרון".
אין רוב בכנסת לנסיגות
סטרוק גם כינסה השבוע בפעם הראשונה בכנסת הנוכחית את השדולה למען ארץ ישראל. 43 ח"כים נרשמו לישיבת השדולה, כשכולם מצהירים על התנגדות מוחלטת למדינה פלשתינית. זה מספר חשוב הצהרתית, אך גם מפני שעל פי חוק, פשרות טריטוריאליות זקוקות לרוב של 80 ח"כים כדי לעבור בכנסת.
"זה עוד חיזוק לאמירה שתופסת תאוצה שלפיה אין היתכנות למתווה הזה", אומר יו"ר מועצת יש"ע, דוד אלחייני, "נניח בצד את זה שהפלשתינים מתנגדים והם לא מעוניינים לוותר על סנטימטר אחד ממדינת ישראל כולה. אבל גם בהיבט שלנו, המתווה ככתבו וכלשונו מדבר על הקמת מדינה פלשתינית, וזה דורש רוב של 80 חברי כנסת. לא יכול להיות דבר כזה בכנסת הנוכחית, וככל הנראה גם לא באף כנסת שתיבחר בשנים הקרובות".
הובלת קמפיין מאוד אגרסיבי נגד החלת הריבונות לפי המתווה של טראמפ, ובסוף אתם מוצאים את עצמכם בלי ריבונות בכלל. יש אולי תחושת חרטה או החמצה?
"ממש לא. אני חושב שה'אשמה' שלנו היא שסיכלנו הקמת מדינה פלשתינית. אם בגלל זה אין ריבונות, אז אני גאה. הרווח של ריבונות במחיר מדינת טרור בלב מדינת ישראל, לא שווה מבחינתי. ולא מדובר רק במדינה פלשתינית, אלא גם ב־19 יישובים שעל פי המתווה ייתכן שיפונו. מעבר לזה, 90 אחוז מהיישובים יהיו במובלעות, אפילו אריאל תינטש ותהפוך לעיר שוממה. אם בזה מאשימים אותנו - אני גאה באשמה. לאורך כל הדרך אמרתי לראש הממשלה: זרוק את המתווה לפח.
''הוא הצהיר שיחיל ריבונות על בקעת הירדן עוד לפני שהתוכנית פורסמה, ורץ עם זה לבחירות. אני שואל אותו היום: אם לא שיקרת לנו באותה מסיבת עיתונאים, למה אתה לא עושה את זה? הולכת אותנו שולל. הוא ידע שיש מתווה של טראמפ ושהמפה שהציג לא דומה לו. זו רמייה. בשורה התחתונה אני חושב שנירשם על דפי ההיסטוריה כמי שסיכלו את המדינה הפלשתינית ומנעו סיכון של מאות אלפי אזרחים".
לפי הערכתו של אלחייני, למרות התדרוכים של קושנר שמדברים על התקדמות במתווה השלום על פי התכניות, למעשה תכנית המאה של טראמפ כבר לא רלוונטית. "התכנית נעצרה", הוא קובע, ומסביר: "העובדה שהיתה לנו שהות עד עכשיו לעבור בין חברי כנסת וחברי ממשלה, הכריעה את הכף. הנה, למשל השר יולי אדלשטיין הכריז שלא יסכים למדינה פלשתינית. התודעה הזאת חלחלה.
''הצלחנו להעביר את המסר שמאחורי הריבונות יש מדינה פלשתינית. היינו אצל גדעון סער, שאמר לנו שאנחנו לא צודקים והתכנית טובה לישראל. שאלתי אותו: אתה בעד ריבונות? הוא אמר כן. אמרתי לו אתה בעד מדינה פלסטינית? הוא ענה לא. אז אמרתי לו: בבקשה, אנחנו חושבים אותו דבר".
אולי העובדה שאפילו תחת שלטון ימין בישראל והממשל הכי אוהד שהיה בארצות הברית לא הצלחנו להחיל ריבונות, מאותת לכם שזה דבר שאין לו היתכנות מדינית?
"אם זה ממשל אוהד, איך זה שראש הממשלה לא הביא ריבונות?" תוקף אלחייני בתגובה, "איך ממשל אוהד מקים מדינה פלשתינית? אין הבדל מהותי בין אובמה לאחרים באמירה הכללית של שתי מדינות לשני עמים. מהיום הראשון שהייתי בוושינגטון אמרתי שהמתווה מסוכן. זה מביא למדינה פלשתינית. יחד עם זאת דרשנו ריבונות".
לטעמו של אלחייני, הכישלון בסיבוב הנוכחי והחשש מממשל דמוקרטי שיעלה בבחירות הקרובות אינם צריכים להשפיע על שאלת החלת הריבונות, שצריכה להישאר שאלה פנים־ישראלית. "בסופו של דבר זה תלוי אך ורק בראש הממשלה", הוא אומר. "אם ראש הממשלה רוצה להביא לכנסת מחר בבוקר הצעת חוק ריבונות על בקעת הירדן, זה עובר ברוב של 73 חברי כנסת שיצביעו בעד. יש שבע הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת ונתניהו מונע אותן, למה הוא לא מביא? למה הוא לא מאפשר הצעת חוק כזאת? עושים הנחות לראש הממשלה. אני שאלתי את ראש הממשלה: קושנר אמר שאתה הסכמת למדינה פלשתינית, האם הוא משקר? אתה בטח מנחש שלא קיבלתי תשובה".
"החמצנו את השעה"
כאמור, הוויכוח הפנים־מתנחלי בשאלת היחס לאפשרות החלת הריבונות, גלש גם אל שלב ההאשמות אחרי נפילתה. ראש מועצת אפרת עודד רביבי הוביל את מחנה התמיכה בתוכנית המאה בקרב ראשי המועצות, וכעת הוא מאשים את חבריו באחריות, לפחות חלקית, לכישלון המהלך. גם פנחס ולרשטיין הזהיר בעבר מעל דפי עיתון זה את מובילי המאבק שלא ישפכו את התינוק עם האמבטיה, והיום הוא רואה כיצד נבואתו התגשמה.
"שלושה-ארבעה ימים אחרי הטקס בוושינגטון פרסמתי בפייסבוק פוסט שמתאר איך שוב הדוד דופק, ושוב ידיה של הרעיה מחליקות על כפות המנעול. החמצנו את השעה. אנחנו התחנכנו שצריך לנצל את הפתח. צריך להיזהר עם הטלת האשמה, כי גם האמריקנים נסוגו חלקית, אבל אני חושב שצריך לבחון את עצמנו ולשאול אם התנגדות הימין לא הוסיפה מקלות בגלגלים", אומר ולרשטיין. ''לעניות דעתי כך היה, מפני שהאמריקנים אמרו לעצמם: אם הימין בישראל מתנגד, מדוע אנחנו צריכים להיות צדיקים יותר מהאפיפיור?".
אתה חושב שבאמת הייתה ריבונות על הפרק והמאבק תרם להפלתה, או שנתניהו מעולם לא התכוון לכך ורק חיפש שעיר לעזאזל?
"עם כל הכבוד, תפקידנו בחיים קודם כול להכות על החזה של עצמנו ולא על החזה של האחר. היה לנו הסכם שיחסית לעבר הוא טוב. אפילו ההבנות עם מדינות המפרץ כרגע הן תחת הסכמה שירושלים בריבונות ישראל, דבר שאין לו אח ורע בהסכמים קודמים. צריך לזכור מה אהוד אולמרט ואהוד ברק הציעו, שאפילו השכונות היהודיות של ירושלים והרובע היהודי יעברו לידי הפלשתינים.
''ברור שגם אני מתנגד למדינה פלשתינית ואעשה הכול כדי למנוע את זה, אבל השימוש בטיעון הזה כדי למנוע ריבונות נשמע לי תירוץ עלוב. זה שנשארנו עכשיו בלי החלת ריבונות, החזיר אותנו לאופציה ששלטון אחר בישראל יסכים לוויתור על 97 אחוז משטחי יהודה ושומרון, כי זה מה שהאירופים רוצים כל הזמן, וזה מה שעלול לקרות בממשל אחר בארה"ב".
גם את הגישה שהציג אלחייני, שלפיה אין לקשור בהכרח בין החלת הריבונות לתוכנית האמריקנית, דוחה ולרשטיין. "אני לא חושב שניתן להחיל את החוק ביהודה ושומרון ללא הסכמה אמריקנית. זה דבר שאין לו היתכנות מבחינה מדינית, מפני שזה יגרום לכך שבית הדין בהאג יפעל נגד הצבא ונגד עובדי מדינה ביהודה ושומרון. חלילה נמיט עלינו אסון בהחלטה כזאת".
וכדי לסיים בנימה אופטימית, לאורית סטרוק יש ציון לשבח לחלק. "אני יכולה לתת צל"ש לימין בישראל, שלמרות הקמפיין הארוך של נתניהו - אלוף השיווק - שניסה לשנות את העיקרון של הימין מ'אף שעל' ל'גבולות היישובים', הימין לא קיבל את זה. ביבי חשב שהוא יכול לשנות את האידיאולוגיה של הימין, והתברר שהוא לא יכול. הימין ממשיך לדרוש ריבונות ללא נסיגה".